הסוכה באדיס אבבה של יוצאי עדן שבתימן: יצחק כרמלי משתף במסע המיוחד שלו לקראת חג הסוכות

לפני יותר מעשרים שנה שוטטתי ברחובותיה הסואנים של אדיס אבבה. הצחנה והמראות שנחשפתי אליהם לא משו ממני למרות שחלפו לא מעט שנים. נחיל אדם עטוף בבגדי לבן ויש בצבעונים נעו במה שאמור היה להיות כביש, כלבי בר, חולים שוטטו והתערבו בשוורים ללא בעלים. בצידי הדרך שכבו פצועים קשים זבי דם אלו שנפגעו מהמלחמה העקובה מדם עם אריתריאה השכנה.

הרגשתי צורך דחוף "לנשום" ולקחת פסק זמן מהמראות הריחות והטינפון. פניתי לסימטא צדדית, אך דוקא שם נשימתי נעצרה. מה שנגלה לעיני, מבנה קרשים צבועים בירוק – תכלת שדמו לסוכה… התעשתתי, לא זה לא פוטו מורגנה, זה ס ו כ ה !

נכנסתי בהיסוס וללא רשות לחצר קטנה שהיתה מוקפת בגדר אבנים בינונית. בצידי החצר וצמוד למבנה הקרשים עמד מבנה קטן בין שתי קומות. גרם מדרגות ישנות הובילו אותי אל הקומה השניה, במעלה המדרגות היתה קבועה דלת לבנה מחוספסת ועליה קבוע שלט קטן ודהוי, עליו נחקק "בית הכנסת סוכת רחמים אדיס אבבה". כך נחשפתי אל אחת הקהילות היהודיות הפחות ידועות והפחות מוכרות: קהילת היהודים העדנים של אתיופיה, כשלצידה התקיימה קהילת משנה: הקהילה האשכנזית -חסידית באתיופיה.

ביקורי במקום היה בצל סממני הגסיסה לאותה קהילה מפוארת ועשירה שהתקיימה עשרות שנים. הקהילה שמנתה בשיאה 200 נפש נוסדה לפני כ-100 שנה ע"י יהודים סוחרים יוצאי עיר הנמל והמסחר, עדן שבדרום תימן. סוחרי עדן הממולחים רכשו עשרות חנויות שנסגרו בשבת לאורך רחובה הראשי של אדיס אבבה. שמו הבלתי רשמי של הרחוב נקרא "רחוב בנין" ע"ש ראש הקהילה מורי מנחם בנין. אוירה זו יצרה צביון מיוחד למרכז אדיס אבבה.

וכאן מגיע סיפורם של האשכנזים. לפני כ-50 שנה, הוקמה משחטה כשרה באתיופיה, לשם הגיעו מישראל מספר שוחטים עם בני משפחותיהם, מרביתם היו ממשפחות חסידיות. המראה של חובשי שטריימלים, המדברים ביידיש מתובלת באמארית… הפכו לחלק מההווי של רחוב בנין. האנדקדוטה של הסיפור ההיסטורי הסנסציוני הזה, כי לחלק מאותן משפחות חסידיות נולדו שם ילדים, כיום אברכים באשדוד וירושלים הרשומים בתעודת הזהות כי מקום הולדתם הוא חבש…

במתחם בית הכנסת לצד הסוכה שאינה מסוככת, בחרתי לשאול את היהודי האחרון, שנפטר בינתיים, שלמה שלמיי ז"ל: "מדוע אתה מתעקש להישאר פה". תשובתו הבלתי ברורה מהדהדת עדיין באוזניי: "העולם הזה ארעי"….