כתבת מגזין

ככה יצאתי מתימן: פעמיים היא יצאה מהכפר התימני הקטן 'תנעם', בדרך חתחתים אל עדן | אעלה בתמר

ככה יצאתי מתימן: פעמיים היא יצאה מהכפר התימני הקטן 'תנעם', בדרך חתחתים אל עדן, עיר הנמל שממנה קיוו להמריא ארצה | גב' י' קרואני, שהתאלמנה לפני יותר מחמישים שנה מבעלה, המורי של הכפר, בריאיון מדהים ואפוף אמונה שורשית ותמימה | אעלה בתמר

ה. הבר | מרוה לצמא

סיפורה של גב' י' קרוָאני עוצר נשימה. פעמיים היא יצאה מתימן, פעמיים עמדה מול חטיפת ילדים, וכאשר היה בעלה בן למעלה משמונים הם זכו לחבוק בן זקונים. "בורא העולם מחליט מה יהיה, לא אף אחד אחר", מסכמת גב' יונה (ובתימנית חמַמֶה) את הריאיון, ואי אפשר לא להזדהות, בטח לא לאחר שקוראים את הסיפור המלא…

המפתח לידי האימאם

הבוקר עלה על תנעם שקט ורגוע. מן הבתים עלו ניחוחותיהם של הזלאבייה, הסאמנה והפיתות התימניות. בשלוש לפנות בוקר קמו הנשים כדי לטחון את הקמח, כעת כבר היו הפיתות אפויות. בחדר התארגנו הילדים לעוד יום לימודים עם המורי.

רק כמה משפחות לא נטלו חלק בהתארגנות הרגילה. רק הן ארזו והטעינו דברים אחרונים על החמור, מתארגנות לצאת לדרך ארוכה אל הגבול ולעלות לארץ ישראל. "את תיאלצי ללכת ברגל, אין לחמור מספיק כוח לסחוב אותך והוא עלול למות", הזהירה אימא את חממה, והיא הנהנה. בטח היא תלך ברגל. היא כבר גדולה, בת תשע כמעט. כולם יצאו.

"אבא לקח את המפתח, וכולנו התחלנו לצעוד אל ביתו של האימאם אחמד. אנשים שעברו לידנו נופפו לנו לשלום, בטוחים שלא נתראה עוד. גם אנחנו היינו בטוחים בכך, חשבנו שהכפר עוד יהפוך לזיכרון רחוק. בפתח ארמונו של האימאם עצרנו, ואבא מסר לידו את המפתח. 'אנחנו נשמור לכם על הבית עד שתחזרו', הבטיח האימאם, ואבא שמח. היום, בתור אישה מבוגרת, אני יכולה לשער שהאימאם קיווה שלא נחזור, והוא ימשיך לשמור לנו על הבית לתמיד… אבל זו רק השערה שלי, שום דבר לא בטוח".

שבועיים צעדו בני המשפחה ברגל. "אפילו את האוכל לקחנו על הגב כדי לא להכביד יותר מדי על החמור. הוא היה אחד, ואנחנו היינו זקוקים לו בשביל כל הדברים הכבדים. אחרי שבועיים הגענו קרוב לעדן – הגבול הדרומי של תימן שדרכו יצאו האנשים אל ארץ ישראל. תכננו להיכנס פנימה, להתקדם הלאה, אך גילינו שהגענו בזמן לא טוב… בעדן התחוללה באותה עת מלחמה עזה. אני לא זוכרת מי נלחם במי, רק זוכרת שאי אפשר היה להיכנס אל העיר.

תשעה חודשים גרנו בכפר כעתבה הסמוך, מצטופפים בחצי חדר קטנטן ומוכנים כל הזמן ליציאה. לא ידענו מתי תסתיים סוף סוף המלחמה והמעבר יתאפשר, וחיינו כל הזמן על מזוודות. אבא רצה תמיד שנהיה כל הזמן מוכנים; ברגע שיהיה אפשר, נעלה למטוס ונגיע לארץ הקודש".

אבל הרגע לא הגיע… "אחרי תשעה חודשים התייאשנו. הקרבות לא שככו, ולא נראה היה שהם עומדים להיפסק בקרוב. ידענו שלא נוכל להמשיך ולהמתין בכפר לאין קץ, ויצאנו בדרך הארוכה הביתה. עברנו אצל האימאם, קיבלנו את המפתח חזרה, ואחרי ימים נוספים של צעידה חזרנו אל תנעם המוכרת שלנו. עייפים, יגעים, וקצת, איך לומר, ממוצים מן הניסיון. רצינו, ביקשנו, יצאנו, אם בורא העולם החזיר אותנו הביתה אין לנו כוונה לנסות שוב בשנים הקרובות".

השנים אכן עברו, ובני המשפחה נישאו זה אחר זה. "בתימן אנשים התחתנו בעיקר בתוך המשפחה, בן דוד עם בת דודה ובן דוד שני עם בת דודה ראשונה. ככה סבא שלי יכול היה להיות הסבא גם מצד אימא וגם מצד אבא…"

"אבל דווקא אליי הגיע פתאום שידוך מפתיע מאוד: רב הקהילה של תנעם, מורי יוסף חיים קרואני, שהיה מלמד תינוקות, שוחט, מסדר הגירושין ונותן הגיטין, דמות מרכזית בקהילה. הוא היה אלמן עם חמישה ילדים, שניים מתוכם עדיין לא נשואים. אני הייתי אז בת שבע עשרה, נערה בוגרת במושגי תימן, והשדכן הציע להורים שלי את המורי לחתן. הבעיה ה'קטנה' הייתה שהמורי היה אז כבן שישים, ואני, כמו שאמרתי, בת שבע עשרה…"

למרות הבדלי הגיל, ההורים ראו כבוד גדול בכך שבתם תזכה להינשא לתלמיד חכם ונתנו את הסכמתם. מייד לאחריהם הסכימה גם חממה. "אנשים צחקו עליי, חשבו שהשתגעתי, אבל אני לא התייחסתי. יש כאן תלמיד חכם, ויש שליחות לגדל את ילדיו, אני מוכנה לקבל אותה. ככה זכיתי ונישאתי למורי, מקבלת על עצמי את התפקיד של נושאת הכלים".

אגב, אם נציץ רגע אל הסוף, עשרים וחמש שנים לאחר מכן נפטר המורי והוא בן קרוב לתשעים. מאחוריו נותרה חממה (שבקושי מלאו לה ארבעים) עם תשעה ילדים שבהם זכתה, כאשר הקטן מהם בן חמש.

החלטה: יוצאים לדרך

עונת החורף של שנת תש"ט הגיעה, ואיתה בשורה. "בהסכמה משותפת החליטו כל אנשי הכפר לעלות לארץ הקודש. הייתי אז כלה טרייה, אבל הבשורה ריגשה אותי עד לעומק. אם נצא ביחד, הסיכויים שלנו להצליח להגיע ארצה גדולים בהרבה, וגם אם ניכשל, הדרכים תהיינה קלות יותר ואפשריות יותר.

לאחר שהתארגנו, התאספו כל האנשים והחליטו לצאת לדרך ביום ראשון. אך מה, יום ראשון הגיע ואיתו קריאת 'מזל טוב' מאושרת. לאחת המשפחות נולד בן. 'אי אפשר לצאת ככה, חייבים לתת ליולדת להחלים', אמרו האנשים והחליטו לדחות את היציאה ליום ראשון שאחר כך. הגיע יום ראשון, והפעם נפטר אחד התושבים. 'חייבים לחכות לסוף השבעה, נצא ביום ראשון הבא', החליטו. ושוב, יום ראשון מגיע, ומה הפעם? תאומים! 'זה מעשה שטן, הוא מוכן לעשות הכול כדי שלא נצא', אמרו כולם. ומול השטן חייבים להילחם. בעלי המורי וכל האנשים קיבלו החלטה – בשבוע הבא יוצאים, ויהי מה. לא ניתן לשטן לעצור לנו את ההגעה לארץ האבות.

את האמת, חיכיתי ליום ראשון בדריכות גדולה, מה יקרה הפעם? האם כאשר יראה השטן את נחישותנו הוא יעצור? ובכן, לא. על הבוקר נולד לדודה שלי שתחיה בן. 'מזל טוב', אמרו לה אנשים, אבל לא התחשבו. מישהו תרם את החמור שלו ליולדת, וככה הושבנו אותה עם התינוק וביקשנו ממנה לנוח בדרך.

אנחנו מתארגנים וכבר באים לצאת, ופתאום שומעים צרחות. מה, מה עכשיו? לאחת המשפחות נפטר ילד. תינוק בן שלוש. הגברים הניחו את החבילות והסתובבו לאחור, מתכוונים לסייע במצוות קבורת המת. הנשים קיבלו הוראה לחכות ליד החמורים, לאחר התייעצות עם בעלי-המורי הוחלט שבכל זאת נצא היום לדרך.

תבינו, ארץ הקודש היא המקום שבו נוכל לשמור את המצוות בקדושה, ובלי ניסיונות מצד השכנים הערבים. היא הייתה חלום החיים היהודיים שלנו, היינו בטוחים שרק בה נצליח להגיע לקרבת אלוקים אמיתית".

כך או כך, הילד נקבר, המשפחה קרעה את דש הבגד, ובהוראת הרב יצאה אל הדרך. מסוכן להישאר לבד בכפר הריק מיהודים, אין ברירה, הם ישבו שבעה ברכיבה.

"ככה יצאנו".

במדבר, אפופים בניסים

לצאת, פירושו של דבר לקחת את השקים על הגב ולהתחיל לצעוד רגלית. "לא היינו כפר של אנשים עשירים, לכל משפחה היה בקושי חמור אחד, ומכיוון שהוא היה עמוס בכל הרכוש שלנו, כולנו נדרשנו ללכת ברגל".

אבל הבורא עטף את הקבוצה הקטנה בניסים. "יצאנו בחורף, זמן לא טוב לצעידה מצד הגשם, אך הזמן היחיד שאפשר ללכת בו עם ילדים קטנים מצד השמש. תימן היא מדינה מדברית, והקייצים בה חמים מאוד מאוד, לא שייך לצעוד בה רגלית, בטח לא עם ילדים, בימי הקיץ הלוהטים, עדיף בהחלט לצעוד בגשם.

אז יצאנו בחורף, חוששים מן המטר, ובעיקר לחוצים מן הנהר שהמתין לנו בדרך". בהמשך הדרך נדרשו בני החבורה לחצות נהר רחב שעולה על גדותיו בימות הגשמים. "כולנו ידענו שאם ירד גשם, ולו יום אחד, לא נוכל לחצות את הנהר במשך שבועות ארוכים. ואם נחכה שבועות ארוכים ליד הנהר, הסיכוי שבמשך כל אותם שבועות לא ירדו גשמים נוספים שיגרמו להצפה נוספת וחוזר חלילה, קלוש מאוד. בכל זאת, בטחנו בבורא שיהיה בסדר ולמרות החשש יצאנו לדרך".

מזג האוויר האיר להם פנים. "צעדנו וצעדנו יום ועוד יום, ואפילו טיפת גשם קטנה לא הרטיבה אותנו. הגענו אל הנהר, הוא היה בשפל לאחר הימים הארוכים והשחונים, ועברנו אותו בקלות. לא עברו עשרים וארבע שעות מהרגע שבו עלינו לגדה השנייה, וארובות השמיים נפתחו. הגשמים היו עזים כל כך, שהחלטנו להישאר בכפר הסמוך עד שהם ייחלשו מעט…"

אם מדברים על כפרים, גם בהם טמונים ניסים. "הרבה מאוד קבוצות שניסו להגיע לעדן כדי לעלות ממנה לארץ הקודש, נתקלו בדרך בראשי כפרים עוינים שדרשו מהם כופר נפש גבוה כדי שיניחו להם להמשיך בדרך. לנו לא היה ריאל אחד מיותר. לו היינו פוגשים שודדים, ראשי כנופיות או ראשי ערים אוהבי בצע – לא היה לנו איך לשלם להם, ובדיוק לכן בורא העולם שמר עלינו מפניהם. על אף שעברנו בבתים של ערבים ואפילו התאכסנו אצלם כאשר לא היה כפר יהודי באזור, מעולם לא נדרשנו לשלם כופר.

להיפך, פעם נקלענו בלילה לכפר ערבי. ניסינו לברר היכן נוכל להתאכסן בשעה כה מאוחרת, ופתאום צצה מולנו אישה מקומית והזמינה את כולנו להתארח אצלה. שמחנו מאוד, כבר חששנו כמעט שניאלץ לישון ברחוב, והנה, האישה הזאת פותחת לנו דלת ומארחת את כולם ביד רחבה.

כשעלתה השמש ורצינו להמשיך בדרך פרצה הזקנה בבכי. 'אתם, כל היהוד, הולכים מכאן, ומי ישמור עלינו? האלוקים שומר על כולנו בזכותכם, אני אומרת לכם, רק תצאו וכבר יהיו פה צרות'. היא רצתה כל כך שנישאר, אבל לא יכולנו להתעכב אפילו לילה אחד נוסף; לא התעכבנו בשביל יולדת או הורים שכולים, איך נתעכב בשביל צערה של אישה מקומית? עזבנו, ואגב, זמן קצר לאחר שעלינו לארץ באמת פרצה בכפר ההוא מלחמה נוראה. וואו וואו, איזו מלחמה, ה' הציל אותנו".

מלחמה על הילדים

איך הגיעה הקבוצה לעדן רק בורא העולם יודע. הוא שעטף והגן ושמר, הביא אותם בריאים ושלמים אל עיר ההתאספות. "היו אנשים שחיכו בעדן חודשים, היו כאלו שהמתינו במחנה חאשד שנים, והיו שגם נפטרו בשל הקושי הנורא להתגורר בו, אבל אנחנו זכינו בנס; יום לאחר שהגענו אל המחנה הועלינו למטוסים ויצאנו לארץ ישראל".

על מה שהיה בדרך לא רוצה חממה לדבר. רק משפט אחד היא מסננת: "לקחו לנו את הכסף והתכשיטים, ועיקר העיקרים, לקחו לנו את הילדים ואת האמונה, ואחר כך אומרים שאנחנו צריכים לומר תודה?"

סביב הנושא של לקיחת הילדים היא מספרת: "כשהגענו לארץ שלחו אותנו למעברה בראש העין. במעברה היה בית ילדים, וכל האימהות היו חייבות לשים את התינוקות שלהן בחדר התינוקות".

זוכרות את הדודה של חממה, זו שזכתה בילד ביום שבו יצאו כל האנשים מן הכפר? "כל הדרך היא שמרה על התינוק שלה והגנה עליו מכל רע, אבל כשהגיעה לארץ היא הייתה חייבת לשים אותו בחדר התינוקות. ומה, בלית ברירה היא שמה אותו. עברו כמה חודשים, התינוק כבר היה בן חצי שנה, והוא היה ילד מפותח ומתוק בלי עין הרע.

בבוקר אחד, כאשר היא הגיעה לחדר התינוקות, הייתה העריסה של התינוק שלה ריקה. "איפה הבן שלי?" היא פנתה אל האחראית. "החום שלו עלה מאוד בלילה, ולקחנו אותו לבית החולים", ענתה האחראית.

דודה שלי החווירה מאוד. כשהיא עזבה את התינוק הקטן בערב הוא לא נראה חולה, מה קרה לו? "לאיזה בית חולים לקחתם אותו?" היא שאלה רועדת.

בשלב הזה הגיעה למקום האחות. "לקחנו אותו למקום שיטפלו בו הכי טוב שאפשר. אל תדאגי, אימא, כשהוא יבריא נחזיר אותו אלייך, ואנחנו מקווים שזה יקרה בקרוב. בינתיים", היא אמרה, וככה לקחה את הדודה שלי אל הפתח, "תחזרי לאוהל שלך ותטפלי בילדים האחרים. אל תדאגי, אנחנו שומרים על התינוק שלך הכי טוב שיש".

איזו מין תשובה זו לאם אכולת דאגה?

דודה שלי לא חזרה אל האוהל, היא הזעיקה עזרה, ושוב נכנסה לבית הילדים, דורשת לדעת לפחות לאיזה בית חולים פינו את התינוק שלה. בתחילה דודתי והמלווים ביקשו יפה, אבל האחיות התעלמו. אחר כך הם צעקו, והאחיות המשיכו להתעלם. בסוף הם בכו, ייללו, הבטיחו להפוך את המחנה, והאחיות? כמו פסל, שיש, שום דבר. ככה, יום אחרי יום נכנס אחד מבני המשפחה, דודה שלי, אני, או מישהו אחר, לבית הילדים וביקש לשמוע מה קורה עם התינוק הקטן. התשובה הייתה קבועה: "כשהילד ירגיש טוב יותר נחזיר אותו, בינתיים לכו לאוהלים שלכם ותטפלו בילדים האחרים".

הלכנו לאוהל, לא הייתה לנו ברירה, אבל עד מאה ועשרים ה'ילד' לא הרגיש טוב, ודודה שלי התאבלה עליו. בכל אירוע, בכל שמחה, בכל פגישה, תמיד היא חיפשה את הילד הנוסף שלה, הילד שנולד ביום שבו יצאו לדרך והיא לא זכתה להיות לו לאם".

דודן חטוף יש לחממה אחד, אחיינית כמעט חטופה יש לה עוד אחת. "באחד הימים הראשונים אחרי שהגענו לארץ, מזל – אחייניתי בת החצי השנה לא הרגישה טוב. אבא שלה, רפאל, נסע איתה לבית החולים הקרוב וביקש מהרופאים לטפל בה. מהבוקר הוא ישב לידה, עוקב אחרי התרופות ורואה איך הרגשתה משתפרת. בערב התבקש על ידי צוות בית החולים לעזוב את המקום. 'אתה לא יכול להיות לידה בלילה', הם אמרו לו בתקיפות. רפאל עזב את הקטנטונת, מבטיח לחזור מוקדם מאוד בבוקר, ויצא בדרכו הארוכה אל ראש העין.

כשהוא הגיע למחנה הוא שמע צעקות ויללות. אחת המשפחות שהגיעה עם ילד חולה קלות לבית החולים קיבלה בשורה שהילד נפטר. 'הוא הרגיש מצוין כשעזבנו אותו בלילה, איך יכול להיות שהוא נפטר?' צעקה האימא בכאב. אנשים דיברו מסביב, זו כבר לא הייתה הפעם הראשונה שדברים כאלו קרו. ילדים קטנים שנשארים בלילה בבית החולים נעלמים, וההורים מקבלים הודעה שהם נפטרו. 'הם לא נפטרים', נלחשה השמועה, 'הם נחטפים ונמכרים'.

ליבו של רפאל עצר מפעום. גם הוא השאיר ילדה קטנה בבית החולים. גם הילדה שלו התאוששה במהלך היום והרגישה בלילה הרבה יותר טוב, יכול להיות שגם הוא ישמע בבוקר שהיא נפטרה? בלי להמתין רגע הסתובב על עקבותיו, ולמרות החשיכה שכבר שררה בכול, יצא לכיוון בית החולים.

כאשר הגיע מצא את עצמו עומד לפני דלתות נעולות. 'אי אפשר להיכנס עכשיו', אמר לו שומר חמור סבר. רפאל לא ויתר, הוא חיפש את השער האחורי ומצא אותו פתוח, בשקט הסתנן אל שטח בית החולים, ממהר אל החדר שבו שכבה מזל הקטנה.

כאשר הגיע אל החדר מצא את הדלת נעולה. אלף פעמוני אזעקה החלו לפעול בראשו. מה פתאום נועלים דלת של חדר חולים??

בדממה השתחל החוצה מן הבניין ומיהר לטפס עליו מבחוץ. הוא הגיע אל חלון החדר, חדר פנימה, ומצא את מזל שוכבת במיטה מחייכת. הוא לא המתין רגע, לקח את הקטנטונת, התפלל לה' שהיא תשתוק, ושוב, דרך החלון, נמלט מהמקום.

מה קרה כאשר הרופאים ההם, שהכניסו יותר מיד ורגל לסיפורי החטיפות, נכנסו לחדר של הקטנטונת ומצאו אותו ריק? אני יכולה רק לדמיין; מה שאני יודעת הוא שמזל זכתה להעמיד דורות ישרים ומבורכים".

אימא הולכת לפרדס

קרוב לשלוש שנים עברו, ומשפחת קרואני הצליחה לעבור סוף סוף לאשקלון. "כשהגענו לארץ היינו צריכים לציין את שנת הלידה שלנו בשביל תעודת זהות. בעלי מסר להם את גילנו, כשהוא מצמצם את פער הגילאים בינינו; הוא פחד שאם יאמר את האמת זה יעורר תמיהות ובעיות. ככה יוצא שלפי תעודת הזהות שלי אני היום בת מעל מאה, על אף שבאמת עוד לא הגעתי לגיל הזה.

כשהגענו לאשקלון התחלנו לחפש עבודה. בעלי פנה ללשכת התעסוקה וביקש עבודה. בלשכה הסתכלו בתעודת הזהות שלו ואמרו לו: 'לך הביתה, אין לנו עבודה לאנשים בגיל שלך'. 'אבל אני חייב!' הוא התחנן, 'יש לי בית וילדים'. אנשים הסתכלו עליו ומשכו כתפיים, ולא הייתה לו ברירה אלא לחזור הביתה.

מה יכולנו לעשות; אם לבעלי אין עבודה, ואנחנו צריכים לחיות, הייתי צריכה אני לצאת לעבוד. אבל תראו מה זה, בורא העולם הקדים רפואה למכה ושם לי פרדס צמוד לבית. היינו הבית האחרון ברחוב, וממש אחרינו היה פרדס. בלי להתמהמה, יצאתי להציע את עצמי לעבוד בו.

שנים על שנים קטפתי; אשכוליות, תפוזים וקלמנטינות, עובדת במקום שקט וצנוע וזוכה לפרנס את משפחתי.

הימים עברו, ברוך ה' זכינו לגדל ילד ראשון ושני ואפילו תשיעי, ואני עדיין בעבודה. אני זוכרת ימים שבהם הקטנים ישבו במרפסת וראו אותי מהחלון. 'תפוז', ביקש ממני הקטן התורן, ואני הייתי קוטפת את התפוזים שהגיעו לי כחלק מהמשכורת וזורקת לו מעבר לגדר. גם את זמני ההפסקה ניצלתי אחרת מיתר הקוטפות. בהפסקה שיועדה לארוחת בוקר רצתי הביתה להכין לבעלי (שכבר היה מבוגר מאוד) אוכל ולהאכיל גם את התינוק התורן, ובהפסקת הצהריים מיהרתי להכין אוכל לכל המשפחה. מתי אני אכלתי? אל תשאלו, אני כבר לא זוכרת, אבל את העיניים הזורחות של התינוקות מקבלי התפוזים אני זוכרת, אלו נחרטו בי היטב".

ימי העלייה היו ימים קשים. ילדים היו הולכים לבתי הספר רעבים, בגדים חדשים לא נמצאו, והעוני שרר בכול. "והנה, דווקא אני, זו שכולם צחקו עליה ושאלו איך תתמודד לבד כל החיים, זכיתי ומעולם לא יצא מהבית שלי ילד רעב. תמיד היו בבית גלוב, עסיד, הריש, פיתות ולחוח ותמיד היה מה לאכול. המשכורת שלי אומנם לא הספיקה לכול, הייתי צריכה לחלק אותה בין אין ספור ייעודים שונים, אבל לא נבהלתי. הלכתי לשדות לאסוף את השיבולים שנותרו אחרי הקצירה (לקט, שכחה ופאה, לא סתם התורה ציוותה עליהם), הפרדתי אותם מהמוץ בתוך הבית וטחנתי אותם במטחנה הגדולה. מהקמח הכנתי אוכל, ובשעות הלילה רקמתי ותפרתי בגדים לילדים.

הילדים זכו בילדות טובה ושמחה, ואני הרגשתי כמו מלכה. באמת. כל מה שהייתי צריכה היה לי. לכול דאג לי בורא העולם. אז תגידו אתם, מה זה משנה כמה עבדתי, ולמה משנה שבעלי נפטר לפני יותר מחמישים שנה? יש לי תשעה ילדים שכולם בלי עין הרע, זרע בירך ה'. יש לי משפחה, יש לנו תורה, יש בורא עולם, ומי צריך יותר מזה?"

קודם כול: אימא

גב' י' קראוני מספרת: אני זוכרת איך בעלה של אחותי, רפאל מנצור, היה בן לאימא מבוגרת מאוד ואב לילדים קטנים. במסע לכיוון עדן לא היה שייך להניח לאימא שלו ללכת ברגל, אבל גם חמור לשאת אותה לא היה.

ר' רפאל היה לוקח את אימא שלו על הגב, צועד איתה קילומטר, דואג שיהיה לה נוח לשבת ולהמתין, ושב על עקבותיו כדי לקחת שניים מילדיו הקטנים בידיים. כך שוב ושוב בכל קילומטר; קודם כול אימא, אחר כך הילדים. הלוך-חזור, הלוך-חזור.

בכלל, כיבוד ההורים שראינו בדרך ההיא היה משהו שלא מהעולם הזה. דברים שאי אפשר לדמיין ממש.

כתבה זו מובאת באופן בלעדי לאתר 'המאורות' – באדיבותם של מערכת 'מרוה לצמא', העיתון התורני והמעניין ביותר לבית היהודי, ויישר כוחם


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!