רבי שלמה עמר זצ"ל
"איש תימני מעיר צנעא, אחד מגדולי חכמיה ומוריה, אשר לו יד ושם בנגלה ובנסתר", כך תואר הגאון הגדול רבנו שלמה עמר זצ"ל בפתח מכתבו הנדפס באגרת תימן השנית לרבי יעקב ספיר.[1]
הגאון הגדול רבנו שלמה עמר זצ"ל, מגדולי רבני צנעא בירת תימן, נולד בסביבות שנת תקפ"ז לאביו הגאון רבי שלמה (סלימאן) עמר זצ"ל. למד אצל הדיין הגאון רבי יחיא ב"ר יעקב צאלח זצ"ל, בעל "מקור חיים" ו"תורת חכם".
לפרנסתו שימש כצורף כסף, ונמנה בין העוסקים בצרכי ציבור באמונה, אלא שאנשי המלאכה ביקשוהו לשמש כנגיד ולהגן עליהם מפני הצוררים, ודבר זה גרם לשלטונות להתנכל לו ולהחריב את ביתו. ברוב עוז דקדושה נלחם במשיח השקר שוכר כוחייל השני שהקהיל קהילות ברבים בדמיונות שווא, וגם דבר זה גרם לו לקנאה ושנאה מצד משיח שקר זה ושלוחיו שירדו לחייו והרעו לו, עד שנאלץ לעזוב את בניו ואנשי ביתו ויצא מצנעא הבירה בשנת תרכ"ט.
כפי שכתב רבי יעקב ספיר באיגרתו, רבנו שלמה היה "אחד משני הרבנים המורים אשר בעבור לעגם על הנביא השקר הזה והמאמינים בו, הוכרחו לברוח על נפשם ולעזוב ארץ מולדתם, ובתיהם ורכושם בצנעא נהרס ונחרב". דרך הים הפליג למצרים ומשם עלה לארץ ישראל. בדרכו זו נתעכב כשלוש שנים, ולבסוף חזר לתימן והגיע לביתו בסוף שנת תרל"א.
בעת שהותו בירושלים העלה על הכתב בפירוט את המתחולל עם משיח השקר בתימן, ובסיום המכתב נוספו דברים על ידי הגאון רבי מאיר אויערבאך זצ"ל, בעל "אמרי בינה", שכתב וחתם בראש חודש אדר א' תר"ל כי "כל אלה הדברים האמורים למעלה העיד בפני החכם היקר ביראת ה', מופלג בתורה, מו"ה סלימאן הנ"ל, מילידי צנעא ומגדולי חכמי העיר הנזכרת".
ביום ל"ג בעומר, י"ח באייר תרל"ב, נאסף רבי שלמה עמר לחיי נצח והוא כבן ארבעים וחמש שנים בלבד. אביו הישיש, רבי שלמה, האריך ימים אחריו ועלה לארץ הקודש בשנת תרמ"ב, שם נאסף לחיי נצח בערב ראש חודש ניסן תרמ"ב ונקבר בהר הזיתים.[2]
ספרו הגדול והנודע של רבי שלמה עמר הוא "שתילי זיתים" על אבן העזר. בספר זה צעד בדרכו של רבנו דוד משרקי זצ"ל בעל "שתילי זיתים" על אורח חיים ויורה דעה, והבחין באופן כתיבתו בין דברי השלחן ערוך והרמ"א. רבנו דוד משרקי קבע את הקדמתו לחיבורו באמצע הספר, וביאר שהוא כדי שתהיה שמורה לעולם ולא תיקרע, ואילו רבי שלמה קבע את הקדמתו בתחילת החיבור, ופירש טעמו ונימוקו: "דרך מי שבא ללמוד בספר, פותח תחילתו כדי לראות מה הוא, ואם ימצא אותו בלא הקדמה בתחילתו לא תנוח דעתו, כי מי שקורא הספר בלא הקדמה, כחלום שאין לו פותרים. ומי יאמר ללומד הלא ההקדמה באמצעיתו"?
ובהקדמתו לחיבור העיד רבנו על תפוצת ספר שתילי זיתים למהרד"ם וכתב:
ודע אחי המעיין, כי אני המאסף דרכתי בדרך הרב המחבר שתילי זיתים על חלק אורח חיים וקצת מחלק יורה דעה, והשמטתי הגהות רמ"א ז"ל את אשר אינו מסכים למנהג מקומות אלו, וגם מה שאינו שווה לדעת רבנו הגדול מהר"י קארו ז"ל. ומוכרח אתה לעיין בהקדמתו, כדי שתבין על מה אדני הספר הטבעו, ואין אני צריך להעתיק הקדמתו הואיל וספרו מצוי ביד כל אדם, ולפחות אין בית כנסת אשר אין בה ספר אחד.
כפי שמסרו הגאונים רבי אברהם אלנדאף ורבי עמרם קורח, ביקש רבי שלמה עמר להשלים את ספרו גם על שלחן ערוך חושן משפט, אלא שלא זכה לכך ואף אנו לא זכינו לאור ספרו זה. לדברי הגר"א אלנדאף "השלים רק יורה דעה ואבן העזר, וגם הוא הלך בקוצר שנים ולא הספיק לגמור החיבור על חושן משפט", ואמנם רבנו עצמו בהקדמתו לשתילי זיתים התפלל להשי"ת שישלים "תאות לבי וחפצי להשלים חלק יורה דעה כאשר עם לבבי".[3]
עוד חיבר ספר "חמדת שלמה" הכולל טעמים נחמדים על התורה, והגהות על שתילי זיתים אורח חיים.[4]
רבי שלום ראיבי זצ"ל
הגאון הישיש רבי שלום ראיבי זצ"ל נולד בישוב אלקצר שבמחוז כַ֗וְלַאן. למד אצל הגאון רבי אברהם סיאני זצ"ל. לעיתים תכופות פקד את צנעא, ויצק מים על ידי גדולי רבניה. הורשה לשחיטה על ידי הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל ובית דינו והגאון רבי יחיא נחום זצ"ל, ולימים בארץ ישראל נסמך גם על ידי הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל.
בקהילתו שימש כלי קודש שהכל בו: שוחט ומוהל, מקדש ומגרש. נתמנה על ידי גדולי דורו לשלוחא דרבנן ולמפקח מחוזי על ענייני איסור והיתר, טהרה, קידושין וגיטין. לפרנסתו עבד כברזילי (חדד), ובאותה עת היה גם מלמד לתינוקות של בית רבן. חיבר כמה ספרים בענייני הלכה ומוסר, אך אלו אבדו לו מחמת הדרך וטלטוליה.
בהגיעו לארץ הקודש בשנת תש"ט גר בראש העין, והקדיש את חייו לעסק התורה והיראה. ממשכימי בית המדרש, ראשון להיכנס ואחרון לצאת. תלמיד חכם מובהק אשר ידיעותיו בעל פה היו גדולות וכוללות תפילות, תנ"ך, ש"ס ופוסקים. היה דרשן ומטיף גדול, בדרשות חוצבות להבות אש, בעיקר לחינוך הילדים לתורה וליראה.
נבחר להיות רב ומורה צדק ביישוב נתיב השיירה, ובתפקיד זה שימש כעשרים וחמש שנים. בזקנותו ביקש לישב במקום תורה וקדושה ועבר לבני ברק, בה התגורר בעשרים השנים האחרונות לחייו ולמד בהתמדה מבוקר עד ערב בכולל "תורה ושלום". נודע כענוותן וכשקדן בתורה, ועל גודל ענוותנותו יעיד המעשה שאף בזקנותו התבטא ואמר: "אני מתבייש להתחיל ואהבת", דבר שהוא מתפקידו של המארי בבית הכנסת.
קירב מאד בני ישיבות ואברכים, ותמך בישיבות. שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא. חיבוריו שנדפסו הם "מנוחת שלום", "סוכת שלום" ו"דברי שלום", שעניינם סוגיות התלמוד והמפרשים, כללי ההלכה, שו"ת ודרושים.
נתבקש לבית עולמו בשיבה טובה, בן כמאה ועשר שנים, ביום י"ח באייר, ל"ג בעומר ה'תש"ס. על מצבתו נכתב בין השאר: "איש זקן שקנה חוכמה, תורה ויראה, ועסק בצרכי ציבור ביושר ואמונה".[5]
רבי לוי קשת זצ"ל
משרידי דור דעה, דור חכמים, סופרים ומעתיקי השמועה, היה הרב הגאון הצדיק רבי לוי ב"ר אברהם קשת זצ"ל. נולד בשנת תרפ"א בעיר ד'מאר לאביו, רבי אברהם זצ"ל, ולאימו בת הגאון רבי מעודה ב"ר סעיד גרידי זצ"ל.[6]
כבר משחר ילדותו ניכרה בו חשקת התורה כאשר היה יושב שעות ארוכות בבית הכנסת ומשנן את תלמודו. חבריו מאותה תקופה סיפרו כי לא היה שועה לבקשת חבריו להצטרף למשחקיהם, אלא היה שוקד על תלמודו תמיד, ובעודו נער בלט בחריפותו ובתלמודו על בני גילו, חרד וזריז לתורת ה' שהגה בה בדבקות. את עיקר חינוכו והנהגתו קיבל מדודו, נשיא הקהילה רבי סלימאן מעודה גרידי זצוק"ל, וכן קיבל תורה מהגאונים רבי שלמה מלאחי אב"ד ד'מאר, רבי שלום הכרי ורבי יחיא מעלם, זכר כולם לברכה.
עם הינתן האפשרות לעלות לארץ ישראל, הזדרזו בני המשפחה ויצאו מד'מאר למחרת תשעה באב תש"ט. בדרכם עברו בירים, שם שבתו בית הגאון רבי חיים קאפח זצ"ל, והמשיכו אל עדן. תוך פחות מחודש כבר הגיעו לארץ ישראל, שם שהו שלושה שבועות במחנה "עין שמר" ואחרי כן עברו לפרדסיה ומשם למעברת כפר אונו.
רבי לוי לחם בעוז באותה תקופה לפקוח את עיני העולים התמימים והטובים, כדי שיכירו את המציאות המתחוללת כאן, ובמסירות נפש היה מקהיל קהילות ונושא בפניהם דברים נלהבים על חובתם בשמירת תורה ומצוות כפי המסור בידם ללא כל שינוי. לאחר השהייה במעברות עברו בני המשפחה לעיר לוד, שם היה רבי לוי ממייסדי בית הכנסת "מגן אברהם".[7]
בהגיעו לפרקו נשא את הרבנית רומה ע"ה בת רבי יחיא ב"ר יצחק צברי זצ"ל.[8] כשהגיעו ילדיהם הראשונים לגיל חינוך עקרו דירתם מלוד וקבעו את מקום מגוריהם בשכונת נווה אחיעזר שבעיר התורה בני ברק. רבה הייתה השפעתו של רבי לוי בשכונה, ומלבד בית הכנסת שבו היה הרב והחזן וקבע בו שיעורי תורה והלכה מדי יום ביומו,[9] הוסיף והפיץ תורה ואורה בכל הסביבה. אף בביתו מסר נפשו לחינוך בניו ובנותיו בדרך ה', ולא הסתפק בכך ששתלם בהיכלי הישיבות הקדושות ובמוסדות התורה, אלא הוסיף בעצמו לנטוע בליבם מוסר ויראת ה' ובמסירות רבה היה עושה כל טצדקי להאהיב עליהם את לימוד התורה הקדושה.
עמלו בתורה היה ללא לאות ובלא גבול זמן ומידה. מחזה נפרץ היה לראותו שוקע בבירור דבר ה' זו הלכה כשהוא רכון על גבי ערמת ספרים במשך שעות ארוכות, הוגה בתורה ושוכח מכל ענייני העולם הזה. פעם אירע שבמוצאי יום הכיפורים, זמן רב חלף מאז צאת היום הקדוש אך רבי לוי לא שב לביתו. פנו הבנים לחפש אחריו, ומצאוהו בבית הכנסת – שקוע בתלמודו, מבלי לשים לב שטרם בא דבר מאכל לפיו. ימים כלילות עשה בלימוד התורה, בדרך כלל בעמידה, וגם כשהיה עוסק במלאכת השחיטה היה מנצל את זמני ההפוגה לחטוף עוד ועוד תורה.
בקי היה בכל התנ"ך ופירושיו, כולל התרגומים ובהם תפסיר רבנו סעדיה גאון, וכן היו שגורים על פיו המדרשים ודברי הרמב"ם והשלחן ערוך עם נושאי כליהם. רבות היה עוסק בספר שתילי זיתים, ולא זז מחבבו עד שעיטרו בהגהות וציונים רבים בשולי הגיליון, זאת לצד ספרים רבים נוספים שעיטר בגיליונותיו. בקיאותו במסורת ובמנהגים הייתה לשם דבר, ותלמידי חכמים נעזרו בו ובשמועותיו, גם במקצועות שאין יד הכל ממשמשת בהם כמו חכמת עיבור השנים והדקדוק.[10]
נתייחד רבי לוי כבעל תפילה דגול. תפילתו הנובעת מלב טהור אשר נאמרה בקול ערב, ברגש קודש כבן המתחטא לפני אביו, הרטיטה את ליבות המתפללים ורוממה את רוחם. מפורסמת במיוחד תפילתו בימים הנוראים אשר נאמרה מתוך השתפכות הנפש ובדמעות שליש, אשרי עין ראתה כל אלה. ידועים כמה מקרים שבהם נושעו הזקוקים לישועה מכוח תפילתו מעומק הלב.
את שירת משוררי תימן וחכמיה, שירה אשר כולה תפילה וערגה לבורא עולם, היה שר בקול ערב וברגש מיוחד, עד כדי דמעות. מנהגו היה להפסיק בין בית לבית ולהסביר בטוב טעם את שירת הקודש של הגאון הקדוש רבי שלום שבזי זצ"ל, ובפרט את המילים שבלשון ערב שבהן היה בקי.
מאס מאוד במידת העצלות והקפיד על ניצול הזמן. "איך שייך לבזבז את הזמן היקר בבטלה"?! היה תמה בפליאה. משבח היה את מידת הזריזות בכל עניין, ובעצמו היה נאה דורש ומקיים. גם בשנותיו המאוחרות, כשכבר קשתה עליו ההליכה, היה מתאמץ ללכת בזריזות, וכן במלאכתו כשוחט ובודק וכמוהל היה מהיר וזריז.
מבניו ומנכדיו היה דורש בנועם לשנן את תורת ה' בלא הפסק, ובעצמו היה משנן עימם עשרות פעמים ובחכמה, באופנים המאהיבים את התורה על לומדיה. בגיל חינוך היה חוזר עימם על שמות עשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך, שמות המסכתות שבש"ס והי"ד החזקה להרמב"ם. פעמים רבות היה מדבר ומעורר: "לא להיות עם הארץ", אלא להיות בקיאים בדברים הנצרכים לתלמידי חכמים. על פיו היה שגור הפתגם ששיננו תינוקות של בית רבן בתימן, על דרך המליצה: "כל מי שאינו יודע בכ"ד י"ד שכ"ם קצ"ב" – כלומר עשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך, י"ד ספרי הרמב"ם, ומקצועות הקודש שהם שחיטה, כתיבה, מילה, קשר תפילין, ציצית וברכות – "הרי הוא כחמור יאכל קצב", מאכל החמור בלשון ערב.[11]
רבות גמל חסד עם הזולת, וכיתת רגליו למול את ילדי ישראל וכן לסדר חופה וקידושין, גם במקומות רחוקים ובשבתות ומועדים. לצידו עמדה הרבנית ע"ה, שסייעה לו בכל מעשיו ופתחה את ביתה לרווחה לכל נצרך.
בשנותיו האחרונות חלה, ונתגלה בעוצם גדלותו כאשר קיבל עליו דין שמים באהבה וקיבל את ייסוריו בשתיקה ובדומיה. גם כשהתקשה מאוד בדיבור, ובקושי הוציא מילה מפיו, היה מתחזק ומתעורר למשמע דברי תורה.
אשת חבר, הרבנית רומה ע"ה, נפטרה לבית עולמה במוצאי שבת קודש פרשת תרומה, ד' באדר א' תשס"ה. חדשים ספורים לאחר מכן, בבוקר י"ח באייר תשס"ה, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. באשכבתיה דרבי השתתפו גדולי תורה ויראה אשר ביכו את האבדה הגדולה ועוררו את הציבור ללמוד מדרכיו והליכותיו בקודש, להשיב רבים מעוון ולהאהיב את התורה על הבריות.[12]
[1] עמ' 31.
[2] ראה בקובץ סיני פ עמ' קמה מזיכרונותיו של הגאון רבי אברהם אלנדאף: "בהגיעם סמוך לירושלים ת"ו נפטר זקן אחד מהם, הוא הרב הקדוש שלמה עמר זצ"ל", וכן סופר בספר הראל עמ' 237 מדברי הגה"צ רבי שלום כסאר.
[3] ראה סערת תימן עמ' טל ואוצר ספרי תימן ערך שתילי זיתים וחמדת שלמה. ספר חשוב זה ראה אור עולם לאחרונה. חלקו הראשון עם ביאור "ויאמר יהונתן", בני ברק תשפ"ג, ושוב נדפס כל החיבור במלואו בשלושה כרכים על ידי מוסדות "שובי נפשי", ירושלים תשפ"ג.
[4] על פי סערת תימן עמ' לז, טל; שלחן ערוך המקוצר חלק ז בהקדמה אות ב; הלכה ומסורה יט עמ' מג. הרה"ג רבי אברהם בן משה פרסם טעמים מכתב ידו של רבי שלמה עמר בעניין הפטרת שבת הגדול, ובחתימתו סיים בענוותנותו: "ואתה המעיין אם אתך נמצא טוב טעם למנהג, יפוצו מעיינותיך חוצה".
[5] על פי איש ימיני חלק ב עמ' נה–נח, חלק ג עמ' קנה–קסה וחלק ד עמ' מו–מז; כתרי תורה פרשת אמור תשפ"ג. נזכר עוד בספר הרב ישעיהו משורר חייו ותורתו עמ' 444, ובספר רפואות תימן חלק ב עמ' 82, 100, 274, ושם חלק ג עמ' 28 מעשה מופלא שאירע עם חותנו שהיה חכם וצדיק ובעל חפץ. שמועות בשמו גם בשו"ת בית העזרי חלק ד סימן קא אות ב, איש ימיני חלק א עמ' קיח ודברי חפץ גיליון יח עמ' רכו.
[6] ראה עליו בספר ד'מאר עמ' 260, ושם עמ' 284.
[7] ראה בדברי רבי לוי עצמו המובאים בספר ד'מאר עמ' 260–262.
[8] נזכר בקונטרס "ואלה תולדות אברהם" שבסוף מגילת אסתר טעם זקנים עמ' 239.
[9] בעיתונות התקופה התפרסמו מודעות על שיעורי התורה שמסר כמה פעמים בשבוע, כגון ב"שערים" כ"ח בניסן תשל"א עמ' ז.
[10] בין תשובותיו ומאמריו יש לציין תשובה בעניין נטילת לוי לכהן שכתב על שו"ת הלל אומר (הלכה ומסורה כב עמ' נ–נב); הגהות בעניין תרגום התוכחות שכתב על שתילי זיתים ועץ חיים (הלכה ומסורה כג עמ' צג–קב); מאמר בעניין מצות יום השבת (המסילה גיליון י עמ' יג–טו); הספדים על רבי שלמה סיאני (אורחות שלמה עמ' רמו–רמז), רבי ניסים קרואני (מעשה ניסים עמ' רכו), רבי דוד אכוע (זכור לדוד עמ' 5–7) ועוד. שמועות רבות ממנו בהלכה ובמנהג פזורות בספרי רבני הזמן.
[11] וראה בקובץ שפתי מלך ג עמ' כג ביאור שמועתו זו בהרחבה.
[12] על פי קובץ הזיכרון בית לוי שיצא לאור בשנת תשס"ו, ומאמרי הזיכרון לזכרו בספר תפארת תימן עמ' 174 – 177; קובץ הלכה ומסורה יט עמ' קנא–קסב; מוסף שבת קודש פרשת כי תצא תשס"ה עמ' 14–15, 25; מוסרה גיליון לט (טבת תשפ"ד) עמ' 5. שיר שכתב רבי ניסים רצאבי בשבחו הובא בספר בבת עינינו חלק ב עמ' תקג.
