רבי שלום בשארי זצ"ל
"ארון קודש"!
בתואר נשגב זה הכתיר רבנו מהרי"ץ את חבר בית דינו, הדיין הגאון רבי שלום בשארי זצ"ל, שהיה מחשובי הרבנים בדורו. רבי שלום היה בנו של הגאון רבי יוסף ב"ר סעדיה בשארי זצ"ל, דיין בבית דינו של הגאון רבי שלום בן עמרם הלוי חמדי זצ"ל, ורבי שלום עצמו כיהן כדיין בבית דינו של הגאון רבי סעדיה ב"ר משה קטיעי זצ"ל, לצד הגאון רבי פנחס ב"ר שלמה עראקי זצ"ל, ואחרי כן בבית דינו של מהרי"ץ.
כאשר נסתלק לבית עולמו בכ"ו באייר תקל"א, והוא כבן שבעים שנה, קונן עליו מהרי"ץ ולרוב צערו חרט את קינתו בספר הזכרונות וכתב:
בעוונות הרבים נפל למשכב אהובי ועמיתי, אור עיני וחמוד לבי, כמה"ר סאלם בן כמהר"ר יוסף בשארי נ"ע, ביום ג' כ"ג באייר ב'פ"ב [לשטרות – תקל"א ליצירה], ונפטר ביום ו' כ"ו באייר ב'פ"ב.
אוי ואבוי על ארון קודש שנגנז! ישימהו המקום ברוך הוא כפרה על דורו, וכסא כבוד ינחילו, ויעמוד לקץ הימין לגורלו, והשביע בצחצחות נפשו ועצמותיו יחליץ, אמן כן יהי רצון.
כה דברי העבד איש צעיר בוכה ומבכה, מצפה חסדי אהיה, הקטן יחיא בן אדוני אבי כה"ר יוסף בן כה"ר צאלח יצ"ו
רבי שלום חתום על כמה פסקי דין, ויש לציין שגם בביאוריו של מהרי"ץ לשלחן ערוך חושן משפט הזכירו במילים אלו, "ועמיתי מהרש"ב נר"ו פירש".[1]
רבי אברהם צאלח זצ"ל
הגאון רבי אברהם צאלח זצ"ל נולד בעיר צנעא בירת תימן ביום ב' באב תרצ"ג לאביו, הגאון רבי צאלח בן הגאון רבי אברהם בנו של מהרי"ץ זצ"ל. למד תורה אצל אביו הגדול ורבני הדור, והתמנה על מקומם בהנהגת בית הכנסת בית צאלח.
כיהן כחבר בית הדין בצנעא ושפט את ישראל באמונה קרוב לארבעים שנה, החל משנת תרכ"ז שבה נפטר הגאון רבי יחיא הכהן זצ"ל בעל "חיי שלום", והיה מחכמי הישיבה הכללית. חתום על תשובות ופסקים רבים לצד חברי בית הדין ורבני העיר. צדיק ונשגב, ראש הדרשנים והספדנים שנודע בחסידותו ובפרישותו, ותפס במידת זקנו מהרי"ץ, בדרשותיו ותוכחותיו לדרכי התורה והמצוה.
תפילותיו וקינותיו בעודו מזיל דמעות כמים היו לשם דבר, עד שהיה מכונה בפי בני דורו "ירמיה", משום שכמו ירמיה הנביא בדורו היה מקונן הרבה ומרבה בתחינות ובתוכחות לפני קהל ה' מתוך קירות הלב. זקנים סיפרו שבכל תשעה באב היה רבי אברהם לומד במדרש איכה רבתי בבכיות נוראות, עד שהיה הספר נרטב מדמעותיו, ומתוך כך הוצרכו תלמידיו להביא לו ספר אחר!
ועוד טרם כניסתו לבית הכנסת, היה מקונן ומוחה כף אל כף, גונח בלב מר ומבכה את חרבן בית מקדשנו, עד שבשעה שנכנס לבית הכנסת עצמו כבר היו הציבור שבורי לב לשמע קול בכיו.
על דרשנותו המופלגת מסופר מעשה נפלא ביהודי בן גדולים מתושבי ק"ק צנעא, ושמו מבורך קארה. מבורך היה בנם של קדושים, בנו של הגאון רבי יחיא אלקארה, ונכדו של ראב"ד צנעא הגאון רבי יוסף אלקארה זצ"ל. פרנסתו הייתה ברווח ממלאכת המסחר שהיה עוסק בה. מדי פעם היה מזמין כמות סחורה גדולה מהעיר עדן או מחודידה וממקומות נוספים, אליו לצנעא, ואותה היה מוכר ומתפרנס ממנה בכבוד. איש חסד היה, ובכספו הרב עזר לעניים רבים, יתומים ואלמנות ולכל הפושט יד.
באחת הפעמים הגיעה שיירת גמלים עם סחורה, מונהגת על ידי כמה ערביים. כשהגיעו ליד ביתו קראו לו לרדת למטה. הוא ירד למטה לראות ולבדוק את טיב הסחורה, ותוך כדי כך בעט בו אחד הגמלים בחזקה. הסוחר נפצע קשה מאוד, ולאחר זמן קצר נפטר מפצעיו.
רבים הלכו אחר מיטתו של הסוחר הידוע והמפורסם במעשי החסד הגדולים אשר עשה בימי חייו הקצרים. בין המלווים הרבים היה רבנו אברהם צאלח אשר הכירו היטב.
רבנו אברהם הספידו כראוי לו. בשבוע פטירתו הייתה שבת פרשת "חיי שרה", אשר בה כתוב הפסוק (בראשית כד, יא) "ויברך הגמלים" וגו'. רבי אברהם ראה בזה אות ורמז משמים על המנוח, כיון שתיבת "ויברך" רומזת על שמו "מבורך", ותיבת "הגמלים" רומזת על נסיבות פטירתו, על ידי הגמלים שפגעו בו. הוא פתח בפסוק "ויברך הגמלים" וביארו בביאורים ובפירושים עצומים על דרך המוסר והקבלה במשך כארבע שעות ויותר, והכל על פסוק אחד! כל אשר היה באותו מעמד, גדולים וקטנים, הופתעו והתפעלו מגאונותו, ומפיו הקדוש ששפע חידושי תורה בבקיאות גדולה ועצומה.
בעל ייסורים מופלג היה רבנו אברהם הצדיק. ברעב הנורא ששרר בשנת תרס"ה קבר ארבעה מבניו בימי בחורותיהם, ואף הוא הסתלק לבית עולמו בשנה זו – בתאריך כ"ו אייר תרס"ה. ובפטירתו פסקה קביעות שלשה דיינים. לאור המצב האיום היו הלוויות נערכות בקושי על ידי נושאי הנפטר, אך בפטירתו של רבנו ליווהו עשרות אנשים – מספר רב מאוד לפי צוק העת. באגרת בן התקופה, רבי סעדיה ב"ר חיים אלנדאף זצ"ל, מספר על כך: "ואודיעכם שביום כ"ו אייר נסתלק לבית עולמו הרב הגדול שבענקים מו"ר אברהם צאלח זכותו תעמוד לנו, ויצאו ללוויה חמישים איש במניין, וזה לרוב כבודו, ונשתדל בהספדו עט"ר הר"ר יחיא יצחאק הי"ו".[2]
רבי צדוק גיבלי זצ"ל
הגאון הצדיק רבי צדוק ב"ר דוד גיבלי זצ"ל נולד בתימן בסביבות שנת תרל"ו. בצעירותו עלה לירושלים ובה נעשה לאחד מראשי הקהילה ופרנסיה. בסביבות שנת תר"ע יצא לשליחות קודש, כשד"ר מטעם הקהילה במצרים, איטליה, גרמניה וארצות הברית, שם שהה תקופה ממושכת של כמה שנים. בכתב השליחות מטעם כוללות קהילת התימנים בירושלים התמנה "הרב המובהק, ציר אמונים, ברוך מבנים, מזר"ק טהור כו' וכו', כקש"ת מוהר"ר צדוק שליט"א, בכה"ר הצדיק הר"ר דוד אלגבלי זצ"ל", למורשה ושליח מצוה לכל ערי ארצות הברית.
כיהן כראש ישיבת "חיי שלום" שנוסדה בירושלים בשנת תרע"א על שם הגאון הקדוש רבנו שלום שבזי זצ"ל, ונמנה בין מקובלי ישיבת "רחובות הנהר". מראהו כמלאך האלקים, דרשן מופלג ומוכיח בשער, שבדרשותיו עורר את הקהל לבכי ולתחינה מתוך תשובה. ייסד את הלימוד השנתי לעילוי נשמת הרש"ש זיע"א ביום פטירתו – י' בשבט, לימוד שעד היום ממשיך להתקיים בבית הכנסת הגדול "נחלת צבי" בירושלים.
נס גדול אירע לו בחנוכה שנת תרע"ז. היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר ניטש קרב על ארץ ישראל בין הטורקים והבריטים. באותו יום הלך לתפילת מנחה בבית הכנסת "עדס" שבשכונת נחלת ציון עם שניים מחבריו, וברגע שבו חצו רגליהם את מפתן הכניסה לבית הכנסת – נפלה שם פצצה. אחד מחבריו נהרג במקום, השני איבד את שתי רגליו, ורבי צדוק שבגדיו ספגו רסיסים רבים – יצא בלא פגע! מאותה שנה הייתה נערכת בביתו סעודת הודיה בימי החנוכה, לרגל הנס הגדול שאירע לו בימים אלו.
מצות הכנסת אורחים הייתה חביבה עליו מאוד, והוא סייע לנזקקים, אימץ יתומים ועזר לחתן זוגות חסרי כל. באחד המקרים חיתן זוג גלמוד וחסר אמצעים – הוא ערך את חופתם בבית הכנסת, ורעיתו בישלה ואפתה את סעודת המצוה שנערכה בביתם.
רבי צדוק חתום לצד גדולי תורה מכל החוגים על קול קורא המתריע מפני סכנת המדריכים הפוקרים מטעם הסוכנות, אשר ביקשו לכבוש את נפש הנוער ולעקור מהם כל זיק של דת ואמונה. בראש רשימת חכמי ורבני תימן חתום רבי צדוק הררי, ואחריו הרבנים הגאונים רבי יחיא עבאהל, רבי סעדיה שריאן, רבי חיים חובארה, רבי שלום ב"ר משה יצחק הלוי, רבי חיים גמליאל, רבי שלמה חיים שאער, רבי חיים יהודה עוזירי, רבי שלמה קרואני, רבי שלום יהודה חבשוש ורבי מאיר מזרחי.[3]
יש להוסיף עוד שבתחילת ספר "ואהבת לרעך כמוך" לרבי חיים כהן שנדפס בירושלים בשנת תש"י, מופיעה "הסכמה ואזהרה מכבוד הרב הצדיק והחסיד והגמרן רבי צדוק הררי נ"י, רב ומו"ץ לעדת יהודי תימן בירושלים ת"ו", ובו קורא לחיזוק גדרי הקדושה והטהרה. הסתלק לבית עולמו בכ"ו באייר תשכ"א.[4]
[1] סערת תימן עמ' כא; מסוודה עמ' 120; ביאורי מהרי"ץ סימן ט ס"ק טז.
[2] סערת תימן עמ' סה; מהרי"ץ ומשפחתו עמ' עא-צ; בואי תימן עמ' 85; גדולי רבני תימן עמ' 51-52; נפלאות מתורתך במדבר ב עמ' שמט; בתלאות תימן וירושלים עמ' 54; גיליון ירושתינו ב (פרשת חיי שרה תשפ"ב) עמ' ב.
[3] אגרות מרן רי"ז הלוי עמ' 253. כן חתם רבי צדוק על כרוזים נוספים, כגון דעת תורה על פינוי מתים מבית הקברות שייח באדר בירושלים (שערים י"ז בסיון תשי"ד עמ' ג, ושוב באור הצפון גיליון קנג עמ' סג ובהמאור הגדול עמ' קו); גילוי דעת בעניין איסור גיוס בנות לשירות לאומי (פאר הדור חלק ה עמ' מו); אזהרה שלא לקבל ממון ממס החינוך של עיריית ירושלים, ועמו חתומים רבי שלום נגאר ורבי שלמה חיים שאער (קונטרס דברי הימים ג עמ' 18); באנציקלופדיה לחכמי תימן חלק ב עמ' 37 נדפס צילום כתב הרשאה לרבי שלמה מעברי לשמש כשד"ר עבור הישיבה, ועליו חתומים רבי צדוק הררי ורבי שלמה קרואני זצ"ל.
[4] על פי המבוא לספר בת ירושלים עמ' 11; בת ירושלים פרק א; תהודה 43 (תשפ"ג) עמ' 61; תקופת מגוריו בארצות הברית נזכרת גם בספר ברוח ובמעש עמ' 93. תמונתו בספר שר ההתמדה מתולדות הגה"צ רבי עמרם אזולאי עמ' כה, מ. בתולדות המחבר שבראש ספר כרם שלמה עמ' 45 מופיע מעשה על ביקורו של רבי צדוק אצל המקובל רבי סלמאן אליהו זצ"ל; הספדו על הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל נדפס בספר איש ימיני חלק ג עמ' כט–לה. בספר נוהג כצאן יוסף (ירושלים תשע"ט, עמ' כד) נזכר שמש ישיבת פורת יוסף בשם רבי צדוק ג'יבלי, ויש לעיין אם הוא הנזכר כאן.
