וייתנו לך כתר מלכות
הקריאה המרגשת בקהילות תימן, הערת רבה של בני ברק על אחד המשפטים והדיון בדבריו, זמני אמירת הפיוט המקודש והצדיק שאמר זאת בכל ליל שבת – בעל פה! | בעקבות מנהגי אמירת הפיוט המקודש "כתר מלכות" לרבנו שלמה אבן גבירול ביום הכיפורים
אחד הפיוטים המיוחדים הנאמר אצל יהודי תימן ביום הקדוש, יום הכיפורים, הוא "כתר מלכות" לרבנו שלמה אבן גבירול. זהו "סדר הפיוטים האדירים, הבנויים ברוב עוז ותשבחות לאל רם ונישא – כך שהאומרם בניגונם המיוחד ובכוונה, בקול רם וסילודים, מרעיד לב השומעים ומעוררם לאהבת השם ויראת הרוממות", כלשון הגר"י צובירי זצ"ל בסידורו כנסת הגדולה (עמ' תרכה).
כפי שמסופר בספר "בית האבן" (עמ' 169), בצפון תימן היה "כתר מלכות" נאמר בנגינה מיוחדת, המעוררת התרגשות אצל הקורא ואצל השומע. הציבור היה מתפעל מן התוכן, ומתרגש מן הנגינה. בעת שהחל הגדול לומר את הפתיחה – "בתפילתי יסכן גבר", מושלך הס, והקורא עם השומעים מתרכזים ומתפעלים.
כאשר הגיע הקורא לקטע העוסק באפסותו של האדם, חש הוא תחושה של צער, ודומה שהנגינה משתנה, מעין נגינה של כאב. בענוה ובנמיכות רוח ובתחושה של חידלון, אומר הקורא: "ואני גוש ורמה, עפר מן האדמה, כלי מלא כלימה, אבן דומה, צל עובר" וכו'.
וכך העידו על רבי חיים עראמי זצ"ל, מצדיקי הדור האחרון, ותפילתו הנרגשת, וכמו שהובא בסידור "אילת חן" ליום הכיפורים (עמ' תעח). עוד בצעירותו, בתימן, היה יוצא לזמנים ארוכים להתבודד לבדו מחוץ לעיר, ושם לומד ומתפלל ללא הרף. ביום הכיפורים היה עומד כשליח הציבור, ומרגש את הציבור בתפילותיו הזכות. דבר מיוחד במינו היה, כאשר בכל שנה קרא רבי חיים את כל סדר העבודה, ואת כל כתר מלכות – בעל פה!
בדומה לזה סיפר הרב שלום כוריש מראשון לציון (תולדות עם ישראל בגלות תימן, עמ' 837), שבילדותו הפליא לעשות והיה מתרגם בבית הכנסת בגיל שלוש שנים בלבד. ולא זו בלבד, אלא שידע בעל פה את הפיוט "כתר מלכות"!
גם בצנעא הבירה, היו באים רבים משכונות העיר אל בית הכנסת של משפחת חובארה, כדי לשמוע את רבי חיים חובארה באמרו את "כתר מלכות". בית הכנסת היה מתמלא עד אפס מקום מרוב אורחים ומתפללים שבאו להאזין לסלסולו, ניגונו והשתפכותו, ובעת הזו היו רבים עומדים ברחוב שליד בית הכנסת ובחצר וצובאים על הפתחים. ועוד סופר עליו (בתלאות תימן וירושלים עמ' 32), שבעת תפילת ליל יום הכיפורים היה רבי חיים מתייצב לפני התיבה, באמצע בית הכנסת, ולא עזב את מקומו אלא במוצאי היום הקדוש. קולו היה נעשה מפעם לפעם צלול, חזק וצח יותר ויותר, וגם בעצרות ציבור נוהג היה הגאון רבי אברהם צאלח זצ"ל להזמינו לעבור לפני התיבה.
לא דבר נדיר היה זה, אלא גם בבתי כנסת נוספים בצנעא הגיעו מתפללים רבים לשמוע את קריאת הפיוט הקדוש בחיל וברעדה, כפי שמספר הסופר מאיר שמעון גשורי במאמרו "כל נדרי בצלילי התימנים" (שערים ח' בתשרי תשל"ה):
אחרי ערבית הלכו רבים לבקר בבתי הכנסת הגדולים לשמוע את החזנים. בצנעא בירת תימן היו שני בתי כנסת גדולים, "בית צאלח" ו"בית אלאוסטא", ולשם היו באים הרבה מבקרים, בעיקר כדי לשמוע את הפיוט "כתר מלכות" לרשב"ג מפי החזנים. ב"בית צאלח" היה בשעתו החזן רבי סאלם צאלח, בעל קול יפה וערב שמשך שומעים רבים. ב"בית אלאוסטא" היה החזן הראשי רבי סעיד אלעוזירי, ואילו "כתר מלכות" היה אומר רבי חיים משרקי, תלמיד חכם ומעמיק בתורה, שהיה מרתק את מאזיניו.
❖
הערה מעניינת עורר הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל, רבה של בני ברק, על אחד המשפטים הנאמרים ב"כתר מלכות".
כך כותב המחבר: "מי יגיע לרוממותך, בהקיפך על גלגל שבתי גלגל שמיני במסיבתו, והוא סובל שתים עשרה מזלות על קו חשב אפודתו. וכל כוכבי שחק העליונים יצוקים ביצוקתו, וכל כוכב מהם יקיף הגלגל בשישה ושלושים אלף שנים מרוב גבהותו". הגר"ש זצ"ל דרש בבית המדרש לדלג על המשפט "וכל כוכב מהם יקיף הגלגל בשישה ושלושים אלף שנים מרוב גבהותו", כפי שסיפר בספרו "יש בורא עולם" (עמ' טז). וטעמו עמו:
לפי שאם דברים כפשטן, הרי זה חס ושלום נגד האמונה, ובודאי לא יעלה על הדעת שכיוון לכך חלילה. אלא בודאי כיוון על מהירותו בעתיד מיום שנברא, ועד שיעברו "לו אלף שנים", וכל מה שכתב הוא על פי החקירות שהגיעו להם עד זמנו.
כוונתו היא שהרי לא ייתכן שהכוכב מקיף את הגלגל כבר שלושים ושישה אלף שנים, כאשר העולם אינו קיים אפילו ששת אלפים שנה. לדבריו ברור שגם רבנו שלמה אבן גבירול לא התכוון לכך, אלא שעם כל זאת יש לדלג על כך שמא יש שיבינו את הדברים כפשוטם.
הערה זו שמע גם הגר"מ מאזוז יבלחט"א מפי הגר"ש זצ"ל, והוא בא ליישב זאת במחזור "איש מצליח" (יום הכיפורים, עמ' 296), בכתבו: "ודע שאין זה סותר למאמרם ז"ל שית אלפי שני הוי עלמא, משל למי שאומר מהלך הנמלה מצפון הארץ לדרומה בעשר שנים, אף על פי שאינה חיה יותר מחצי שנה".
הוי אומר, אין כוונת המחבר שבפועל לוקח הדבר שלושים ושישה אלפי שנים, אלא שאם ימשיך לאורך אלפי השנים הללו כך יהיה שיעורו. ולדוגמה, אם נאמר שאדם נוסע מעירו לעיר רחוקה אחרת – זמן הנסיעה יהיה חמש שעות, בזה גם אם ייסע שעתיים בלבד ברור שזמן הנסיעה במלואה נותר על סך חמש שעות, אלא שהוא לא הגיע אל היעד, ואם היה ממשיך זהו הזמן שהיה נצרך לו להשלים את הנסיעה.
אמנם הגר"י רצאבי שליט"א (שערי יצחק פרשת לך לך תשע"ז) העיר שתירוץ זה דחוק הוא, שהרי לשון הפיוט היא "וכל כוכב מהם יקיף הגלגל", ולא כתוב שהוא רק יכול להקיף אלא משמע שהוא יקיף בפועל. ולכן תירץ שהדבר פשוט על פי דברי המקובלים הקדמונים שהעולם מתקיים חמישים אלף שנה שבהם שבע שמיטות, וממילא ודאי שבתוכם יש שלושים ושישה אלף שנים של הקפת הגלגל.
יש לציין כי הגר"מ מאזוז הוסיף והביא את הערת הגר"ש קורח גם בשיעוריו השבועיים (כנדפס בגיליונות בית נאמן פרשת ניצבים תשע"ו, פרשת חיי שרה תשע"ט ופרשת ניצבים וילך תשפ"ד), ובאחד המקומות (בשנת תשע"ט), בדברים שנשא לאחר פטירת הגר"ש ולזכרו, כתב שכנראה הרב קיבל את דבריו, כי אינו כותב בספרו שלא לקרוא כתר מלכות, אלא אדרבה הוא מצטט פעמים רבות משם. אכן, לכאורה אין זו ראיה לעיקר דעתו, שהרי גם בספרו "יש בורא עולם" לא יצא כנגד קריאת כתר מלכות אלא ביקש להשמיט משפט זה בלבד. וכן הובא בשמו בקונטרס הארת התשובה (עמ' קא).
❖
חילוקי מנהגים יש באמירת "כתר מלכות", יש האומרים זאת רק לאחר תפילת היום ויש הנוהגים לאמרו גם בלילה. מנהג נוסף ובלתי מוכר הוא לומר את הפיוט ביום הכיפורים – קודם תפילת מוסף. על כך העיד הגאון רבי עזריה בסיס זצ"ל, רבה של ראש העין, כאשר עסק בתשובותיו בית העזרי בעניין אמירת פיוטים בתוך סדר התפילה (חלק א סימן טז). הוא מספר שם שכאשר הדפיס ר' יעקב קרואני את הסידורים בית הזיכרון ובית הכפורת, התייעץ עם אביו הגאון הצדיק רבי יחיא בסיס זצ"ל בעניין אמירת הפיוטים שלפני "נשמת כל חי", ולגביהם הורה להוסיף הערה שיש האומרים זאת קודם "ברוך שאמר", מחשש הפסקה.
הוסיף הגר"ע בסיס:
ועוד נתן טעם לכך, כדי שיבואו המתפללים מוקדם ולא יאחרו, בהיותם משתוקקים לשמיעת ואמירת הפיוטים, וייכנסו בהם התעוררות והתלהבות קודם ברוך שאמר, כדי שיתפללו עיקר התפילה בכוונה, אחר שהתבוננו בגדולת ה' והדר גאונו. ומהאי טעמא אומרים אצלינו כתר מלכות (ביום הכיפורים) קודם המוסף, כדי שידעו נפלאות ה' במעשה בראשית ואחר כך יתפללו מוסף. זהו תורף דבריו כפי ששמעתי מפיו.
כלומר, יש עניין לומר את הפיוט המקודש לפני תפילת מוסף, כי על ידי כך מתעוררים המתפללים ומתבוננים בתוקף גדולות ה' ומפעלותיו הכבירים והנשגבים בבריאה, וכך תהיה התפילה שאחרי כן במדרגה גבוהה יותר.
❖
הנהגה מיוחדת סופרה על הצדיק רבי חיים והב זצ"ל, בן העיירה שיבאם שבמרכז תימן. כפי המובא בגיליון "מוסרה" (כג, אלול תשפ"ב), רבי חיים היה רגיל בכל שנה לומר ביום הכיפורים את "כתר מלכות" מראשו ועד סופו, בעל פה, למרות היותו סגי נהור מקטנותו!
אמנם, לא זה היה הפלא הגדול. רבי חיים היה משכים בכל לילה לעבודת הבורא, ללימוד ולתפילה, אבל בליל שבת הגדיל עשות – הוא נהג לומר בקולו הנעים את פיוט "כתר מלכות" מתחילה עד סוף, מדי שבת בשבתו!
לא פלא, אפוא, כי למרות היותו סגי נהור, התנהל בצורה יוצאת דופן כאדם רגיל כמעט. אדם נעלה שמדי שבוע מעלה על שפתיו את עוצם ותוקף מלכותו של בורא העולם – יודע היטב את האמונה בבורא עולם, אין לו כל שאלה או תלונה אלא הוא מקבל את הכל באהבה.
שבת אחת התארח רבי חיים אצל בנו. לאחר סעודת השבת המרוממת עלה על יצועו כהרגלו, על מנת לקום בהשכמה כדרכו, אך תרדמה גדולה נפלה עליו – אולי מפאת שינוי המקום, אולי מפאת עייפות יתרה של השבוע החולף, כך שלא הקיץ משנתו בזמן הרגיל.
בנו, מתוך שנתו, חש כי דבר מה חסר לו. לפתע שת ליבו כי רגיל הוא בשעות אלו לשמוע את אביו מנעים בקולו באמירת "כתר מלכות", והיכן היא אמירה זו? מיד קם וניגש להקיץ את אביו, דבר שלא הסכין לעשותו מעולם, והזכירו שהוא רגיל להשכים.
רבי חיים קפץ כנשוך נחש, ומיד אמר כשנימת צער שזורה בקולו: "לא! לא אספיק היום לומר כתר מלכות, כהרגלי. כבר נתאחרה השעה, וצריך להתכונן כבר לתפילת שחרית של שבת קודש"…
אך לא איש כרבי חיים יוותר. לשבת הבאה השכים קום מוקדם עוד יותר מכפי הרגלו, ואמר את "כתר מלכות" פעמיים – פעם אחת לחובה ופעם אחת לתשלומין…
