בשנת תשפ"ב נדפס ספר "גאון ישראל" מאת הרב חיים שלמה רוזנטל, ובו קצות דרכיו ומורשתו לדורות של ראש הישיבה וגאון ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל – ראש ישיבת קול תורה ובעל מנחת שלמה. מתוך ספר זה אספנו וליקטנו בס"ד את העניינים הנוגעים לקשריו עם רבני תימן, מיודעיו ותלמידיו, ושביבים מהערכתו וחיבתו ליהדות מפוארת זו ולמנהגיה. הדברים מובאים ככתבם וכלשונם מתוך הספר, ובהערות מצוינים מקורות העמודים שבספר (ועוד חזון למועד אי"ה לאסוף משאר כתביו וספרי תלמידיו הוראות רבות נוספות מתורתו. וע"ע בקובץ דברי חפץ י עמ' קצז–ר).
* * *
תלמידים כבנים
פעמים רבות, כשהבחין בתלמידים מצוינים מוכשרים להנהגה, הדריך וגידל אותם כבר כבחורים צעירים לתפקידם. היו כמה בחורים בני עדות המזרח שרבינו דאג שיחד עם צמיחתם הרגילה כשאר בני העלייה בישיבה, בירר אצלם תמיד מנהגי עדותיהם ועודד אותם לברר אצל הזקנים ומפי ספרי גדולי העדה, כי ראה בעיני רוחו שהם יהיו רבנים לעדתם והכשירם לעתידם, וכמה וכמה פעמים שאכן הם נעשו מנהיגים והכשרתו זו סייעה להם.[א]
בזמן העליות הגדולות לארץ ישראל, כשהגיעו ל"קול תורה" בחורים מתימן ומרוקו ועוד, והיו מהם שהגיעו לארץ בלי משפחותיהם או רק חלק מהם, ורבינו קירבם וגידלם בצורה מעוררת השתאות, התעניין אצלם באבהות על הקורה איתם ואף אירחם על שולחנו מפעם לפעם. אצל אחד מהם אירע שאחד מהוריו נפטר תוך כדי לימודו בישיבה ורבינו דאג לו וקירבו כל כך, עד שהרגיש שנעשה לו כאב ובכוחות שקיבל ממנו התעודד ונעשה לאחד מהרבנים החשובים לקהל עדתו. כך היה עם האחים הרבנים רבי סעדיה ברזילי (רבה של גני תקוה) ואחיו רבי שמריהו (ראש ישיבת משכן שמעון בבני ברק), שהגיעו לישיבה יתומים מאב ואם. רבינו אימצם כבנים, ובימי חופשות ובין הזמנים ישנו בביתו וגידלם וטיפחם לתלמידי חכמים מפוארים.
סיפר הגאון רבי שלמה מחפוד, שבתקופה הראשונה להגעתו לישיבה היה עדיין נתון תחת הרושם הקשה של כל הטלטלות שעבר בדרכו מתימן לארץ, שהטלטלו בדרכים על חמורים, וכשהגיעו לארץ עברו מסלול מטלטל בקיבוצי השומר הצעיר בעתלית וב"עין שמר" וכדו' שבהם ניסו לעקור מהם יהדות, עד שזכה לצאת משם. וסיפר שבהגיעו לישיבה נהג בו רבינו בחום רב, וביקש ממנו שיספר לו בפרוטרוט את כל קורותיו, וישב ושמע אותו במשך כמה פעמים, והוריד איתו דמעות חמות לשמע כל התלאות שפקדוהו.
גידול פאות
אחת החוויות המזעזעות היתה שגזרו לו את הפאות, ובעקבות כך יצא מהמחנה וצעד לביתו ברגל מעתלית שבצפון עד לביתו בשעריה, ואז גידלם חזרה. וסיפר שכשהגיע היו שאמרו לו (כנראה בחורים), שבישיבה לא הולכים עם פאות בנוסח זה, אולם רבינו עודדו וזירזו, אדרבה, כך תלך!
תקיעות כמנהג תימן
כמו כן היה לו אצלו שופר תימני, ורבינו היה מבקשו בראש השנה אחר התפילה לשמוע ממנו את התקיעות בנוסח תימן, למרות שבכל השנים לא טרח לשמעם (מפי רבי אברהם מאיר מנדלסון).[ב]
מנהגי אבות
לעיתים כששוחח עם רבנים מעדות שונות, היה מברר אצלם כיצד נהגו במסורתם בעניינים שונים. דבר זה עזר לו והיה לו לסייעתא בספקות שונים שהיו לו בהלכה. בשערי חסד התגורר אחד מחשובי הרבנים התימנים ומראשוני עדה קדושה זו שעלו ארצה, הג"ר שלום כסאר, ורבינו שמע ממנו בהתעניינות רבה ממנהגי תימן ולמד מהם רבות.
רבינו היה מנחה את בני הישיבה לדבוק במנהגי אבותיהם.[ג] כמו כן הורה למנהלי מוסד שחלק מתלמידיו היו בני חו"ל שמנהג אבותיהם היה להחמיר בחג הפסח שלא לאכול שרויה, שיקפידו המנהלים לשבצם בבתים שנוהגים כמנהגי אבותיהם. ולאחד מחתני רבינו שמנהג אבותיו היה להחמיר אף בכלים של שרויה, ייחדו בבית רבינו כלים ומאכלים מיוחדים עבורו, אולם במקרים שהנסיבות המשפחתיות הקשו על שמירת מנהג שרויה, היה רבינו מורה לפעמים לפי העניין. יצוין בעניין זה שאירע פעם שביקר תלמיד בבית רבינו להתיר הנדר ולשנות המנהג, ורבינו אמר לו: ראוי לך בני שתדבק במסורת אבותיך מדור דור.
גם לבני הישיבה התימנים ובני עדות המזרח הורה לדבוק במנהגי אבותיהם, ככל שזה ברור אצלם וניתן לקיום. וסיפר הגאון רבי ניסים בן שמעון (ראב"ד ת"א), שלפני נישואיו רבינו עוררו על כך, לעשות בשמחת החתונה את כל המנהגים שנהוג אצל בית אביו. למרות זאת, כשניגשו אליו שני בחורים מהישיבה שמוצא הוריהם מעדות המזרח ושאלוהו, האם כשניגשים לעמוד בישיבה הם רשאים להתפלל כנוסח וההגיה האשכנזית, נענו שהיות והם כאן שלוחי ציבור שפיר יכולים להתפלל כך (מפי רבי שריה מדמון).
ברכה בחופה
בחתונת תלמידו הג"ר נתנאל אלשיך (מו"צ בבאר שבע), ביקש ממנו רבינו, לכתוב לו את נוסח ברכת האירוסין הנהוג אצל התימנים כדי שיוכל לברך כפי נוסח זה.
חליטה
היו תקופות שדאג לבני הישיבה יוצאי תימן, שיבשלו עבורם במטבח הישיבה עוף חלוט כדעת הרמב"ם, למרות הטרחה המיוחדת בזה לעובדי מטבח הישיבה.
בשנים שלאחר מכן, כאשר שמע מגדולי פוסקי תימן הגאון רבי חיים כסאר והגאון רבי יחיא אלשיך (אשר רבינו העריצו מאד, וכבר בצעירותו התבטא עליו כאחד מגדולי הדור. מפי רבי מנחם פרוש) שהקפידו על כך רק לכתחילה ולא לעיכובא, הורה להם לעשות התרת נדרים ולאכול עם כולם (מפי רבי משה חבשוש ורבי ישראל מחפוד).[ד]
כוונה בברכת אבות
סח רבינו לאחד מתלמידיו: מתי נחשב אצלי שעבר עלי יום ראוי, יום שזכיתי לכוון בו בכל שלוש התפילות את פירוש המילות כהווייתן ובשלימותן, "דער ברוך זאל זיין א ברוך, און דער אתה א אתה", אותו יום הוא אצלי יום טוב כראוי. ורגיל היה לומר בענוותנותו שהעולם אומרים שהם מצליחים ועולה להם כהוגן לכוון ב"ברכת אבות" בשמונה עשרה, שמבואר במשנה ברורה שמי שלא כיוון בו לא יצא ידי חובת תפילה, והיה אומר שעבורו קשה הדבר מאד ואינו יודע אם הוא יוצא ידי חובתו בברכה זו כראוי.
מתאר זאת הגאון רבי יצחק רצאבי, זכורני שפעם הזכיר בשיעור ב"קול תורה" דרך אגב הלכה זו של החובה לכוון בברכת אבות, וכאשר הזכיר זאת ראינו על פניו יראת שמים כזו שקשה להאמין למי שלא היה שם. אני זוכר שכשראיתי אז את פניו, כשאמר "צריך לדעת, אם אדם לא כיוון באבות", זה היה נראה כאילו הדבר אינו במציאות, משהו מפחיד רחמנא ליצלן. הפנים שלו ממש השתנו מפחד, היה נראה שזהו דבר שלא מעלמא הדין, כאילו שזה קורה אולי פעם בחמישים שנה (שערי יצחק נשא שנת תשע"ג עמ' 7).[ה]
תפילתו על רבי יחיא אלשיך
סיפר רבי יצחק פריימן, שכאשר היו מבקשים מרבינו להתפלל על חולה, היה מניח הדבר על לוח לבו ובמשך כמה שבועות היה מתעניין מה המצב. בוקר אחד חיכו לו אנשים כדי לבקש שיתפלל על חולה פלוני שנמצא במצב לא טוב. הוא לא הכירו, ולא ידע את שם אמו וביקש לברר זאת, ולמחרת סיפר לי בסיפוק, שכבר נודע לו מיהו החולה, ועכשיו הוא כבר יכול להתפלל עליו עם שמו. לאחר מספר ימים אמר לי שיש לו בשורה טובה, שאותו חולה ב"ה הבריא. עד כדי כך דאג לכל יהודי.
רבינו הקפיד לברך בשם האם המדויק, וכאשר הזכירו לפניו להתפלל על רבי יחיא אלשיך מגאוני תימן, ונתנו את שמו ושם אמו, שאל מיד אם זה שמה האמיתי, כי רבים מהשמות של יוצאי תימן ועדות המזרח הם שמות בערבית שלאחר מכן שונו לתרגום השם בעברית, וביקש לדעת את השם האמיתי (מנכדו רבי שריה מדמון).[ו]
לימוד בלשון נקיה
סיפר הגאון רבי יצחק רצאבי, זכורני שפעם אמר בחור באמצע השיעור איזו שהיא הגדרה הלכתית, והשתמש במה שנקרא עברית מודרנית צחה. רבינו שאל אותו, מדוע אתה מדבר בעברית של "בן יהודה". ותוך כדי דיבור תיקן עצמו בלב נשבר, ואמר שהוא מצטער שהזכיר את שמו במקום קדוש כמו ישיבה (שערי יצחק ויצא תשע"ג עמ' 8).[ז]
עם רבי יוסף כסאר
למרות שקידתו העצומה, מצא רבינו זמן בימי ילדותו לשחק עם חבריו. בין חבריו ובני גילו היה רבי יוסף כסאר, בנו של מארי שלום כסאר מחכמי עדת התימנים שהתגורר ב"שערי חסד". והיה רבי יוסף מספר שרבינו היה רגיל בילדותו להקדיש זמן לשחק איתם, אולם בהגיעו לגיל בר מצוה אמר לחברים שיותר לא ישחק איתם. וסיפר ר׳ יוסף, שבשעתו כנער התפעל מאד מכך שרבינו מקדיש את חייו אך ורק לתורה, והקדיש את לילותיו ללימוד בבית הכנסת הגר"א עד מאוחר. והיות שבאותן שנים היתה "שערי חסד" שכונה מבודדת וכל האזור עדיין לא נבנה, ובלילות היו מסתובבים בחוצותיה תנים שהגיעו לפעמים בלהקות לחפש את מאכלם, ורבינו כנער היה חושש מהם, ואילו הוא רבי יוסף לא חשש מהם, היתה תקופה שהיה מגיע מדי לילה בשעה קבועה שקבע עם רבינו ללוותו לבית הוריו.[ח]
בבית רבי שמריהו ברזילי
כאשר שהה פעם למנוחה בבית תלמידו חביבו הג"ר שמריהו ברזילי, ראש ישיבת משכן שמעון בבני ברק,[ט] ובאותם ימים התפלל במניין שבבניין הישיבה בו מתפללים בנוסח עדות המזרח. והנה ביום הראשון לבואו אחרי מעריב, אמר לו בהתפעלות, איזה אוצר הוא סידור זה, היה שווה לי לבוא רק להתפלל בו. והתלמיד משתהה, לא מבין מה מצא רבינו כל כך מיוחד בנוסח עדות המזרח. נענה רבינו, איזה רכוש זה תפילה זו של אהבת עולם שנאמרת לפני קריאת שמע, בה מתפללים: "ונשמח ונעלוז בדברי תורתך"![י]
[א] עמ' 216.
[ב] עמ' 221.
[ג] "שאלתי גדולי הוראה, מהם הגרב"צ אבא שאול (שליט"א), והגרש"ז אוירבך (שליט"א) והגרי"ש אלישיב (שליט"א), ואמרו לי במפורש: עדת תימן צריכים להמשיך במנהגיהם שכן עדה וקהלה הם בפני עצמם, דיש בזה משום אל תטוש תורת אמך, עכת"ד" (אור תורה תשרי תשנ"ב עמ' מא).
[ד] עמ' 333–334.
[ה] עמ' 534.
[ו] עמ' 789.
[ז] עמ' 693–694. ומה טוב להביא כאן ממכתב בנו הגרא"ד אויערבאך זצ"ל (המעיין תשרי תשפ"ב עמ' 27): לאשר נדרשתי להשיב במה שמתלבטים, כאשר זיקה להם לעדת יוצאי תימן שמכוונים הליכותיהם בפסקי הרמב"ם, ונראה להם מפשטות לשון דברי הרמב"ם בהלכות תפילה כי הכריעות בתפילה בשמו"ע הן כריעה על הברכיים וכו'… ובִקשו להאיר את עיניהם בזה. והאמת ניתן להיאמר כי לא רציתי להזדקק להשיב, כי הכרתי מבין ריסי עיניהם שההתחבטות היא הלכה למעשה ולא רק על מנת להבין דברי הרמב"ם, וזה ביטול ה"נעשה ונשמע", כי לא שייך לדון בדבר שפשוט בכל ישראל, וגם בקהילות תימן, ולהרהר לעשות דבר שונה מהקבלה והמעשה, בין אם נשכיל להבין הפשט ברמב"ם ובין אם לא נבין. אולם בגלל החביבות לאומץ וגבהות ליבם בדרכי ה', אני קורא עליהם "ילדות הייתה בי והעזתי פני", ותחשב הקדמת הדברים כ"גערה במבין" וכו'.
[ח] עמ' 29.
[ט] וכפי שנזכר גם בעמ' 770, שהיה שוהה בימי בין הזמנים למנוחה בבית תלמידו זה בבני ברק.
[י] עמ' 107.
