תורת חיים
הגאון רבי חיים סנואני זצ"ל
מתולדות חייו
הגאון הקדוש רבנו חיים סנואני זצ"ל נולד ביישוב סנואן כבן בכור להוריו בערב יום הכיפורים, ט' בתשרי תרנ"ח.
אביו, הגאון רבי יחיא זצ"ל למשפחת בידה, היה צדיק וחסיד, מלמד תינוקות של בית רבן עד בגרותם ומגדלם להוראה. נפטר בח"י בתמוז תש"ד במיתת נשיקה בתוך בית הכנסת, בשעת נפילת אפיים על יד היכל הקודש. שושלת המשפחה הידועה לנו מכתבי רבנו היא: רבי חיים ב"ר יחיא ב"ר דוד ב"ר סעדיה ב"ר עמרם ב"ר יפת ב"ר יהודה ממשפחת בידה. כשעבר האב לסנואן נתכנה סנואני, על שם מקומו.
אימו הצדקנית, מרת ימאן ע"ה, נהגה כאימו של רבי יהושע בן חנניה והניחה את עריסתו בסמוך לקיר הבית, כאשר מצידו השני היה בית המדרש, כדי שמינקות ייכנסו לאוזניו דברי התורה.
את ראשית חינוכו קנה אצל אביו הצדיק, ועוד מגיל צעיר ניכר היה שעדיו לגדולות. ככל שחלפו השנים הלכה התמדתו והפכה לשם דבר. הוא המשיך ללמוד לפני רבותיו, הגאונים הקדושים רבי שלמה טביב ורבי דוד יעיש חדאד זצ"ל, והכל העידו עליו כי הוא כבור סוד שאינו מאבד טיפה.
בנצלו כל רגע פנוי ללימוד התורה בהתמדה נוראה, שלט בכל הש"ס ובארבעת חלקי השולחן ערוך, עוד בטרם ניכרה בו חתימת זקן. ידיעותיו העצומות, לצד למדנותו וחריפותו, הובילו תלמידי חכמים מבוגרים ממנו לדון עמו על שאלות וקושיות.
בהיותו בן שבע עשרה שנה בלבד הוסמך לרבנות על ידי רבו הגאון רבי שלמה טביב, לאחר שנבחן על כל הי"ד החזקה וארבעת חלקי הטור עם בית יוסף, שולחן ערוך ומפרשיו. זמן קצר לאחר מכן החל לעסוק גם בתורת הקבלה. גם בחכמה זו עלה ונתעלה כאחד מיחידי סגולה, וזכה לקבל רבות מפי המקובל האלהי חכם הרזים הגאון רבי יעיש קוריני זצ"ל.
כעבור כשנה נשא אשה, והחל לקבל הצעות לכהן כרב במקומות רבים. אך רבי חיים סירב לכל ההצעות, בטענה כי טרם השלים את חוק לימודיו כפי רצונו, והוא אינו פנוי למשרה שכזו. רק בהגיעו לגיל עשרים ושלוש, לאחר שנסתלקו רבותיו לשמי רום, הסכים לקבל על עצמו משרת רבנות. היה זה בשנת עוטר ישראל בתפאר"ה – תרפ"א, כשהחל רבנו לשמש כרב ואב בית הדין בסנואן וסביבותיה. במסגרת זו היה סובב בעיירות ובכפרים ומפקח על בתי הדין, השוחטים וכלי הקודש בכל העיירות, וכן נשא דרשות לעורר ולקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים. גם היה מכתת את רגליו כדי למצוא בעלים שהניחו את נשותיהם עגונות, והשתדל רבות לשכנעם לסדר על ידו גט שליחות ולהתירן מכבלי עגינותן.
תקעו בחודש שופר
בעודו מסובב בין הקהילות ומחזק את היהודים בכל אתר ואתר, נודע רבנו כאיש מופת רמת מעלה. על כך יעיד המעשה הבא:
בהגיעו לכפר בני יוסף, ביקשו ממנו יהודי המקום להישאר עמם תקופת מה, להדריכם בדרכי התורה והיראה, וללמד את בניהם. נעתר רבנו לבקשתם, ארגן קבוצה של נערים, ושקד עמהם יומם ולילה כדרכו בקודש.
בהגיע ימי הסליחות היה רבנו קם עם תלמידיו, אומרים תיקון חצות וסליחות, והוא היה תוקע בשופר באמירת שלש עשרה מידות, כמנהג ישראל קדושים.
כידוע, ערביי תימן – ובפרט בכפרי ואזורי שרעב, היו פוחדים וחוששים מקול השופר, ופעמים אף מנעו את היהודים מלתקוע בשופר, ואפילו בראש השנה. וכך מסופר על מרקם היחסים בין תושבי אחד הכפרים, שבו היו הגויים באים לבקש מאת היהודים שיעתירו לה' לגשם בשנות בצורת, ולפנים היו באים ודורשים זאת בחזקה. עם זאת, תקיעות השופר היו מעוררות בהם פחד נסתר, וזוהי הסיבה שהייתה מניעה אותם לעיתים להפריע בשעת התקיעות.
בתקופה זו בכפר בני יוסף גרו היהודים והערבים אלו מול אלו, ורק סמטה צרה הפרידה ביניהם. באותה שנה שררה בצורת באזור, וערביה אחת העלילה כי היות ורבנו תוקע בשופר בכל בוקר, בזה הוא מונע את ירידת הגשמים, בכוונה להמית ברעב את כל הערבים.
השמועה עשתה לה כנפיים בין התושבים הפתאים והנבערים מדעת, והם דרשו מאת היהודים לגרשו מן המקום, תוך שהם חורשים מזימות כיצד להיפטר מרבנו.
כשנודע לרבנו הדבר, עמד בתפילה לפני הקב"ה, לקדש שמו בין הגויים ולהוריד להם גשם. והנה, כאשר גמר רבנו את תפילתו ותקע בשופר, ירדו גשמי עוז – גשמי שיטפון, שטפו את השדות, וסחפו עמם את כל עפר הארץ. העצים נעקרו והמדרגות שבהרים נפלו, והכל נשטף בזרם מים אדירים.
אותה ערביה חיפשה עדיין להצר לרבנו, והחלה לפרסם כי אין זה אלא מעשה רבנו, המתנכל להם להשמידם בכל מיני דרכים. היא הסיתה את בני עמה לנקום ברבנו, וסופה לא איחר לבוא.
באותו יום, כאשר בישלה ארוחת צהרים לבני ביתה, בעוד הקדרה הגדולה רותחת על גבי התנור, רצתה הערביה להכניס גזע עץ לתחתית התנור. אולם, בעודה עושה זאת נהפכה עליה הקדירה והיא נשרפה חיים – כן יאבדו כל אויביך ה'.
בני משפחתה העלילו שוב על רבנו, כי הוא בכשפיו הרגה, והחלו להסית את קרוביהם. אך שופט המחוז ערך חקירה מדוקדקת, שמע את הדברים מראשם ועד סופם, ופסק כי היא אשמה במותה, בהעלילה על חכם היהודים עלילות ברשע, וכי מותה הוא עונש מן השמים, על אשר פגעה באיש אלהים קדוש.
מאז עלתה קרנם של היהודים בכל האזור, וסובביהם חששו מלהתנכל להם. וברוך המקדש שמו ברבים!
המעיין שלא הצליח להיסתם
בקרית מגרבה אשר בעיר תעיז, מקום קבורת הגאון הקדוש נעים זמירות ישראל רבנו אבא שלום שבזי זצוק"ל, הייתה קהילת יהודים נכבדה. מתוך מערת הצדיק נבע מעיין מים חיים שנקרא "מנשרה", ונודע בסגולתו כמעיין פלאים, אשר העולים שהתפללו בציון שתו את מימיו או טבלו בו לרפואה ולהצלחה, וזכו לקבל ממנו ישועות רבות. כמו כן שימש מעיין זה את הקהילה היהודית לצרכי ביתם ולהשקיית שדותיהם.
בסמוך לשכונה היהודית, במעלה ההר, התגורר הנציב העליון שנקרא וזיר, ונחשב למושל המקומי. הלה היה איש רע מעללים ושונא ישראל בתכלית. יומם ולילה חרש מזימות בליבו, כיצד להרע ולחמוס את רכושם של נתיניו היהודים. במיוחד צרה הייתה עינו על העובדה שמימיו הזכים של המעיין מפכים מאליהם ומשקים את שדותיהם של היהודים, בה בשעה שהפלאחים הערבים נאלצים בעצמם לדאוג להשקיית שדותיהם.
אי לכך, הגה הווזיר תכנית, שתכליתה הייתה להטות את מי המעיין לעבר אדמותיהם של הגויים! הוא ציווה בחשאי על עבדיו לחפור גומות בחצות הלילה, ולנקז לתוכן את מימי המעיין, כדי להטותם בחריצים לעבר שדות הגויים. העבדים ביצעו את העבודה בנאמנות, ובמשך כל הלילה חפרו חריצים וגומות. אולם, כשניסו להטות את המים לחריצים נחלו כישלון חרוץ, כאשר המים נעצרו בגומות ולא זרמו בחריצים. כל הניסיונות הנוספים שנעשו כדי להטות את מי המעיין עלו אף הם בתוהו, ועל אפו וחמתו של הווזיר המשיכו המים לזרום ביתר שאת לשדות היהודים.
הווזיר השתולל מכעס, ובחמת זעמו החליט לנקוט במדיניות של "גם לי גם לך לא יהיה". אם שדות הגויים לא נהנים מהמים, אז גם שדות היהודים לא ייהנו. ומאחר שמקור המעיין היה בתחום ביתו של הווזיר, הוציא פקודה חשאית לעושי דברו לסתום בלילה את מקור המעיין, כדי שמימיו לא יזרמו לשכונת היהודים. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".
בבוקר השקיף הווזיר הרשע מארמונו וראה שנהפוך הוא, מי המעיין זורמים בשצף קצף ובשפע רב לעבר שכונת היהודים. הדבר היה לפלא גדול ולצנינים בעיניו, על אשר תוחלתו נכזבה לנקום ביהודים שנואי נפשו. למרות הפלא בדבר ציווה לעבדיו לסתום את מקור המעיין בשנית. אך לשווא, גם למחרת נשנה הנס ומים רבים פיכו במעיין.
הווזיר לא אמר נואש, ופקד על משרתיו שוב ושוב לסתום את המעיין בכל דרך אפשרית, ובלבד שהיהודים לא יוכלו ליהנות ממימיו. למרות העמל הרב שהושקע בעבודה זו, היפר הקב"ה את עצת הרשע וקלקל את מחשבתו. בוקר בוקר, עם שחר, ראו הכל בעליל שלריק יגעו, וכי מי המעיין זורמים בו למכביר.
רק לאחר שהדבר נשנה מספר פעמים, נתעורר הווזיר משאננותו וירד בכבודו ובעצמו לחקור ולדרוש, מי הוא זה אשר בגללו התחולל הנס המופלא, ועל ידי כך הופרה עצתו.
חקירתו האישית גלתה כי הראב"ד, רבנו חיים סנואני זצ"ל, שהה באותם ימים בעיר תעיז, ובלילות פקד את קברו של רבנו שלום שבזי זצ"ל. במקום זה ראה את תחבולותיו של הווזיר נגד היהודים, ומיד עמד בתפילה זכה לבורא העולם, שבזכות רבנו שלום שבזי זצ"ל לא תצלח המלאכה בידי הגוי הרשע, וכי המוני בית ישראל יוסיפו ליהנות ממימי המעיין.
ואכן, תפילתו של רבנו לא שבה ריקם, ובזכותו נכשלה תכניתו של הווזיר. הלה, כאשר ראה שרבנו חיים סנואני זצ"ל הנו איש אלהים קדוש ונורא, שבתפילתו פועל גדולות ונצורות ומשדד את מערכות הטבע, שב ממחשבתו הרעה להציק ליהודים ונהפך לבבו לטובה. וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, ונתקדש שמו של הקב"ה בקרב הגויים, בזכות הצדיק רבנו חיים סנואני.
בדרכו לארץ הקודש
בשנת תש"א פקדה את האזור בצורת קשה. באותה עת החל רבנו את מסעו הארוך ורב התלאות לארץ ישראל, יחד עם משפחות נוספות. לאחר נדודים במדבר הגיעו למחנה חאשד שליד עדן. רבנו שם פעמיו לבית המדרש, ומשהוכרה גדולתו בתורה ובהלכה התמנה לכהן כחבר בית הדין, לצד הגאונים רבי שלום יעקב מנחם ורבי יחיא אברהם זצ"ל. גם בכל אותן שנים קשות היה מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה ולחינוך הדור הצעיר.
המחנה נוהל על ידי פעילים מארץ ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, והם ניסו לעקור את היהדות מן המבקשים לעלות ארצה. מעשיהם הנואלים עוררו מרד חריף שפרץ בהכוונת רבני הקהילה, ובראשם עמד נציג יהודי שרעב במועצת הפליטים, הלוא הוא רבנו חיים – איש על העדה, גודר גדר ועומד בפרץ. מנהלי המחנה לא היססו, ומסרו את רבנו חיים יחד עם רבנים נוספים לידי נציגי השלטון הבריטי, שהושיבום במאסר, שפטום על "מרידתם" וסילקום מן המחנה.
היה זה בשלהי שנת תש"ח. רק לאחר השתדלות מרובה הצליחו רוב הרבנים לשוב אל המחנה, ולשים פעמיהם אל ארץ הקודש. מסופר שרבני עדן ניסו לשכנעו שיתעכב עוד זמן מה במחיצתם, אך הוא השיב להם בלשון הגמרא: "ארעא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה" – כלומר, הארץ שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליה, אני מי יאמר שאזכה לכך? ואכן, כעבור זמן מה זכה רבנו לעלות לארץ הקודש, וקבע את מושבו בעיר יהוד.
עקב ענווה יראת ה'
בארץ הקודש סירב רבנו לקבל על עצמו כל משרת רבנות, בפרט רבנות הכפופה לשלטונות, אלא הסתגר במעונו ושקד על התורה בצניעות ובפשטות במשך עשרות שנים.
עם זאת, למרות בריחתו התמידית מן הכבוד והשררה, עד שמעטים ידעו והכירו את רום גדולתו ויקר ערכו, נודע שמו כדמות הוד משכמו ומעלה אצל רבים שנושעו מברכותיו.
כך תיאר תלמידו הגה"צ רבי דוד יהודיוף זצ"ל, חתנו של הבבא סאלי, ומהדיר ספרו "מקום מקדש":
בחסד ה' עלינו, זכינו והכרנו את רבנו בשנותיו האחרונות, התבשמנו מתורתו ומעצותיו וברכותיו. אמנם לא זכינו להכירו כפי ערך גדולתו, קדושתו, תורתו ומעשיו, וזאת מפני שרבנו צדיק חסיד ועניו היה, וכדרך חכמי ורבני תימן בכלל, ומחוז שרעב בפרט, שיטת חייהם הייתה תורה לשמה ולא לשום יוהרא ופניה חס ושלום. וכמאמר רבותינו (סנהדרין דף פח ע"ב): איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. ולמרות שבכל פעם ששהינו במחיצתו התייעצנו עמו אודות כתבי יד שונים, תוכנם, צורת הדפסתם והבעיות הכרוכות בכך, מעולם לא גילה לנו כי יש לו חיבורים משלו והמה בכתובים.
הגאונות שבפשטות
לאחר שזכה הצדיק רבי יוסף וולטוך לפגוש את רבנו, נוצר ביניהם קשר עז. בתחילת היכרותם אירע שהתעוררה קושיה עצומה בקבלה אצל הרב וולטוך, אשר התחבט בה רבות והלך למקובלים רבים כדי שיתרצו לו את תמיהתו. תירוצים רבים שמע, אך את רובם הפריך והביא עליהם ראיות מספרים אחרים.
לאחר התרוצצויות רבות אצל גדולי הצדיקים, החליט להציג את שאלתו בפני רבנו חיים סנואני.
בחודש תמוז תשכ"ח נסע רבי יוסף וולטוך יחד עם תלמידו ליהוד, שם פגש את רבנו בבית בתו. לאחר דרישת השלום כנהוג אמר הרב וולטוך לרבנו חיים: "יש לי שאלה עמוקה לשאול את כבודו".
רבנו ענה לו ברוך ובחיבה: "שאל בני, שאל".
אולם הרב וולטוך השיב ביראת כבוד ואמר: "אינני יכול לשאול כאן, כי זו שאלה סבוכה ביותר המצריכה צלילות הדעת, וכדי לשאלה צריך אני להביט שוב בספר. לכן אחלה את פני כבודו, נלך לביתו ושם אשאל את שאלתי".
בענווה יתרה נענה לו רבנו, ויחד הלכו לביתו של רבנו חיים.
כשנכנסו פנימה, נקב הרב וולטוך בשם הספר הנצרך לו. רבנו פנה לתלמיד שנלווה אליהם וביקשו להוציא מהספרייה שורה פלונית בצד אלמוני את הספר הנצרך. התלמיד עשה כמצווה עליו והגיש לרב וולטוך את הספר. הרב וולטוך התיישב במקומו, עיין בספר שלפניו, ואחר הקריא שורות מספר, ועל סמך הכתוב שאל את שאלתו.
כשסיים, הרים את עיניו כמצפה וכמייחל לקבל תירוץ טוב ואמיתי לקושייתו העמוקה. לפליאתו הרבה לא ניכרו שום אותות התרגשות על פניו של הצדיק רבנו חיים, אשר בלי להרהר הרבה החל לצטט בעל פה מובאות שונות ממקומות מסוימים בספרי הקבלה, עד שכל הציטוטים יחדיו היוו תשובה מוצקת ויסודית לקושיה העצומה. רגעים ספורים של דומיה שררו בחדר. וכשהרב וולטוך עיכל בדעתו את התירוץ, קפץ מכסאו כשהתרגשות של שמחה מציפה אותו. התפעלותו הייתה מאופן התשובה ומהעמקות הטמונה בה.
הוא סיפר לתלמידו, כי תירוץ דומה קיבל ממקובל צדיק אחר, אלא שהוא האריך בתירוצו שעה ארוכה, ואילו רבנו חיים סנואני תמצת במילים ספורות את תשובתו הגאונית.
פיו של רבי יוסף וולטוך לא חדל מלהלל את חכמתו ואת קדושתו של רבנו חיים סנואגי בפני יחידי סגולה. ומני אז החל אורו הבהיר של רבנו שוב לזרוח ולהאיר באור יקרות למקובלים ולצדיקים נסתרים, ששיחרו לפתחו וביקשו תורה מפיהו, בהביאם עמם את תלמידיהם וחבריהם. אולם מכל מקום המשיך רבנו לשמור על שתיקה מוחלטת וגמורה על מעשיו בקרב שכניו – תושבי יהוד והערים הסמוכות לה.
תפילה בכוונה
בספרו "ארזי לבנון" כתב רבי חיים: "ולכן צריך האדם שיתפלל התפילה בכוונה עצומה, שאם הוא עושה כן, הוא מעורר תיקונים גדולים בעולמות העליונים, וממתק הדינים ברחמים".
צדיק אומר ומקיים, וכך העידו אנשים שזכו להתפלל במחיצתו, כי כל תפילתו הייתה כמונה מעות. כל תיבה נאמרה בכוונה יתרה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כיאה לדברים העומדים ברומו של עולם. חרוט בזיכרונם כיצד מתחילת התפילה ועד סופה ממש – עלינו לשבח, היה אומר אותה רבנו במתינות, תיבה בתיבה, ברגש ובהתעוררות מיוחדת.
איך לא אבכה?
רבנו היה מצטער רבות על גלות השכינה ועל צערם של ישראל.
פעם בא אליו יהודי ירושלמי ומצא אותו מתייפח בבכי מר. נחרד אותו יהודי, ושאל לסיבת הבכי.
ענה רבי חיים: "איך לא אבכה והשכינה בגלות"?
על ירושלים עירך
פעם אחת, כאשר הוזמן לחתונת אחד מתלמידיו האהובים שהתקיימה בעיר הקודש ירושלים ת"ו, מיאן להשתתף בה. כדי להרגיע את החתן, שלא יצטער על אי השתתפותו, שח לו מהי הסיבה האמיתית שבגללה נמנע הוא לעלות לירושלים, וכך סיפר:
"בפעם הראשונה, כאשר זכיתי להיכנס בשערי ירושלים העיר המהוללה ובאתי בקרבה, ראיתיה חרבה ואבלה, שוממה ועזובה. נשבר לבי בקרבי, ובעודי עומד נסער נשאתי עיני וראיתי את הס"מ עומד ומאיים על ירושלים עיר הקודש, כשרגלו האחת נצבת על מסגד עומר והשנייה על מסגד אלאקצה. בראותי זאת הזדעזעתי, וארכובותי דא לדא נקשן".
"ודע לך", הוסיף רבי חיים בפנותו לתלמידו, "שגדר סכנת נפשות בשבילי הוא לעלות לירושלים, ורק אם ירצה ה' בגאולה השלמה והאמיתית נזכה לעלות אליה".
כך היה אבלו של רבי חיים על החרבן והגלות, אבלות יום יומית ארוכה ומתמשכת. צערו ויגונו מצאו את מקומם בעיקר בתפילה ובברכת המזון, כאשר כל אימת שהוזכרה ירושלים החרבה נתן רבי חיים פורקן לרגשותיו ולצערו. אחד ממקורביו העיד שלא פעם אחת ראה את רבי חיים מברך ברכת המזון, וכשהגיע למלים "רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך" היה מחנן קולו בבכי, ומבטא את התיבות בניגון עצוב פולח לבבות, כאשר בעיניו בצבצו הדמעות.
למען התלמידים
עם זאת, כאשר נגע הדבר בסיוע לזולת, הסכים רבי חיים מצד עצמו לעלות לירושלים, אלא שהדבר נגע בנפשו, כאמור.
היה זה כאשר אחד מתלמידיו המובהקים זכה לעמוד תחת החופה, ולקדש את כלתו כדת משה וישראל. משחלפו שבעת ימי המשתה נתקל החתן במציאות עגומה, כאשר שעריו של כולל מסויים בו חפץ היה להתקבל ננעלו בפניו. האברך ניסה שוב את מזלו להתקבל לכולל, אך פעם אחר פעם קיבל תשובה שלילית לפנייתו.
בהיותו במעונו של רבי חיים סיפר לו את העניין, והדבר נגע מאוד לליבו החנון. בפרט חשש פן הדבר יכול לגרום למניעות בשלום ביתו של החתן הטרי, ולכך התיישב ליד השולחן וכתב מכתב בקשה, בו המליץ טוב על האברך. את המכתב הפנה לראש הישיבה, לו הייתה השפעה רבה על ההנהלה.
במכתבו ציין רבי חיים כי אלמלא חולשת גופו ותשישותו היה עולה הוא בכבודו ובעצמו לירושלים, להשתדל בטובתו של החתן, אך היות שמכיר הוא ויודע כי יש בעלייתו לירושלים משום סכנת נפשות עבורו, לכן בקשתו שטוחה לקבל את האברך ולהשתדל בטובתו, שכן הוא מכיר ויודע בטיבו ויודע את כוחו וגבורתו. בשולי המכתב חתם הרב את שמו, "הצעיר חיים ב"ר יחיא סנואני".
דבריו הנמרצים של רבי חיים שבאו לעזרת תלמידו מצאו מסילות אל ליבו של ראש הישיבה, ועוד באותו היום שבו קיבל את המכתב דאג שהחתן יתקבל בכולל כאברך מן המניין.
בפעם אחרת, בה נקלע אחד מתלמידיו למצוקה מביכה, הראה לו רבי חיים השתתפות כנה ואמיתית בצערו. בלהט דבריו ששפעו חום ואהבה אמר לתלמידו, "מוכן אני למסור את נפשי למענך, ובלבד שתיחלץ ממצוקתך".
להחיות רוח שפלים
יוסף, יהודי למוד סבל וקשה יום, הגיע מדי פעם אל רבנו כדי לקבל ממנו חיזוק ועידוד. באחת מהפעמים לא יכול היה להגיע, ולכן ביקש מחברו שיכנס אל הצדיק במקומו ויבקש ברכה.
פנה החבר אל ביתו של הרב ואמר לו: "שלום עליכם כבוד הרב, הגעתי בשליחותו של יוסף לקבל בשבילו ברכה מהרב".
קיבלו הרב במאור פנים ואמר: "יהודי יקר הוא, יוסף. מה שלומו כעת"?
"מצבו קשה מאוד", השיב החבר באנחה, "הוא סובל סבל רב, ומצב הרוח שלו ירוד מאוד. לכן נשלחתי הנה, כדי לבקש ברכה מהרב".
הרב ניגש אל הארון, טיפס על הסולם וחיפש דבר מה. לאחר מספר רגעים ירד מהסולם כשבידו שני מעילים. הוא פנה אל החבר ואמר: "גש אלי ואלביש לך את המעיל הגדול הזה, ומעליו את המעיל הקצר, עם הפרווה העבה והשרוולים הענקיים".
בתחילה הביט השליח על הרב במבט משתומם, אך המראה שנגלה אליו גרם לו לפרוץ בצחוק מתגלגל. פנה אליו הרב ואמר: "מבקש אני ממך שתלך כעת – בלבוש שני המעילים הללו – אל יוסף. מסור לו את ברכתי ותן לו במתנה את הספר הזה".
כך צעד השליח, בתלבושתו המבדחת, עד לבית של יוסף.
"מה זה"? התפלא יוסף כשראה את חברו, "האם פורים חל היום? מהי התלבושת המצחיקה הזו"? ומיד התפרץ אף הוא בצחוק למשך כמה רגעים…
"רבנו חיים הלביש לי את המעילים הללו וציווה עלי לבוא בצורה מבדחת זו אל ביתך", השיב החבר.
לאחר כמה רגעים נרגע יוסף, וחיוכו התרחב: "כמה גדולה חכמתו של הרב", הסביר, "שידע היטב כיצד להצחיק אותי ולהפוך את מצב רוחי הקודר למצב רוח שמח, ועל ידי כך לתת לי את הכוחות להתמודד"!
כי הלבישני בגדי ישע
בין הבאים לרבנו חיים סנואני, היה יהודי עני מרוד שהתפרנס מאיסוף אשפה ברחובה של עיר. משכורתו שהייתה דלה ביותר הספיקה בקושי רב לכלכלת בני ביתו, עד שלא התאפשר לו לקנות בגדים לעצמו, ולכן הסתובב הלה כל הזמן באותם בגדים מרופטים.
מצבו העלוב של היהודי, נגע לליבו הרחום של רבנו אשר רצה להיטיב עמו ולסייעו ברכישת ביגוד הולם. וכיון שידע שהלה יבוש לקבל כסף לצדקה, התחכם בעדו.
רבנו, שהכיר בטבעו של היהודי המצוין באמונת חכמים טהורה ומחבב כליהם של צדיקים, הלך בכבודו ובעצמו לחנות בגדים וקנה את הביגוד הנצרך ליהודי, כשבדעתו להגישם לפניו כבגדיו שלו. רבנו עשה שימוש קל בבגדים, וכאשר שיחר היהודי שוב לפתחו, קרבו אליו רבנו ואמר לו: "הואיל ומצאת חן בעיני, ברצוני להעניק לך מתנה מיוחדת שאינני נוהג ליתנה לכל אחד", ובתוך כך הושיט לו בחיוך לבבי את הבגדים.
שביב אור ניצת בעיני היהודי. בפנים קורנות מאושר נטל את צרור הבגדים ובליבו חשב מה גדולה הזכייה שנפלה בחלקו, לזכות ולהשתמש בכלי תשמישו של רבנו חיים סנואני. היהודי הודה בפה מלא לצדיק על מתנתו הנפלאה, ומני אז התהלך בבגדים אותם קיבל מרבנו, שהלמו היטב את מידותיו.
לשמחת רבנו לא היה קץ, על כך שזכה לשמח את העני ולתת לו צדקה בעקיפין, בלי שהלה יבוש בכך.
"כל מעשיו לשם שמים"!
שח יהודי ירושלמי שנסע פעמים רבות לרבנו חיים, שלמרות אווירת החולין ששררה בחוץ, ברגע שנכנס לחדרו של הצדיק הרגיש התעוררות ביראה וקדושה, כמו ביום הכיפורים!
פעם אחת ראה בכניסה לבית רבנו הצדיק דבר שאינו לפי מדרגתו הנשגבה, אך מאחר שהבין שיש דברים בגו לא הרהר אחר הצדיק, ושמר את הדבר בליבו עד שחזר לירושלים. שם סר למעונו של תלמיד רבנו, הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, ושח לו את מה שראה. אך רבי מרדכי השיב לו בהקפדה: "אתה לא יודע כלל מנוראות קדושת רבנו חיים, שכל מעשיו לשם שמים, ולא העלים עיניו אלא משום שלום בית"!
וכך היה מעשה עם הרה"צ רבי סעדיה אלמגור זצ"ל, שקיבל פעם מנכדו את הספר "מקום מקדש" של רבנו חיים סנואני.
כשפתח את הספר, התבונן בתמונתו של רבנו המתנוססת בתחילתו, העביר את אצבעו על הכיפה והפאות ואז אמר: "הוא מאיר כאבוקה בשמים". והוסיף: "ואתה יודע מדוע? כי הוא עשה לעצמו"…
סובר הרזים
אדמו"ר מפורסם, חשוך בנים, שיחר עם זוגתו לפתחו של רבנו חיים סנואני זצ"ל. בקשה אחת הייתה בפיהם, שיעורר עליהם רחמי שמים ויברכם שייפקדו בזרע קודש של קיימא. דמעות צער וכאב נקוו בזויות עיניהם של האדמו"ר ואשתו, עת שחו לפניו את מועקת ליבם הממלאה אותם זה שנים רבות.
רבנו חיים נעתר לבקשתם, והתפלל להשי"ת שיפקדם בילדים. אולם, עבר חודש והרבנית לא נפקדה. רבנו השתתף בצער בני הזוג, ושוב שפך שיח לפני יושב מרומים כשהוא מתחטא ומתרצה כבן אצל אביו, שיחוס וירחם על האדמו"ר ורעיתו ויפקדם בזרע קודש, אך הישועה בוששה לבוא והם עדיין לא נפקדו.
עובדה זו הסבה צער עמוק לרבנו, שהצר והתפלא עד מאוד: מדוע אין הברכה מתקיימת בהם, וכי אין הם כלים הראויים לברכה?
משמים ראו את עגמת נפשו של הצדיק, וגילו לו שבערב ראש חודש הקרוב תתברר לו הסיבה המעכבת.
בערב ראש חודש היו האדמו"ר ואשתו אמורים לבוא שוב לרבנו, והוא אכן המתין לבואם. ברם, השעה היעודה חלפה, והזוג התמהמה ולא בא. רבנו חיים אשר לא ישב בטל מימיו, פקד על תלמידו ששהה בביתו להוציא ספר מארון הספרים הגדול, ויחד יעיינו בו שניהם. התלמיד הושיט את ידו למדף הסמוך ונטל ממנו את הספר הראשון שנזדמן לו.
"תקרא במקום שיפתח לך", הורה לו רבנו. הספר נפתח במקום הדן בענייני בית הקברות. התלמיד החל מקריא מדברי הרב המחבר, אשר עמד באריכות רבה על גודל חומרת האיסור שיש בהליכת נשים לבית הקברות, מחשש שהחיצונים ידבקו בהן. המחבר הסביר בטוב טעם את הסיבה, שמא בין הקברים הרבים המצויים שם נקבר אדם רשע שבחייו היה פרוץ בעוונות, ונפשו הטמאה של הרשע יש ביכולתה להידבק באשה המבקרת בבית הקברות ולהזיק לנפשה, וזאת אפילו אם האשה ניצבת במרחק רב ממקום הקבר.
בעוד רבנו ותלמידו מעיינים בספר חשוב זה, והנה נשמעה נקישה קלה על דלת הבית. על המפתן ניצבו האדמו"ר ואשתו. השניים התנצלו על האיחור, בהסבירם שהיום חל יום פטירתו של אבי הרבנית, והיא הלכה לבית החיים – להתפלל על קברו, כנהוג. בתוך הדברים שחה הרבנית לרבנו שמנהג טוב יש בידה, ללכת בכל ערב ראש חודש לבית העלמין, ולהתפלל על קברו של החזון איש זצ"ל.
מיד הבין רבנו חיים כי זו הייתה התשובה משמים, מדוע נמנע מהאשה פרי בטן עד כה. הוא פנה אליה וביקשה שתבטיח לו להימנע בכל מצב מהליכה לבית הקברות, והרבנית ניאותה לכך. רבנו הוסיף והסביר לה כי אך לטובה עיכבו משמים את ישועתה עד עתה, וזאת בשל הליכתה לבית הקברות והתדבקות החיצונים בה, ואילו הייתה מעוברת היה עלול להיגרם חס ושלום נזק רוחני וגופני לעובר ולאימו.
רבנו חיים הבטיח להם כי עתה, לאחר שנתגלתה הסיבה וקיבלה האשה לבל תלך לבית הקברות, הוא יתפלל עבורה להכרית ממנה את החיצונים, ובשלושת החדשים הקרובים היא תיפקד.
הם קיבלו בלב שלם את דבריו של הצדיק, והבינו שעל אף כוונתה הטובה של האשה להתפלל אצל שוכני עפר, עצם הליכתה לבית הקברות לא הייתה רצויה כלפי שמיא, וגרמה בכך נזק לעצמה.
האשה עמדה בהבטחתה, ואכן – באותו פרק זמן התקיימו דברי קדשו של רבנו זצ"ל. היא נפקדה בפרי בטן, במלאת תשעה ירחים נולד להם בן זכר, ואחריו אף זכו לילדים נוספים, בנים ובנות.
עשות ספרים הרבה
מורשה רוחנית ענפה הותיר אחריו רבנו חיים סנואני זצ"ל. חלק מחיבוריו ראו אור אחר הסתלקותו לגנזי מרומים, אך רבים מהם עדיין צפונים וטמונים בכתב יד קדשו. נראה כי כל ספריו חוברו על ידו בעת שהותו בתימן מולדתו, טרם עלותו לארץ הקודש.
חיבוריו עוסקים בכל מקצועות התורה – הלכה ואגדה, מוסר וקבלה. דבריו הנובעים מיראת שמים טהורה מאירים ומזהירים בדרך הפרד"ס, מתובלים בפנינים יקרים ומשולבים ברזין דרזין. התייחדו כתביו בהיותם מבורכים בלשון חכמה, מליצה צחה וכתיבה תמה, כפי שהדגיש הגאון הגדול רבי רצון מנגמי זצ"ל באחת מאיגרותיו אל רבנו.
וזו רשימת החיבורים הידועים לנו מפרי עטו של רבנו:
א. מקום מקדש – פירוש על התורה בדרך הפרד"ס.
ב. עטרת תפארת – על חמישה חומשי תורה בדרך המוסר.
ג. תורת חכם – על נביאים וכתובים בדרך הפרד"ס.
ד. כבוד אל ומגיד הרקיע – ביאורים ופירושים על הזוהר הקדוש.
ה. מתוקים מדבש ונופת צופים – ביאורים ופירושים על תיקוני הזוהר.
ו. ארזי לבנון – אוצר ערכים וענפים לפי סדר א"ב.
ז. אמרות טהורות – פירושים על מימרות מהגמרא.
ח. גובא דאריותא – חידושי דינים מספרי הפוסקים וביאוריהם.
ט. קשוטי כלה – הלכות נישואין ואירוסין.
י. קרבן מנחה – ביאור רחב לספר מקור חיים.
יא. שאלות ותשובות – בעיקר על שולחן ערוך חלק אבן העזר.
יב. קיצורי דינים – ועליהם ביאורים עם דקדוקי דקדוקים.
יג. מצא חיים עם פירוש זקן אהרן – ליקוטי דינים ומוסר מהזוהר הקדוש.
יד. פירוש על כל תפילות השנה על פי הסוד עם הכוונות השייכות להן.
טו. ריח שמניך טובים – חידושים בדרך פרד"ס על התפילה.
טז. לקט שכחה ופאה – ליקוטים.
יז. פירוש למסכת אבות – בדרך הפרד"ס.
יח. פיוטים ושירים.
לפני מספר שנים יצא לאור ספר בשם "תורת חיים", ובו ליקוטים נכבדים מספרי רבנו בענייני אהבת התורה ושקידתה, קנייניה ומעלותיה. כשהוגש הספר בפני הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל עיין בספר ממושכות, וכשנשאל על הפצתו השיב שכל הלומד בו יכול לבוא לידי חיזוק גדול.
בתחילת החיבור מופיעה הסכמה נלהבת של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, ובדבריו הוא מתאר את הספר:
המלוקט מתוך דברים שבכתב של אחד מיוחד מגדולי התורה בנגלה ובנסתר, הלוא הוא הגאון הצדיק מארי חיים סנואני זצ"ל, אשר היה לי העונג והזכות להיות במעונו, ונהג בי טובת עין, והשיב לי הלכה ברורה להרוות צמאוני.
אחרית ימיו
בשנת תשי"ט נפטרה נוות ביתו ע"ה. מאותה עת הסתגר בארבע אמותיו ביתר שאת, ובמשך כל שעות היממה עסק אך ורק בתורה בקדושה ובטהרה.
גם כאשר גבר עליו חוליו, והוא נחלש מאוד, היו מקורביו משתאים לראות כיצד בעת שניסו לשוחח עימו בדברי תורה – היה מתגבר כארי על מכאוביו, שכאילו נשכחו ממנו, ומתחיל לדבר בדעה צלולה ומיושבת בכל מכמני התורה. דיבורו החלוש היה מתחזק ומתעצם מרגע לרגע, וניכר בחוש כיצד התורה הקדושה מעניקה לו חיות.
בשנותיו האחרונות של רבנו שמעוהו תלמידיו פעמים רבות כשהוא אומר, "חוששני ביותר לשנת תשל"ט". משנשאל לפשר דיבורים אלו נענה ואמר, "תשל"ט לשון לט, לשון קללה בארמית, וחש אני שקיצי מתקרב ובא בשנה זו".
התלמידים אטמו אזניהם משמוע דברים אלו, ומיאנו להאמין כי רבם הקדוש מתכונן לדרכו האחרונה, לנסוע למנוחות ולהשאיר אותם לאנחות. אך רבנו חיים סנואני זצ"ל ידע את אשר דיבר, וביום המר – כ"ז באדר תשל"ט, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
בצוואתו הורה נחרצות שלא להספידו – לא בבית ולא בשעת ההלוויה, מלבד שבעה מעמדות, וגם שלא להעבירו לפני שום בית כנסת – רק ישר לקבר. בהמשך דבריו הוסיף: "גם בשבעת ימי אבלות אל תספידוני בכלל. רק לימוד משניות, כל סדר קדשים וזוהר הקדוש. זה מה שתעשו בלי תוספת, ואם אחרים יבואו להספיד תמנעו אותם כלל וכלל לא. ובזה תעשו לי נייח רוחא".
בעת מסע הלוויה נאמרו בפי כל פסוקי שיר השירים, ולאחר אמירת סדר המעמדות ופרקי שיר המעלות שבתהלים, נטמן רבנו הטהור בבית החיים שבעירו יהוד. על ציונו הקדוש ופועל הישועות כונה בתואר הנשגב "סנגורם של ישראל".
מקורות והרחבה:
הג"ר דוד יהודיוף, מתולדותיו ופעולותיו של רבנו, בתחילת ספר מקום מקדש (ירושלים תש"ם); הג"ר משה כהן, גדולי ישראל בתימן (בני ברק תשד"ם) עמ' קפא–רלג; הרב אברהם לוי, דרך צדיקים (ירושלים תשמ"ח); הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 387–389; הג"ר יוסף שבתאי (שני), תולדות מנחם (ירושלים תש"ף) עמ' רנד; הג"ר יוסף צברי, שולחן מלכים על חומש שמות (אלעד תשע"ג) עמ' 336–337; זיו פניהם כזיו השמש, עמ' 131.
