"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (בראשית א', ג').
בדין ברכת הנר במוצאי שבת
בעניין מרחק ראייתו לברכה ובדין הברכה על אור החשמל
איתא במדרש תנחומא (פרשת ויגש סימן ו'), ילמדנו רבינו, אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת. כך שנו רבותינו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פירוש, שיהנו מאורו. ומניין למדוהו, מן הקב"ה שנאמר (בראשית א', ד') וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, היינו שאחר ראיית האור היתה הבדלה. רבי זעירא בר אבהו אמר, מכאן שמברכין על הנר במוצאי שבת משיאותו לאורו, עד כאן.
הנה בדין ברכת מאורי האש במוצאי שבת, כתב בשולחן ערוך (סימן רח"צ סעיף ד'), אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, עד כאן. וראה בכף החיים (שם ס"ק כ"ב) שדעתו דבדיעבד אין זה מעכב, כי אינו אלא לזכר בעלמא. אך מלשון המשנה ברורה (ס"ק י"ב) מבואר שהוא לעיכובא, וכמ"ש בשער הציון אות י"ב.
וראה עוד בביאור הלכה (סימן תכ"ו ד"ה ונהנין) שהביא את דברי המהרש"ל שסומא מברך על קידוש הלבנה, אך מכל מקום אינו מברך ברכת הנר במוצאי שבת, וביאר טעמו משום שהמצווה בברכת הנר אינה תלויה בהנאה לחוד (כברכת הלבנה) אלא דווקא בראיה עם ההנאה, כדקתני התם אין מברכין עד שיראה השלהבת וישתמש לאורה. ומכל מקום דווקא ברכת מאורי האש סומא אינו מברך, אבל ברכת הלבנה נראה שיכול שפיר לברך אף שאמרו גם כן בה עד שיאותו לאורו, מכל מקום לא אמרו שהוא יראה לאורה אלא שהעולם יאותו לאורה, כי ברכה זו על בריאת עולמו וחידושו קאי, ודמי לסומא שמברך ברכת יוצר המאורות, עכתו"ד שם. הרי מבורר מדבריו שבברכת מאורי האש חייבים ליהנות מאור הנר ממש, ואין זה כתקנה גרידא. [ומדברים אלו יש שאף למדו שברכת הנר במוצאי שבתות, הרי היא כברכת הנהנין ולא כברכת המצוות וכדומה, שהרי נהנים לאורו ואז מברכים, ודבר זה אינו ברור כלל, ואכמ"ל].
ולפי זה יש לדון, האם כשמברכים על הנר בזמנינו שאור החשמל לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, כיצד יעשו בברכת הנר, שאמנם אם לא היה אור החשמל מאיר אכן כל בני הבית היו נאותים לאורו הדק היטב, ושפיר מברכים עליו, אך למעשה הואיל ואור החשמל מאיר אז שוב רק אלו הקרובים ממש לנר יכולים לומר שאכן מבדילים ומכירים בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת מחמת הנר ולא מחמת אור החשמל. וא"כ יש לברר, האם לצורך ברכת הנר יש לכבות את אור החשמל או לא.
ובספר שערים המצוינים בהלכה (סימן צ"ו אות ו') שכתב לדון אם אפשר לברך ברכת הנר במוצאי שבתות על אור החשמל, והוכיח מכך שנהגו לברך בבית המדרש היה מלא אנשים ומרחוק היו מברכים על האבוקה שהייתה מונחת על השולחן ולא היו מכבים את אור החשמל, וממילא הרי שלא נהנו מאור האבוקה אלא מאור החשמל. ומזה מוכח שאפשר לברך על אור החשמל ברכת הנר. וכן כתב להתיר לברך על אור החשמל, בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א' סימן ח', וחלק ב' סימן ל"ג ול"ח, כיעו"ש עוד.
ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה' סימן ע') הביא בשם הגאון רח"ע גרודזינסקי והגר"ח מבריסק זצ"ל שיצאו לפעמים בברכת מאורי האש באור החשמל, ושם בסימן פ"ו כתב שמיהו באור הפלורוסנט גרע, מאחר שאין זה אש כלל. ושם בחלק ב' סימן ש"ב כתב שמנהגם להקפיד לכבות את אור החשמל קודם שמברכים ברכת מאורי האש, באופן שכך נהנים מאור הנר בלבד ולא לברכה בעלמא. וכתב שכן היה מנהגו של הגר"א וסרמן זצ"ל. (וראה עוד במועדים וזמנים חלק ו' שלהי סימן צ'). ועדות זאת הנז"ל, היא כפי שהעיד בשו"ת נחלת שמעון (סימן ט') על הגר"ח מבריסק זצ"ל, ובשו"ת כוכבי אור (חלק א' סימן י"א) על הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל. [וזאת הגם שהיה ברשותם גם אש ואבוקה, מכל מקום רצו לציין בזה שזרם החשמל דינו כאש לכל דבר ועניין ועוברים עליו בשבת איסור מכבה ומבעיר מהתורה, לאפוקי מדעות שונות בזמניהם שסברו שאין בו איסור, כיעוין שם].
גם מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בעריכת שולחן (חלק ג' סימן רח"צ סעיף ב') העלה שאין לברך ברכת מאורי האש על אור החשמל, וביאר טעמו כהאי לישנא, ואין מברכים על אור החשמל, לפי שיש מערערים אם נחשב לשלהבת שהרי הוא שרוי בתוך אספקלריא, כי אור זה דומה לזכוכית שמלהטת ומאירה, ואפילו אינו דומה למהות אור הכוכבים שבא להם גם כן מאור השמש, שהשמש עצמה גוף של אש והוא ממנהג הבריאה בטבע. ואינו דומה למוציא אש מן האבן, שהוא כטבע בריאתו ולא בדרכי תחבולה. וכל זאת כתבתי כדי לברר עניינו בלבד שלא יחשב לשלהבת.
ולבד זאת, הא קיימא לן שאין מברכין על נר שלא שבת ממלאכת עבירה, כמבואר בשולחן ערוך שם סעיף ה', והחשמל הרי לא שבת ממלאכת עבירה, שהרי נעשה באיסור על ידי ישראל בעצם יום השבת על ידי כל תיקוני תחנות החשמל והקלקולים שקורה להם וכל מעשה התחזוקה, ועל כן מה שמאיר במוצאי שבת הוא ממלאכה שנעשית בשבת, ואלולי כן לא היה דולק. ואע"פ שהתירו להשתמש בחשמל בשבת, כבר כתבנו לעיל סימן רמ"ז סעיף מ"ט שאינו אלא לצורך גדול והכרח, ולא לפינוק, ואם כן כל שכן שאין לברך עליו ברכה בשם ומלכות, כיון שאפשר להביא נר, עכ"ד. וראה עוד לו בסימן רס"ג הערה ג' שכתב לגבי הדלקת נר שבת, שיש לכבות קודם ההדלקה את אור החשמל, ורק לאחר ההדלקה ידליק האיש את יתר אורות החשמל, שאם לא כן יכנסו בספק ברכה לבטלה בהדלקת נרות השבת, ע"ש.
הרי שלדעתו אין לברך על אור החשמל ברכת מאורי האש, וממילא לכאורה ברכת מאורי האש צריכה להיות על אור האבוקה עצמה. אלא שיתכן לצדד כי עצם כך שאלולא אור החשמל היו נאותים לאור האבוקה לבד, שוב די בזה כדי לקיים ברכת מאורי האש. אלא שזהו חידוש גדול, מאחר ופשט דברי הפוסקים הם שיש צורך ליהנות ולהכיר מאור האבוקה עצמה, וכעת אינו מכיר ונהנה מאור האבוקה כלל אלא מאור החשמל שבודאי גובר ומתעצם על אור האבוקה.
★
"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב', א').
בעניין אמירת ויכולו ביחיד
בגמ' בשבת (קי"ט, ב') מובא, אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכפר.
כתב הטור (סימן רס"ח), ויש אומרים שנהגו לומר ויכולו בקול רם ומעומד, משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית, וכתיב ועמדו ב' האנשים, ודרשינן אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד, ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד, עד כאן.
וביאר הט"ז (שם ס"ק ה'), שהואיל ובאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה, וכפי שסיים הטור שאומרים אותו ביחד, על כן נראה שיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו, לפי שאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה, דהיינו עשרה, ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוון לשם עדות אלא כקורא בתורה, עד כאן דבריו. ומבואר בשיטת הט"ז שיש לומר ויכולו בציבור אחרהעמידה בעדה שלמה שהיא לפחות בעשרה, וזולת זה אין לומר ויכולו אלא כקורא בתורה בעלמא. ובשתילי זיתים (סימן רס"ח ס"ק ט"ז) הביא להלכה את דברי הט"ז הנז"ל.
ובמשנה ברורה (ס"ק י"ט) כתב, לפי שבאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית, ודין עדים בעמידה כדכתיב ועמדו שני האנשים. וטוב לומר אותה ביחד בציבור, דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה, ועל כל פנים יהיה בשנים. ויחיד המתפלל, יש אומרים דאינו חוזר לומר ויכולו, שאין עדות ליחיד, ויש אומרים דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה. וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוון לשם עדות אלא כקורא בתורה. ובביאור הלכה (שם ד"ה ומעומד) הביא מה שכתב במשנה ברורה בשם מג"א הנ"ל, דלכתחילה יהדר לומר ויכולו ביחד, משום שלכתחילה טוב להדר לצאת גם דעת התנא קמא דסבירא ליה דצריכין להעיד כאחד דוקא, ובאמת קיימא לן בשו"ע חו"מ סימן כ"ח, דאין צריכין להעיד ביחד, כיעו"ש.
ובזית רענן על השתילי זיתים (שם) הביא להוכיח מדברי הגאון מהרי"ץ בעץ חיים דף ק"ז ע"ב שכתב הטעם למנהג שאין אומרים ויכולו בתפילה, שאם מפני העדות הרי כ"ש שאין עדות אלא בתוך קהל עם ועדה, לא בינו לבין עצמו, ע"ש. משמעות דבריו היא, שאין לאומרו יחידי, וכדעת הט"ז הנ"ל. וכפי שכבר הובא מהמשנה ברורה, שכתב להקל לאומרו גם בשניים.
וידועה דעת החזו"א (אורח חיים סימן ל"ח ס"ק י') שדעתו שאין להדר אף אחר שניים, דלא מצינו בפוסקים הידור בשניים, ואדרבה יש לחוש דמיחזי כמעמיד עדות על מעשה בראשית, אלא יאמר ויכולו ביחיד.
ואודות מנהג תימן בזה, ראיתי למו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בספרו הבהיר עריכת שולחן (סימן רס"ח סעיף י"א) שכתב כהאי לישנא, יחיד המתפלל, לא יאמר פרשת ויכולו אחרי התפילה, אלא אם ירצה יקראנה כדרך שהוא קורא בתורה. והמנהג לקרוא כדרך הציבור. עכ"ל. הרי לן עדות נפלאה שמנהגינו להקל ולומר פרשת ויכולו אף ביחיד, כלומר, שלא לחוש שלא לאומרו ביחיד וניתן לאומרו ביחיד, וכדעת החזו"א.
ובזית רענן (שם) כתב ששמע שיש שנזהרו בתימן לדקדק לומר ויכולו בשניים דוקא. ובשולחן ערוך המקוצר (סימן נ"ח סעיף ז') כתב שלא יהדר לומר ויכולו יחד עם אדם אחר, וכדעת החזו"א הנז"ל. וכתב ע"ז שכמדומה שכן הוא המנהג. ובשו"ת עולת יצחק (חלק ב' סימן צ"ז) הביא שבתשובה כת"י למהר"ח קורח זצ"ל כתב שנראה מלשון הטור ומרן בסימן רס"ח שיכול היחיד לאמרו, (והודפסו דבריו בקובץ זכור לאברהם התשנ"א דף קנ"ט אות ט'). וכן הוא בתכלאל משתא (דף ס"ח) שהיחיד קורא גם כן פרשת ויכולו אבל לא ברכה מעין שבע.
