שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'. נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com. כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
גדולת מרדכי
הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ"ל
שושלת היחס
גאון המקובלים בדור האחרון, הצדיק הקדוש רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, נולד בשם מרדכי יפת (חסן) ביישוב היאגם שבמחוז שרעב בסביבות שנת תרס"ח לאביו, רבי יהודה ב"ר אברהם, ולאימו מרת מרים.
מקום הולדתו היה מלא חכמים וסופרים, צדיקים ומקובלים, חריפים ונבונים. כפי שהעיד רבנו על עצמו, משפחתו הייתה מיוחסת עד דוד המלך ע"ה ופרץ בן יהודה, הן מצד אביו והן מצד אימו.
זקנו אבי אימו היה הגאון רבי יפת אברהם תעיזי זצ"ל, אב"ד שרעב, אשר נודע כאחד ומיוחד בין חכמי דורו בהליכותיו והנהגותיו הקדושות. תואר פניו כפני מלאך אלהים המתהלך עלי אדמות, וזקנו הרחב שיווה לו תפארת והדר. רבי יפת תעיזי נהג להסתובב בין קהילות שרעב, מכוון ומנחה את דרכם, ומלמד את התושבים תורה ויראת שמים. לעיתים היה שוהה בעיר ימים אחדים, ולפעמים גם שבועות שלמים, ולפתע נעלם כלעומת שבא.
כשהיה דורש ברבים היה מסוגל לעמוד חמש ושש שעות רצופות מבלי להתעייף, כשהוא משבץ בדרשתו מאמרים שלמים מהזוהר הקדוש ופרקים שלמים מהש"ס ומהמדרשים. את הדברים היה דורש בעל פה וברהיטות, וכאשר היה בא לעיר היו הכל בטלים ממלאכה ובאים להקביל את פניו ולהאזין לאמרות קדשו.
אביו של רבנו מרדכי, רבי יהודה, נפטר עוד קודם לידת בנו, ובגיל שנתיים התייתם גם מאימו שהותירה אחריה שני יתומים רכים – רבנו מרדכי ואחותו מרת לאה. הם נלקחו לבית הסב הגדול, רבי יפת אברהם תעיזי, ושם גודלו וחונכו.
באהבתה תשגה תמיד
עוד בהיותו רך בשנים ניכרה קדושתו וגדלותו המפליאה. אהבת התורה יקדה בעצמותיו, ומשחר ילדותו עמל ויגע לזכות לכתר תורה. ככל ילדי הקהילה למד אצל המארי, אך בהיותו בעל כישרון מופלג ושכל מזהיר, הקדיש זקנו הגדול שעות מסוימות ביום כדי ללמד את נכדו, להרוות את צמאונו לתורה ולהחכימו.
בראות הסב את גודל פקחותו של נכדו חשש לעינא בישא, ולכך ענד לו טס כסף עם שמות קדושים לשמירה מפני המזיקים ולהצלחה. כל ימיו ענד רבנו טס זה, ורק בשנת תשל"ח, שנים ספורות קודם פטירתו, העבירו לידי אחד מתלמידיו.
את לימודיו ופריחתו התורנית המשיך רבנו אצל הגאון הקדוש רבי חיים סנואני זצ"ל, ראב"ד סנואן. היה זה לאחר שנפגש עם רבנו מרדכי בילדותו, כאשר הלך עם סבו בדרכים כשהם משננים את פרקם בשקידה. כשתהה על קנקנו מצאו קנקן חדש מלא ישן, ונפשו נקשרה בנפשו. הוא הפציר בסבו הגדול שיניח לנער ללמוד במחיצתו, ורבי יפת אכן נעתר לבקשתו.
כך עלה רבנו מרדכי ונתעלה בלימודו וקדושתו. חכמי עירו הכירו ברום מעלתו, ועל כן מינוהו להרביץ תורה עוד בהיותו צעיר לימים, ולמסור שיעורים לגדולים ממנו בשנים. בהגיעו למצוות, השמיע ברוב בקיאותו בעל פה את כל שבעים הטריפות שבבהמה, תוך הסבר מקיף ונאות לכך. בהמשך עבר למקומו של הראב"ד הגאון רבי שלום סעדיה אלחדה זצ"ל, שלאזניו הגיע שמע גדולתו של רבנו, ובתקופה זו התפלפל עמו בהלכה ונעשה רבו המובהק, עד רבנו מרדכי סייע לו בעריכת תשובות לשואליו הרבים.
לאחר תקופה זו נסע לעיר עדן, שם למד בישיבתו של הגאון הגדול רבי משומר ניסים זצ"ל, מגדולי התורה שבעדן. לימים, בזקנותו המופלגת, היה נרעש רבי מרדכי מדי דברו בשבחו של רבו הגדול, ואותו ראה כמורו ורבו.
כבר בגיל חמש עשרה שנה (!) נבחן על כל משנה תורה וארבעה טורים בעל פה, עם נושאי כליהם, ונודע בשליטתו המקיפה בש"ס ובחיבורי הראשונים והפוסקים.
בהגיע רבנו לפרקו חזר לשרעב. בכפר צ'ויחה הוצע לפניו שידוך עם נערה יתומה מאימה, בת תשע שנים בלבד, אך ידועה בכל הכפר בצניעותה וכגומלת חסדים ובעלת מידות טובות. עד מהרה נערכו השידוכין, אחריהם קידש רבנו כדת משה וישראל את אשתו הצדקנית מרת לאה ע"ה בת רבי זכריה מודחי זצ"ל, ונשאה לאשה בשעה טובה ומוצלחת.
ארי עלה מבבל
זכה רבנו בשנת תרצ"ב לעלות יחד עם רעיתו לארץ ישראל, משאת נפשו וכיסופיו עוד מילדותו. וכפי שהעיד בפני תלמידיו, בכל יום ויום, בתפילת שמונה עשרה, כאשר היה מגיע לברכת "בונה ירושלים" היו זולגות דמעות מעיניו מגודל ערגתו להר ציון.
בתחילה הגיעו ליפו, ומשם המשיכו למחוז חפצם – ירושלים עיר הקודש. מרוב ענוותנותו ניסה להסתיר את גדלותו מעיני הציבור. מדי בוקר התפלל כוותיקין במניין שהתקיים בבית החולים "שערי צדק", מיסודו של ד"ר משה ולך שזכה לשמש את גדולי הדור. ד"ר ולך שם עינו לטובה על רבנו, שהיה עול ימים אך הליכותיו היו מופלאות וניכר למתבונן כי קדוש עליון הוא זה, ובנדיבותו העניק לו תמיכה חדשית שסייעה בצמצום לכלכלת הבית.
כאן, בארץ ישראל, החליף רבנו את שם משפחתו מיפת לשרעבי – על שם מוצאו בשרעב. בנוסף, על דרך המליצה, היה אומר רבנו כי "שרעבי" הוא ראשי התיבות של "שלום רב על בני ישראל".
המשכורת של ראש הישיבה
לאחר תפילת שחרית היה רבנו מכוון את צעדיו לישיבת המקובלים "בית אל" שבעיר העתיקה. שם הסתופף בין גדולי מקובלי ירושלים של מעלה, ונמנה בין רבני הישיבה.
בעת בואו ללמוד בה בתחילה, כראש הישיבה כיהן הגאון המקובל רבי שלום הדאיה זצ"ל, מחבר הספר "ודובר שלום" ועוד. כאשר ראה רבי שלום את רבי מרדכי הצעיר, הכיר בסגולתו וקיבלו מיד. הגבאי שהיה דואג לתשלומי האברכים הלומדים בישיבה, התרעם לפני ראש הישיבה על כך שקיבל תלמיד נוסף, וטען: "בקושי רב עומד אני בתשלום לעשרה אברכים מבני הישיבה, וכיצד אדאג עתה לאברך נוסף"?
נענה הגר"ש הדאיה ואמר לו: "אם אין לך מניין להשיג לו תקציב, תעביר לו את מלגתו החדשית על חשבון חלק ממשכורתי"!
הופתע הגבאי מתשובת הרב, אך השיב מיד: "אם כל כך חשוב אברך זה בעיני רבנו, אתאמץ אף אני יתר על המידה ואשיג גם בעבורו תקציב, ולא אפגע במשכורת ראש הישיבה".
באותה תקופה הספיק רבנו ליצוק מים על ידיו של גאון המקובלים, הגאון הצדיק רבי חיים שאול דוויק הכהן זצ"ל, שנתבקש לבית עולמו בשנת תרצ"ג. כמו כן, במשך תקופה למד בישיבת "שערי ציון" שהקים הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, ואף היה מוסר שם שיעורים בתורת הקבלה.
בטחו בה' עדי עד
הימים ההם היו ימי המנדט הבריטי, ותושבי ארץ ישראל חיו בצער ודוחק גדול. באחד הימים, בתקופה שבה טרם נתפרסם ופקע שמו בפי כל, היה מצבו של רבנו מרדכי שרעבי קשה ודחוק, ובכל הבית לא נמצאה אפילו פרוטה לפורטה. זוגתו הרבנית הציגה בפניו את מצבם הקשה, ורבי מרדכי ראה בצערה, והבטיח לה כי הוא יוצא להביא טרף לביתם.
גם בשעה קשה זו שם רבנו בטחונו בה', וכשיצא מביתו נשא עיניו לשמים, וביקש מבורא עולם שלא ישיבנו ריקם. כאשר הוריד את עיניו למטה, ראה והנה על שלולית המים מונחות עשר לירות, סכום גדול מאוד בימים ההם.
לקח רבי מרדכי את הכסף ובא לביתו בשמחה רבה, כי ראה ה' את עניים ושמע את תפילתם. ואכן, סכום זה הספיק להם למחייתם לזמן רב.
הרבצת תורה ויראה
עם הזמן החל רבנו למסור שיעורים בבתי המדרשות. כך יסד שיעורים בבית הכנסת "שערי רחמים" בירושלים עיר הקודש, ובראשות ישיבה זו עמד במשך שנים רבות. בשנת תשכ"ב עברה הישיבה למשכנה החדש ברחוב שילה, ונקראה בשם ישיבת המקובלים "נהר שלום" על שם רבנו שלום שרעבי – הרש"ש הקדוש.
לאחר חצות הלילה כבר היה בית המדרש מלא מפה לפה בציבור תלמידים, וכשבא רבנו החלו באמירת תיקון חצות בבכיה ותאניה. לאחר מכן מסר רבנו שיעור בספר עץ חיים ושער הכוונות. לאחר תפילת שחרית עם הנץ החמה, בכוונות על פי סידור הרש"ש הקדוש, החלו בלימוד ש"ס ופוסקים. רבנו הנהיג בבית מדרשו ללמוד בקביעות במשנה תורה לפי הסדר, כיון שהרמב"ם העלה בו את כל ההלכות, גם אלו שאינן נוהגות כיום. למעלה מעשר פעמים סיימו את משנה תורה במסגרת שיעור זה. לאחריו למדו טור ובית יוסף, ולבסוף חק לישראל דבר יום ביומו.
פעמים רבות נשאר רבנו לבדו בבית הכנסת כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, עד סמוך לשעת הצהריים, מבלי לטעום מאומה. הוא התעמק בתלמודו ולא הרגיש כלל בסובב אותו, וכיצד השעות חולפות ביעף.
בבית מדרשו היה מלמד שני ספרי מוסר יסודיים – "מנורת המאור" לרבנו יצחק אבוהב, ו"ראשית חכמה" לרבי אליהו די וידאש. במנורת המאור למדו במשך ימות השבוע, ובכל שבת בעת רעוא דרעוין מסר רבנו שיעור מיוחד בספר ראשית חכמה.
בנוסף, כשנשאל באיזה ספר רצוי לקבוע לימוד מוסר מלבד ראשית חכמה, הצביע על הספר "פלא יועץ" לרבנו אליעזר פאפו. רבנו הוסיף והזהיר ללמוד את הספר כולו, מראשיתו עד סופו ומבלי לדלג כלל, כי הכל כלול בו, ודברי תוכחתו היוצאים מעומקא דליבא יורדים חדרי בטן ופועלים על לב הלומדים בהם.
בכל פעם שהיו נכנסים לרבנו, היו מוצאים אותו יושב ליד ספר פתוח ושקוע בתלמודו, ולרוב היה זה הרמב"ם בפסקיו. הוא היה בקי בש"ס, במשנה תורה ובטור עם נושאי כליהם בעל פה, לצד שליטתו המקיפה בחיבורי הראשונים והאחרונים. בעת רצון סיפר לאחד מבאי ביתו שכאשר עלה ארצה, היה הולך מדי יום ביומו ללמוד ללא הרף בבית כנסת שבשכונת "שערי פינה", עד שבמשך הזמן זכה לחזור כמה וכמה פעמים על כל הטור עם בית יוסף.
ואכן לשון הרמב"ם, הטור והבית יוסף הייתה חקוקה על לוח ליבו. את שיעורו הקבוע בבית מדרשו היה משמיע בעיון ובקיאות שהפליאו את השומעים, כשראוהו גורס בעל פה את לשונות הרמב"ם והשולחן ערוך ומפרשיהם, ואף מתקן תיקוני לשון על פי גרסא דינקותא בלבד.
תל תלפיות
בישיבתו למד רבנו ולימד תורה לרבים שנהרו להסתופף בצילו, כאשר כוחו היה גדול בנגלה ובנסתר גם יחד. בהיותו ראש וראשון למקובלים העמיד תלמידים הרבה, גדולי תורה העוסקים בחכמת הנסתר בקדושה ובטהרה, לצד גאונים שפקע שמם כעוסקים בד בבד בגמרא ובהלכה. ביניהם יש למנות את הגאונים רבי עובדיה יוסף, רבי שמואל אויערבאך, רבי שריה דבליצקי והאדמו"ר מבעלזא.
גדולתו בקבלה הייתה לשם דבר, וגדולי המקובלים היו מציעים לפניו את ספקותיהם על מנת שיפתור להם אותם, בהם ראש ישיבת "בית אל" הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל.
נודע רבנו כאדם גדול וקדוש, המלומד בניסים, ורבים השכימו לביתו שהיה פתוח לרווחה לכל מבקש עצה וברכה. בכוחותיו הדלים הקדיש זמן רב לבאים בשעריו, ולאחר ששפכו את ליבם ומצוקותיהם בפני צדיק הדור השיב להם בתפילותיו הזכות ובברכותיו החמות. הוא הקפיד שלא ליהנות מהפדיון שקיבל מהקהל הרב, אלא החזיק בו את הישיבה ותמך בנזקקים.
במקרים רבים לא היה מבחין בנכנסים אליו והיה ממשיך בעיונו. כאשר הספר פתוח לא היה מדבר, עד אשר היה מנשק את הדף בו אחז, ואחרי כן סגר את הספר והתחיל לדבר או להקשיב לפונה אליו.
כאשר היו ממתינים אצלו בתור, אם היה מבחין בבני תורה – היה מקדימם לפני כולם ומכניסם הראשונים. אירע שהיו בין הממתינים הרבים כאלו שלא הבינו את פשר הנהגתו, אך הוא התבטא: "מי שחושב שכאן זו קופת חולים – שילך לביתו. אלו לומדים תורה"! כלומר, הלומדים תורה מעלתם גדולה מהכל, ובדין הם קודמים לכל השאר!
הברכה – אמונת חכמים!
איש החסד והצדקה היה רבנו. לכל מעשה מצוה, עזרה וסיוע לכל אדם מישראל – היה הוא כתובת נאמנה. בטוב לבו היה משפיע ברכות עד בלי די לבאים לפניו, אך על טיבה של הברכה יש ללמוד מן המעשה הבא:
שתי נשים באו לפני רבנו זצ"ל, וביקשו ממנו שיברך אותן בזרע קודש של קיימא. בירך אותן הרב בחום, והן יצאו והלכו לביתן.
אחת מהן האמינה בדברי הרב בלב שלם, וכבר ערכה מסע קניות ורכשה מיטת תינוק ועגלה, ואת יתר מוצרי התינוק. גם השנייה האמינה, אבל לא בכל ליבה, ובבחינת: "אם לא יועיל – לא יזיק"…
לאחר זמן מה ילדה הראשונה בן זכר למזל טוב, אולם השנייה נותרה ללא פרי בטן. בצר לה באה בצער לפני הרב שרעבי והסיחה את יגונה: "מדוע היא זכתה ואני לא"?
השיב לה הרב: "מפני שבשעה שיצאת ממני, לא האמנת בכל ליבך בכוח ברכת התורה הקדושה, ואילו חברתך האמינה בכל ליבה – ולכן הברכה חלה עליה"!
"ממרחק תביא לחמה"
בכל יום עלה רבנו לישיבתו כאשר בכיסי גלימתו מצויים שטרות כסף רבים, אותם הניחו המתברכים בקופת הצדקה שבביתו. על פי רוב, כשחזר לביתו נותרו בידו פרוטות בלבד, כי כל הכספים חולקו לצרכי צדקה, גמילות חסדים ומשיכת נערים מהרחובות לבוא ולהסתופף בחצרות בית קדשנו.
מדי ראש חודש חילק רבנו מלגה לאלו שהתמידו להשתתף בשיעורים השונים. התמיכה הזו באה לעודדם ובעיקר לבסס את כלכלתם של לומדי הישיבה, שברובם היו מטופלים בילדים רכים ומשכורתם עלובה.
באחד מימי ראש חודש, נתן רבנו לאחד מתלמידיו את כל הכסף שהיה בכיסו כדי שיחלקו בין הלומדים, איש איש כפי הראוי לו. כשהשלים הלה את סיבובו, נוכח לראות שחלקו של אחד הלומדים נחסר, כי הכסף תם ואזל. כשנשאל על ידי הצדיק, האם מילא את שליחותו, השיב כי לא סיימה הואיל וחסר מעט כסף.
הרב, שידע כי פרוטה לא נותרה בכיסו, השליך על ה' יהבו ואמר בביטחון: "עוד מעט, ממרחק תביא לחמה".
ישועת ה' כהרף עין – לא חלפו חמש דקות, ולבית הכנסת יהודי זר. הוא ניגש לרבנו, הניח לפניו חבילת שטרות כסף בסך עשרת אלפים לירות, ויצא כלעומת שבא.
חיוך קל נתלה בזווית פיו של רבנו. הוא פנה על התלמיד שעמד והתבונן במחזה בהשתוממות, ואמר לו: "בכבוד, הנה הכסף – קח וחלקו למי שמגיע לו"!
הבורח מן הכבוד
גם לאחר שחלה רבנו, היה משכים קום קודם עלות השחר ועוסק בתורה בביתו. וכשהגיע זמן התפילה היה מטה אוזן קשבת לקולו של החזן שהתנצח בנגינה והגיע עדיו, בהיות ביתו שוכן מול בית הכנסת.
מאחר שנבצר ממנו להגיע מוקדם לתפילה, תכנן רבנו מדי יום בקפידה את זמן בואו לבית הכנסת. בחירתו נפלה דוקא על קטעי התפילה שבהם עומדים הקהל על רגליהם בלאו הכי, כגון "ה" מלך ה' מלך", "ויברך דוד" או "תהילות לאל עליון". אם אירע שהגיע מביתו קודם לכן, נעמד רבנו בחצר בית הכנסת והמתין לחזן, ורק אחר כך נכנס. זאת כיון שרצה למנוע טרחה מהציבור הקמים מפניו, ולא ליהנות מהכבוד שחלקו לו קהל המתפללים, בעמדם מלוא קומתם לכבודו.
זכרתי לך חסד נעורייך
מידת הכרת הטוב הייתה טבועה בדמו של הצדיק. תמיד גמל טוב והיה אסיר תודה למי שעזר וסייע לו ברב או במעט. על פי רוב נמנע מלהזדקק לטובתם של פי אדם, אך כשנגרמה טובת הנאה לו או לרעיתו הרבנית, שילם לעושים את שכרם בעין יפה, בברכה חשובה שאינה שבה ריקם או במתת יד.
באחר מימי שישי שבהם לא קיבל הצדיק קהל והיה שרוי בתענית דיבור, דפק יהודי זקן על דלת ביתו של רבנו. הדלת נפתחה על ידי ילד קטן שהודיע בשגרתיות, שהיום הרב לא מקבל אנשים!
הזקן התרעם קמעא, ודרש מהילד להודיע לרב שיהודי פלוני מבקש להיכנס אליו. במהלך השיחה נכנס אדם נוסף ששהה בבית רבנו, וניסה למנוע את כניסת הזקן אל הצדיק. הוויכוח הפעוט התפתח למדון, והזקן שזעם על שמונעים ממנו לדבר עם הרב, דחק עצמו ונכנס בכוח אל הבית, בהפליטו מפיו מילים נמרצות נגד העומדים בפתח.
רבנו, שישב כל הזמן רכון על ספרו ולמד, הרגיש בנעשה, ותיכף העביר על מידותיו ולא הקפיד על הזקן בשל צעקותיו וגידופיו. הוא הפר את שתיקתו, ועל אף היותו בתענית דיבור, פנה לזקן בסבר פנים יפות ושאלו ברוך: "אמור לי בני, מה בקשתך"?
דעתו של הזקן התרחבה עליו. במבט ניצחון הביט בעומדים סביבו ושח לצדיק את משאלתו "ברכה לזרע בר קיימא בשביל פלוני".
רבנו נעתר לבקשתו, הרעיף עליו ברכה ושלחו לשלום.
וכל מה שרבנו מרדכי שרעבי נאות להפסיק מתלמודו ומתענית הדיבור שלו, לכבודו של הזקן, היה מעין הכרת טובה על מה שעשה למענו לפני שנים רבות, כאשר דאג לסידור ענייני הצדיק ברשויות מבלי להטריחו להגיע למשרדים. ועל אף שחלפו מאז למעלה משלושים שנה, לא שכח רבנו את הטוב שגמל הלה עמו, ויצא מגדרו כדי להחזיר לו טובה.
וכה סיפרו הנערים הצעירים שחסו בצילא דמהימנותא של הצדיק, אשר לפעמים נשלחו על ידו לחנות מכולת סמוכה לקנות דבר מה, שתמיד דאג הרב לתחוב לידם מטבע – שכר טרחה, והיו שמחים בה כמוצאים שלל רב. גם אלו מהגדיים הרכים שרבנו נעזר בהם, כאשר פסע במעלה המדרגות מביתו לישיבת "נהר שלום", לא קופח שכרם, והם זכו להתברך מפיו המבורך ונהנו מידו הנדיבה.
"המלאכים עולים איתו"…
יום אחד, בשעות הצהריים, אירע שבאה קבוצת אברכים מחסידי בעלזא לחצר ביתו של הצדיק, כשרצונם היה לראות מקרוב את רבנו, בעלותו מביתו לישיבה. הללו חשבו בליבם, שמסתמא מוקף הוא מכל עבר וצד בתלמידים ובמעריצים, אך לתדהמתם נוכחו לראות שאל הרב נלווה ילד צעיר המחזיק בידו, ואט אט פוסעים הם במעלה המדרגות.
החסידים לא הבינו, מדוע הצדיק עולה בגפו, והיכן עדת חסידיו? מדוע הללו אינם חולקים לו כבוד מלכים, כראוי לו?
אחדים מהם מיהרו להקיש בדלת הבית, והביעו את תמיהתם באזני הרבנית.
אותה צדקנית, שמשחר נעוריה הכירה את בעלה הצדיק, וידעה את נוהגו הטוב מימים ימימה, מיהרה וביטלה במחי יד את דבריהם, באמרה: "התקהלות אנשים לכבוד רבנו, היא לו לזרא. די לו בנער אחד שיחזיק בידו, כי המלאכים עולים איתו"…
ברכת צדיק
סיפר בעל המעשה, שבשנת תש"ם היה נתון בסבך בעיה חמורה בביתו, וכל כולו מיואש ממצבו.
אמרו לו מכריו, "לך אל המקובל הצדיק, הגאון רבנו מרדכי שרעבי זצ"ל"!
שמע לעצתם, ועלה למעונו הקדוש של איש המופת.
בבואו, היה רבנו מרדכי מתקדש ונטהר בעבודת הטבילה, והוא המתין לבואו. לאחר זמן קצר יצא הצדיק לחדרו, והלה נכנס אליו כאשר רבנו יושב מולו בראש מושפל.
הנכנס הציג את שמו ושם אביו, שהיה תלמיד חכם וצדיק, ולפתע רבנו הרים את עיניו הקדושות והביט לכיוונו. לאחר זמן קצר השפיל בחזרה את מבטו, והמהם בפיו בקצרה, כאשר כך בירכו במסתרי כוונותיו.
משמשו בקודש היה נרעש, באמרו: "כבר שנים רבות אני משמש את הצדיק, ומעולם לא ראיתיו מרים את עיניו לכיוון מבקש הברכה"!
ואכן, האיש יצא לדרכו כשברכת הצדיק מלווה אותו, וכפי עדותו – בתוך מספר חדשים נפתרו כל בעיותיו בצורה מושלמת, בזכות הברכה.
ארבעים מעלות חום ולימוד ללא הפוגה
העננים השתלטו על השמים במסע מהיר, וגירשו בחמה כל שריד לשמש המאירה, שמיהרה להתחבא ולאסוף את נגהי זהרה עד יעבור זעם. בני האנוש גם הם השתדלו מאוד למעט את שהותם תחת השמים האפורים־שחורים, ותחת זאת העדיפו להישאר ספונים בבתיהם ולשפשף את ידיהם תחת שמיכת פוך עבה, או לחילופין להסתופף בצל תנור הנפט המפיץ את חומו הנעים.
גם רבנו מרדכי שרעבי זצ"ל ישב בביתו. אמנם ללכת לבית ה' ללמוד אינו יכול, מפאת ציווי התורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אך ללמוד בבית, איש לא מונע בעדו. בימים הקודמים הלך בכל מזג אוויר ללמוד בבית המדרש, שלימוד התורה בו לא רק משתבחת באיכותה עם פלפולי החברים וקושיות התלמידים, אלא גם מתקדשת ומרבה מעלתה עקב השפעת המקום הקדוש. אולם היום ראשו כואב, ואם שר הצינה שולט כעת בחוצות, על החושש בראשו להישאר ספון במעונו, ולכל בני ישראל יהיה אור תורה גם במושבותיהם.
בפרט שהרב אינו מבטל ולו רגע מזמנו, וגם בבית יושב הוא כשפניו אל הקיר, ספרו פתוח לפניו והוא משנן בקול את משנתו בנגלה ובנסתר, מבלי להתייחס לקולות הנשמעים סביבו.
תלמידיו הנאמנים, שעזות דקדושה עלתה בהם פעם, ניסו לבחון פעם עד כמה דבקותו בלימודו לא תיפגע בשום אופן, ונדברו ביניהם לעמוד כולם כאחד ליד מושבו של הרב ולדבר בקול, לראות אם הרב יפסיק מלימודו, או שמא יסמן להם כי מפריעים הם לו. התלמידים החלו בשיחה, וכשראו כי אין תגובה מכיוונו של הרב העלו את הטונים, אך גם כשדיברו ממש בצעקות עדיין המשיך רבם ללמוד וללמוד כשראשו כפוף על הספר ופיו מנגן את המילים בנעימה חרישית.
והאמת, שתלמידותיה של הרבנית עשו את אותו מבחן – ללא כוונה מיוחדת – פעמים רבות, כשכדרכן של בנות הן מדברות בקול גדול כשהן מתייעצות עם הרבנית על כל לבטיהן. אך הרב אינו מרים את עיניו הקדושות מעיון בספר המונח לפניו. אמון הוא על מאמרי חז"ל, המזהירים בכל תוקף מהפסקה בשעת הלימוד.
וכך יושב הרב ביום הסגריר ועסוק בדברי התורה הנעימים והנחמדים, המתוקים מדבש, ומעמיק בדברים העומדים ברומו של עולם, רזי דרזין, תורת האר"י ז"ל והרש"ש הקדוש, זכותם תעמוד לנו – כשניגון הלימוד אינו נפסק. מעת לעת מעמיק הרב יותר ויותר בסודות התורה, אך ראשו לא נכנע. הוא טורח לשגר מידי כמה שניות גלי כאב ישירים וחדים, והרב משתדל להתעלם מהם ולהמשיך בלימודו.
הכאבים לא מרפים, אבל גם הרב לא מרפה. לימוד התורה זו המצוה הגדולה ביותר, והוא כמובן לא יניח ליצר לנצחו כך ולהפסיקו מלימודה.
עוד דף נלגם בשקיקה, עוד סברא מחודשת נטחנת עד דק במוחו הגאוני של הרב שרעבי, עד שלפתע כל החדר חג במעגל סביבו, והרב נופל מתעלף על הרצפה.
בני הבית חשו בבהלה לשמע החבטה, ונחרדו בראותם את הרב שוכב על רצפת חדרו. תושייתו של אחד מבני הבית הביאה להתעוררותו האיטית של הרב, שהושב על ספה נוחה ומדחום נתחב בפיו, לדעת מה זה ועל מה זה.
הכספית שבמדחום טיפסה וטיפסה עד שנעצרה ב-40. אילו היה זה מדחום אלקטרוני ודאי היו חוששים שהתקלקל, למראה הספרות המטפסות במהירות. אך זה מדחום כספית אמין לגמרי, ואם אכן זהו חומו של הרב – אין כל סיבה לדאגה מהנפילה הפתאומית. גופו של בן אנוש עם ארבעים מעלות חום שלא זוכה למנוחה – כופה על עצמו מנוחה, בצורה כזו כפי שקרתה לפני מספר דקות…
כמובן שבני הבית מיהרו לארון התרופות, ובאמצעות הרפואות המתאימות למצב כזה הצליחו – לאחר דקות ארוכות, להוריד את חומו ולהשיב את נפשו.
בעת רצון, כשביקש הרב שרעבי לזרז את תלמידיו בהתמדת לימוד התורה, סיפר להם בענוות חן את מה שאירע לו עצמו, וסיים כאשר בת שחוק נסוכה על פיו: "אדם שהגיע למצב כזה – אז כבר מותר לו להפסיק ללמוד"…
אופנוע שומר שבת…
בשבת אחת, לאחר שיצא רבנו הצדיק עם תלמידיו מבית הכנסת, עבר אופנוע לידם ממש, בצמוד לרב.
הזדעזעו התלמידים, ניגשו מיד לצעיר שנהג על האופנוע ומחו בפניו בכאב: "איך אתה מעז לחלל שבת ליד הרב"?
אמר להם הרב: "עזבו אותו, הוא לא אשם. זה האופנוע שלו אשם".
והנה, מיד כשאמר זאת הרב, הפסיק האופנוע לפעול. הצעיר ניסה להתניע שוב ושוב, אך לא הצליח.
אמר לו הרב: "חבל, אל תנסה. עד מוצאי השבת האופנוע מושבת, ומהיום האופנוע שלך שומר שבת. בוא לביתי ותאכל קצת חמין". בלית ברירה, התלווה הצעיר לבית הרב ושבת בביתו. במוצאי שבת, כשחזר למקום האופנוע – ראה זה פלא, האופנוע עובד!
גם בשבת הבאה ניסה הצעיר להפעיל את האופנוע, ושוב הוא שובת. וכך היה בשבתות הבאות, שוב ושוב – עד שבסופו של דבר הכיר בהשגחה העליונה הפלאית שבדבר, שב בתשובה שלמה והתקרב מאוד אל רבנו זצ"ל.
כל הכועס!
רוח קדשו של רבנו זצ"ל נודעה גם היא ברבים. שליח הציבור הקבוע שהיה מתפלל עמו היה יהודי ירא שמים, שהתפלל לפי סידור הרש"ש והיה בקי בכוונות.
והנה ביום מן הימים, כששליח הציבור בא לעלות לתיבה לתפילת שחרית, ניגש אליו רבנו ורמז לו לרדת, ובמקומו העלה אדם אחר.
כשנגמרה התפילה ניגש החזן הקבוע אל רבנו בחיל ורעדה ושאל: "מדוע לא זכיתי היום להיות שליח ציבור? מדוע הרב הוריד אותי"?
אמר לו רבנו: "כיון שהיה לך ויכוח עם אשתך וכעסת עליה, וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. לך תפייסנה ותעשה תשובה, ואחר כך תהיה ראוי לשמש כשליח ציבור"!
הפוך בה דכולה בה
בעת ההכנות לשיגור החללית המאוישת הראשונה לירח, התעורר פולמוס שהתמקד בירח: האם קיימים יצורים חיים או צמחים על פני הירח? אפילו תלמידי חכמים חשובים טענו כי אין בדברי חז"ל כל רמז לכך, והכל ציפו בכיליון עיניים לחשיפת המתחולל בחלל החיצון.
יום לפני ששוגרה החללית "אפולו" לחלל, כשרבתה ההתרגשות בעולם כולו, והכל שחו על הפלא הגדול העומד להתרחש בעוד שעות ספורות, הגיע פרופסור נכבד אל ביתו של רבנו מרדכי שרעבי, והתרברב על ההישגים המרשימים של המדע, אשר מצליח להעלות אנשים לירח. הוא הטיח האשמות על הלומדים בישיבות שמבזבזים את זמנם לשווא, באמרו: "איפה אתם עם החכמה שלכם? הנה הללו למדו באוניברסיטה והצליחו להעפיל מעלה מעלה, ועד לירח הגיעו. ומן הסתם ימצאו שם עולם חדש של בריות, בהמות, חיות וצמחיה".
הצדיק האזין במתינות לדבריו של הפרופסור, ומיד ביקש לקרוא לתלמיד חכם נודע שהיה ממקורביו. בבואו ציווה רבנו להביא לו דף וכלי כתיבה, כתב מילים ספורות בדף, קיפלו והניחו במעטפה סגורה. את המעטפה הפקיד רבנו בידיו של הרב ואמר לו, שרק למחרת היום, לאחר הנחיתה בירח, רשאים הם לפתוח את המעטפה ולקרוא את תשובתו.
הפרופסור הלך לדרכו, בהבטיחו שלמחרת היום יופיע לראות את תשובת הרב. והנה בלילה עקב כל העולם בדריכות ובציפייה אחרי החללית שעשתה את דרכה במרחבי החלל אל הירח. האסטרונאוטים ניווטו את החללית ביד נאמנה והנחיתו אותה בשלום על קרקע הירח. אולם כאן ציפתה אכזבה מרה לאלו שחשבו לגלות בירח צומח וחי, כי כל פני הירח היה דומם, ושממה רבה שררה בכל המרחב העצום.
למחרת הגיע הפרופסור לביתו של הרב, כשכולו ציפייה לדעת – מהי תשובתו של רבנו מרדכי שרעבי. יחדיו פתחו את המעטפה, שלפו ממנה את הנייר וקראו את המילים הבאות, בכתב ידו של הצדיק:
וּבָרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאַפַּקְתְּ מִנְּהוֹן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכוֹכְבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּבְאַרְעָא אִילָנִין וּדְשָׁאִין וְגִנְּתָא דְעֵדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָן וְעוֹפִין וְנוּנִין וּבְנֵי נְשָׁא.
הפרופסור הביט במילים הכתובות בארמית והשתומם – מה הקשר?
מיד נטל הרב סידור תפילה בידו, פתח ב"פתח אליהו הנביא זכור לטוב" שמקורו מהזוהר הקדוש והחל להסביר לאורח, על פי הזוהר, כי הקב"ה שהוא ריבון העולמים, ברא את כל העולם והוא מנהיג אותו, משגיח עליו ודואג לחיותו. "ובראת שמיא וארעא" – הקב"ה ברא את השמים והארץ. "ואפקת מנהון שמשא וסיהרא וכוכביא ומזלי" – מן השמים הוציא הקב"ה את השמש, ירח, כוכבים ומזלות. "ובארעא אילנין ודשאין… ועשבין וחיון ועופין ונונין ובעירין ובני נשא" – מן הארץ הוציא אילנות ודשאים, חיות ועופות, דגים, בהמות ובני אדם.
אכן, זו הייתה תשובתו הניצחת של רבנו מרדכי שרעבי, לגבי האפשרות של הימצאות בעלי חיים וצמחיה על הירח. שהרי נאמר במפורש: "ובארעא [בארץ] אילנין ודשאין וחיון ועופין" – כלומר, דוקא בכדור הארץ ישנם חיים לצומח ולחי, אבל לא בגרמי השמים!
ביומו תתן שכרו
מעשה ביהודי שסייד לרבנו את ביתו, וכשסיים הלך לדרכו ולא רצה ליטול כסף בעבור מלאכתו. אמנם רבנו רצה לשלם לו על הצביעה עוד קודם השקיעה, לקיים מצות "ביומו תתן שכרו".
לפתע, בעוד רבנו בביתו, פנה למשמשו ואמר לו: "הסייד נמצא ברחוב אגריפס במקום פלוני, לך תקרא לו ונשלם לו".
השמש היה המום, אך יצא לרחוב אגריפס ונוכח כי עיני קדשו של רבנו צופיות למרחוק. הוא פגש את הסייד בדיוק במקום שאמר רבנו! שניהם השתוממו למראה מופת גלוי זה, וכמובן שפנו יחד לבית רבנו ששילם לסייד את שכר עבודתו.
הליכות והנהגות
פרישותו של רבנו מתענוגות העולם הזה הייתה מופלאה. הוא מיעט באכילה ושינה והמית עצמו באהלה של תורה, היא הייתה לחם חוקו ובכל עת הגה בה באהבה רבה.
הקפדה יתרה הייתה לו לקדש את גופו במקווה טהרה. כבר בימי נעוריו היה טובל במי הנהרות והמעיינות שבאזור מגוריו, במתינות ובכוונת הלב. בזקנותו, לאחר שנחלש מאוד כתוצאה מסיגופיו הרבים, אסרו עליו הרופאים לטבול במקווה מחשש לבריאותו. עם כל צערו הגדול על כך, ציית לדברי רופאיו משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אך במקום טבילה היה נוטל את ידיו ארבעים פעם כמובא בספרי המקובלים.
כל דרכיו היו על פי כוונות האר"י ז"ל הקדוש וספרי המקובלים. תפילותיו וברכותיו היו בכוונה מופלאה, על פי סידור הרש"ש הקדוש, ופעמים רבות היה מכוון בעל פה – כשאין ספר בידו אלא כל הכוונות בעומקן חקוקות על ליבו. בפרט בזמן הקידוש, בליל שבת קודש, היו שומעים את פיו מוציא את מילות הקידוש בנחת ובמתינות, כמונה מרגליות, בעוד שכוונותיו מרוממות מעלה מעלה, להשיג ולכוון לדעת רבותינו הקדושים ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות.
מעשה רב, שנשאל רבנו על מנהג הג'עלה בו נוהגים רבים, שלאחר הקידוש בשבת, בטרם בוצעים על הפת, מגישים לשולחן קליות ופירות, שרים שירי שבת ואומרים דברי תורה. מנהג זה מבוסס על פי הפשט בספרי גדולי הרבנים, ורבנו נשאל האם נכון לנהוג כן גם על פי תורת הנסתר, והלוא לפי הקבלה צריך לסעוד מיד לאחר הקידוש. והשיב רבנו, שאם זה שעה או יותר אין קפידה בדבר.
י' בשבט, יום פטירתו של הרש"ש הקדוש זיע"א, היה יום מיוחד אצל רבנו. מבעוד יום ישב עם חבר תלמידיו בתורת הנסתר, ויחדיו הגו בספר נהר שלום. לימודם, שנמשך שעה ארוכה לאחר תפילת ערבית, נסב בדרך כלל על הכוונות שבברכות הנהנין ובקדיש. הקהל הרב שהתאסף בבית הכנסת לרגל ההילולא של הצדיק, הביט בהערצה ובעיניים כוספות לעבר הקבוצה שעסקה בתורת הח"ן, כשעליהם מנצח רבנו, מבהיר בצורה ברורה את פרטי הכוונות ומציב כל דבר על מכונו. בגמר הלימוד הכריזו על מכירת הנרות שהודלקו לעילוי נשמת הרש"ש הקדוש ושאר צדיקים יסודי עולם. בישיבת המקובלים "נהר שלום" נהגו לחלק לכל הנאספים כיבוד ממגוון הברכות, כדי שיברכו הנוכחים לעילוי נשמת הצדיקים, ולאחר שהיטיבו הנאספים את ליבם החלו לשיר לכבוד הילולת הרש"ש הקדוש וסיפרו בשבחיו ובשבחי תלמידיו.
אשת חבר
רעיתו הצדקנית, הרבנית לאה ע"ה, ניצבה לימין רבנו כל ימיו וסייעה לו בכל ליבה ומאודה. פעמים רבות התבטא רבנו ואמר לתלמידיו: "תורתי, שלי ושלכם – שלה הוא"!
רבנו מרדכי והרבנית לא זכו לפרי בטן, והדבר העיב על שמחתם. באחד הימים נסעה הרבנית ע"ה לביתו של מרן החזון איש זצ"ל, לבקש ממנו שיעתיר בעדם שייפקדו בזרע של קיימא. אך כאשר נכנסה למעונו, אמר לה החזון איש כי המטרה האמיתית שלשמה באו הרב שרעבי ורעיתו לעולם הזה – היא לא בשביל ילדים, אלא לזכות את הרבים!
במשך שנים רבות זיכתה אף היא את הרבים, לצד בעלה הגדול. מסרה לנשים שיעורי תורה, מוסר והלכה, חיזקה אותן ורוממה את רוחן, לשמור על צניעות ויראת שמים בכל עת. ביום כ"א בשבט תשל"ח, לאחר ייסורים קשים, נתבקשה הרבנית לאה ע"ה לבית עולמה, ובו ביום נטמנה בהר המנוחות בהלוויה רבת משתתפים.
כבה אור העולם
מאז פטירת הרבנית, חלה הרעה במצבו הבריאותי של רבנו, אך תלמידיו הנאמנים עמדו לצידו ושימשוהו במסירות.
שלושה ימים קודם פטירתו, שמו לב בני ביתו של הבבא סאלי זצ"ל כי הוא צם ואינו טועם מאומה. להפצרתם שיטעם דבר מה, השיב כי חוזה הוא גזרה קשה על עם ישראל, דם רב וייסורים. אך לאחר זמן הודיעוהו מן השמים שהגזרה התחלפה בפטירתו של צדיק גדול, השקולה כנגד מיתתם של רבים. ואכן, לא עברו ימים בודדים ונודעה הבשורה המרה.
היה זה באור לכ' בחשון תשמ"ד, שבו ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. רבנו הגדול השיב את נשמתו הקדושה לבוראה, ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים.
מקורות והרחבה:
הרב אברהם לוי, דרך צדיקים (ירושלים תשמ"ח); הג"ר יונה רפאלי, הרב שרעבי (ירושלים תשמ"ט); הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 363–366; בית המדרש מאמר מרדכי, מאמר מרדכי (ירושלים תשע"ב); ישיבת נהר שלום, רבנו מרדכי שרעבי (ירושלים תשע"ו); הג"ר משה מנחם, אוצר מנהגי עדן (ירושלים תשע"ג) עמ' נה; פרי צדיק גיליון פ (סיון תשפ"ד); הרב בנימין נבול, בני בנימין (בת ים תשס"ד) עמ' צא–צב.
