מהו סוד הברכה?
וגם – על השתיקה של מרן הרב בעדני ביום שבת קודש
הרב משה יפת
"ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח, כ').
עד עצם היום הזה אנו מברכים את בנינו בכל שבת ושבת, "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", וכפי שכתב רש"י כאן, וזו לשונו: הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. ע"כ.
ויש לעמוד על כך, מדוע נבחרו לדורות אפרים ומנשה שנברך את בנינו שיהיו כמותם, מדוע לא נברך את בנינו שיהיו כמו האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, או משה רבינו ואהרן הכהן? במה נתייחדו אפרים ומנשה מכולם?
ויתכן לבאר כי מפני מידת הענווה המיוחדת והאצילה שהייתה באפרים, זכה לכל הכבוד יקר וגדולה הזו, ולדורות עולם. וכפי המובא בפסיקתא רבתי (שלהי פרק שלישי, ומובא באוצר המדרשים שם) בלשון דלהלן:
"אתה מוצא בכל דבר אפרים קודם למנשה – בשופטים, בדגלים, במלכים, בקרבנות. ולמה זכה אפרים לכך? מפני שהיה ממעיט את עצמו, שהקב"ה אוהב את כל מי שמשפיל את עצמו, כמו שנאמר "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קל"ח, ו'). ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו? שנאמר "על ראש אפרים והוא הצעיר", שהיה ממעיט את עצמו. אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו, אמר הקב"ה הואיל ומיעט את עצמו, יזכה לכבוד הזה". עד כאן.
הרי למדנו כמה גדול כוחה של הענווה וההתבטלות, וגודל העניין שלעולם ימעיט האדם את עצמו ולא יחפוץ בכבוד וגדולה, אלא אדרבה יסתיר מעשיו מעין הבריות ויחשוב עצמו לאין ולאפס.
שח נכדו של מרן רבינו הגר"ש בעדני שליט"א, הרב יעקב ישראל יפת, מעשה מופלא אשר יתאר לנו אפס קצהו בעומק מידת הענווה של הרב.
בערב שבת אחת, צלצל אלי סבי שליט"א וביקש ממני לבוא ולישון בביתו שברחוב בן יעקב בבני ברק, מאחר והוא מתארח בבית חתנו הרב קראוני ברח' רבי עקיבא בסמוך לבית מדרשו. היות ובביתו של הסבא ישנו ספר תורה שהרב נוהג מדי שבת לקרוא את סדר הפרשה גם מתוך הכתב, לכן ביקשני הסבא שאבוא לישון בביתו, כך שהספר תורה לא ישאר לבד בביתו.
כמובן שתיכף ומיד נעניתי לבקשתו בחיוב. אלא שסבא לא הסתפק בזה, וביקש ממני לתאם זאת ביום שישי אחר הצהרים שוב לסגור את העניין סופית.
מספר נכדו הנ"ל, לצערי נשכח ממני שאני אמור להתקשר שוב לסבא ולדווח לו סופית כי אני מתעתד לישון בביתו, אך כמסוכם תכננתי כמובן להגיע לביתו ולישון שם בליל שבת כמצוות הסבא, ולכן הגעתי מבעוד יום לדירת הרב.
כשהגעתי לדירה, הופתעתי לראות את המאוורר והאור דולק ליד מקום לימודו של סבא בסלון הבית, בשעה שסבא מקפיד מאד לכבותו קודם צאתו מן הבית. כשראיתי זאת, לתומי כיביתי את האור וכן את המאוורר, והדלקתי את המזגן בחדר שינה מחמת החום ששרר בחוץ, כשלאחר מכן יצאתי לתפילת ערבית ולסעודת שבת בבית הורי.
בשעת לילה מאוחרת של שבת קודש, הגעתי לביתו של הסבא כמצווה עלי. כשאני נכנס לחדר על מנת להתכונן לשינה, לפתע אני רואה על המיטה את הסבא הגדול שליט"א רכון על תלמודו על הסטנדר יחד עם ספריו האהובים עליו מאד, מה שבדרך כלל נוהג הסבא לעשות זאת בסלון הבית ולא בחדר שינה, אלא שמחמת שכל האורות היו כבויים ורק האור במסדרון דלק, היה מוכרח ללמוד בחדר שינה. וכך אני רואה אותו רכון על תלמודו ומתאמץ לראות את האותיות הקטנות.
בעודי מתקשה להאמין למראה עיני, אני שואל את סבא, הלא סיכמנו שאני מגיע לישון ולשמור על ספר התורה, מדוע בכל זאת טרחת והגעת כזה מרחק בגיל כה מבוגר? אך סבא משיב בפשטות אופיינית ובענווה גדולה: הרי סיכמנו שאתה מתקשר לתאם סופית! לא התקשרת, אז באתי. את ספר התורה לא אשאיר לבד!
אמר הנכד: ראיתי כמה סבא ממעיט את עצמו אלינו, צעירי הצאן, הגם שיכול היה לגעור בי על כך שלא צלצלתי אליו כפי שסיכמנו, ועל כך שכיביתי את האורות וגרמתי לו לטורח כפול ומכופל, על אף פי כן לא רטן ולא התלונן, אלא בפשטות ובסדר מופתי, כי זמן זה זמן, וסדר זה סדר. והרב אף לא טורח להזמין נכד אחר שיבוא לשמור על הספר תורה, כי כך היה ההסכם, ואולי יגרם מכך פגיעה למאן דהו…
בהזדמנות הזאת, מציין לנו הנכד, כי בבית סביו, הבית כולו מלא בשעונים בכל פינה וזווית, כמעט אין מקום שאין שם שעון פעיל ומכוון!!! וזה לגודל חשיבות הזמן שמרן שליט"א מקפיד לנצלו כיאות. זהו מנהיג של דור!
