פרק תשיעי: המשך הפעילות
קליטת הבחורים בישיבות ופעילות במחנות
כשהגיעו לישיבת פוניבז' הילדים ממחנה פרדסיה, שנבחרו על ידי הבחורים שלוחי הרב, גרמה פגישתם הראשונה של בחורי הישיבה עם העולים הקטנים להתלהבות גדולה. מראה הילדים החמודים עם הפאות המסולסלות, שהגיעו לישיבה ואמרו שבאו ללמוד תורה, עשה רושם רב על תלמידי הישיבה.
נושא הפעילות במחנות העולים היה לשיחת היום בישיבה, ורבים רצו להצטרף ולצאת למחנות העולים. ראשי הישיבה, למרות שהבינו את חשיבות העניין, לא כל כך התלהבו מהרעיון, מחשש לביטול תורה. הרב אמר לי, עוד באחת מהפגישות הראשונות שהיו לי איתו: "ישנם שני סוגי בחורים, שאפשר לתת להם לצאת למחנות העולים – אלה, שידועים כמתמידים, ויציאה ליום או יומיים לא תזיק להם, משום שהם ישובו מיד ללימודים, ואלה, שתרים אחר תירוצים להתבטל מדי פעם, ויציאתם למחנות עולים ופגישתה עם ילדים שרוצים ללמוד ולא מאפשרים להם, אולי תחזק אותם, והם יחזרו ללימודים ביתר חשק".
גם הרב אליהו דסלר היה מוטרד מאד מן ההתלהבות של הבחורים לצאת למחנות, דבר שעלול להפריע בלימוד. הבעיה נפתרה, כאשר רק לתלמידים בודדים אשר ראשי הישיבה בחרו בהם, וסמכו עליהם שיחזרו ללימודים מיד עם תום הפעילות, ניתנה הרשות לצאת למחנות. אני שמחתי על ההתעניינות בנושא ועל התגבורת שאני עומד לקבל, ועל האפשרות שנתחיל, בכוחות משותפים, לפעול גם במחנות נוספים.
כפי שהובטח לנו, רכש ראש ישיבת "בית יוסף", הרב הלל ויטקין, את הציוד הדרוש וקלט למעלה משלושים תלמידים ממחנה פרדסיה לישיבתו.
כפי שכבר הזכרתי, כבר מתחילת עבודתי בפרדסיה נהגתי לבקר מדי פעם אצל רבה של בני ברק, הרב יעקב לנדאו, ולשאול מפיו עצה והדרכה. המצב במחנות העולים עניין אותו מאד, והוא סיפר לי שבתו גיטה (אשתו לעתיד של הרב שלמה נח קרול מכפר חמד) עבדה במחנה העולים עין שמר בקרבת פרדס חנה, וגם ממנה הוא שומע סיפורים דומים לאלה ששמע ממני. בערבים היו מגיעים לביתו של הרב מספר בחורי ישיבה מפוניבז', כדי להשתתף בשיעורים שהיה מוסר. ביניהם היו שלמה נח קרול, יצחק יעקובוביץ’, שלום בער ליפשיץ, יהושע שקלר ואחרים, שהכרתים והתיידדתי איתם. הם היו הראשונים שהגיעו למחנה פרדסיה, כדי לבחון את הילדים המתאימים לישיבה, כזכור, והם החלו לבקר גם במחנות נוספים. הרב לנדאו התעניין מאד בנעשה, הייתה בו התלהבות נעורים, ומדי פעם, כשהגעתי לביתו והתלמידים היו עוד נוכחים, השתתף הרב איתנו בשיחות שניהלנו על המצב, וביחד תכננו הקמת מסגרת לפעילות.
החלטנו להדפיס עלון, ולהפיץ אותו במחנות, כדי לחזק את רוחם של העולים בהתנגדותם לחינוך החילוני הניתן לילדיהם. עד עתה, במשך כל תקופת עבודתי במחנה, מימנתי מכיסי את כל ההוצאות שהיו לי בנידון – נסיעות מיוחדות, רכישת ספרים, שיחות טלפון, שהיו יקרות מאד בימים ההם, ועוד הוצאות שונות. כמעט כל המשכורת שקיבלתי ממשרד החינוך, הופנתה להוצאות. לא עלה בדעתי לבקש מאיש להשתתף בהן. הייתי עדיין רווק, גרתי בבית עם אמי וסבי, ואמא הבינה ועודדה אותי. כשהרחבנו את הפעולות, ומספר בחורי הישיבה התחילו לבקר במחנות, והחלטנו להדפיס עלוני הסברה, היה עלינו למצוא מקורות לכיסוי ההוצאות.
מפעילות ל"פעילים"
באחת השיחות בביתו של הרב לנדאו הועלה רעיון, להתארגן תחת שם מסוים, שנוכל באמצעותו לפנות לנדיבים לקבלת תרומות. מישהו העלה את השם "פעילים", ולאחר דיונים נוספים הפך שם זה ל "פעילי המחנה התורני".
כדי לתאר את ההדים לפעולותינו, פעולותיהם הראשונות של "הפעילים", אצטט קטע שהופיע באחד העיתונים החילוניים:
חדירה לתוך מחנות העולים והפצת כרוזים
עם הפרסומים הראשונים אודות הנעשה במחנות, נעשו ניסיונות מצד חוגים דתיים שונים, ובעיקר ע"י החוגים המקורבים ל"פעילי המחנה התורני" ("הפעילים"), לחדור למחנות, ולהפיץ כרוזים בין העולים. בכרוז מעין זה הזהירו החתומים, "נאמני התורה בארץ ישראל", נגד מנהלי ועובדי המחנות: 'המסיתים והמדיחים, אשר בתחבולות שטן ויצר הרע זוממים להדיח אתכם מאלוקינו שבשמים, ואשר רוצים הם להדיח את ילדיכם התמימים והטהורים, ולחנך אותם שיחללו שבת, שיאכלו טריפות, שלא יניחו תפילין, ושלא יתעטפו בציצית'…
בין השאר מזכירים הכותבים בעיתון שני בחורי ישיבה, שחדרו למחנה עין שמר, ועוררו את אנשי המחנה ל"קנאות דתית".
בפרדסיה המשכנו בשיעורי התורה. הופעת בחורי הישיבה, שבאו בשליחות הרב מפוניבז' כדי לבחור את התלמידים, וכן הפצת הכרוזים, חיזקו את רוחם של העולים. לאחר זמן מה הופיעו במחנה גם שני אברכים לטפל בבחירה ובהעברה של התלמידים לישיבת בית יוסף. מנהלי המחנה ניסו להפריע לנו, ולגרום לעיכובים, ופנו למשטרה בטענה שהוצאנו ילדים לישיבה ללא הסכמת ההורים. אולם לא עלה בידם להפריע לנו. על מנת למנוע בעיות מסוג זה, החתמנו את ההורים על טופס מיוחד, המורה על הסכמתם לשלוח את בנם לישיבה. מדריכי הנוער החילוניים שהיו במחנה, הגבירו את פעילותם להוצאת ילדים לקיבוצים. הם ניסו לפתות את ההורים החלשים, והבטיחו שיהיה בקיבוץ אוכל כשר, ומי שירצה, יוכל להתפלל בכל יום. היה צורך דחוף למצוא מקומות לתלמידים נוספים, כדי שלא יפלו, ח"ו, לידיהם. כדי להבין את צביעותם של השלטונות והנהלת הסוכנות היהודית באותם הימים, אצטט ידיעה שהופיע באחד מעיתוני השמאל שהיו בשלטון:
"מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית באה לידי הסכם עם תנועת הקיבוצים של "השומר הצעיר", לממן קליטת ילדים ונוער בני עולים חדשים בקבוצים שלהם. עבור ילדים ונוער ממשפחות דתיות יש לספק אוכל כשר.
"השומר הצעיר" הינה תנועת נוער שמאלנית אנטי דתית קיצונית.
גם עיתון הצופה צטט ידיעה זו.
הצלת נפשות בסלבודקה
ישיבת סלבודקה הייתה בנויה במקום יפה על פסגת גבעת רוקח בבני ברק. ידעתי, שלישיבת סלובודקה מתקבלים רק תלמידים נבחרים בגילאי 17–18 בעלי רמת לימוד גבוהה, ולא היה שום הגיון במחשבה, שיסכימו לקבל ילדים תימנים, שהינם גם צעירים מידי, וגם אינם ברמה המתאימה. אבל שמעתי גם, שבבניין הגדול והיפה ישנם מספר חדרים פנויים עם מיטות, ולכן החלטתי לפנות אליהם. נפגשתי עם ראש הישיבה, הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, שהיה אישיות ידועה בעולם הישיבות. הוא היה אדם רגיש ועדין נפש. סיפרתי לו על כשלושים ילדי עולים, הנמצאים בסכנה גדולה, ומועמדים להילקח לקיבוצים חילוניים. אמרתי לו שאני מודע לכך, שישיבת סלובודקה איננה בנויה לקליטת ילדים צעירים, ובמיוחד לא ילדי עולים מתימן, אבל עכשיו מדובר בעניין של הצלת נפשות. אולי ראש הישיבה ימצא פתרון זמני, ולאחר מכן אפשר יהיה למצוא לילדים אלה מקומות מתאימים אחרים.
ראש הישיבה התרגש מאד ממה ששמע ממני. הוא פנה לאחד הרבנים הצעירים, שהיו נוכחים בפגישה, ושאל את דעתו. הרב הצעיר ענה ואמר:
"אם זהו עניין של הצלת נפשות, ומדובר בפתרון זמני בלבד, אני ממליץ על קבלת הילדים".
ראש הישיבה חשב זמן מה, ואמר:
"אני נוטה לקבל את דעתו של הרב, אך הייתי רוצה לחשוב עוד על הדברים".
חזרתי למחנה, והתברר שכלל לא הפרזתי, כשאמרתי לראש הישיבה שמדובר בעניין של הצלת נפשות. המדריכים הבטיחו הטבות שונות להורים, כדי שיסכימו לשלוח את ילדם לקיבוץ. הם חזרו והבטיחו שיהיה שם מזון כשר, וכבר ראיתי בדמיוני את האוטובוסים, שמגיעים כמו בעבר, ולוקחים את הילדים לקיבוץ. אמנם בעבר היו לוקחים אותם גם בלי הסכמת ההורים, אך עכשיו, נוכח המתח במחנה, לא העזו לעשות דבר שכזה. התנאים במחנה היו קשים, במיוחד עבור המשפחות ברוכות הילדים, אשר נאלצו להצטופף מאד באוהל. עונת הגשמים הייתה בעיצומה, ורבים לא יוכלו לעמוד בפיתוי לשלוח את הילד, כדי שיחיה בתנאים פיזיים טובים יותר.
במצוקתי, עשיתי מעשה, אשר אינני חושב שהייתי חוזר עליו שנית. מבלי לקבל תשובה סופית מראש ישיבת סלבודקה, בחרתי בשלושים ילדים בגילאי 12-14, שלגביהם היה החשש הגדול ביותר שהוריהם לא יעמדו בפיתוי, העמסתי אותם על משאית ששכרתי, והורדתי אותם בבניין ישיבת סלובודקה. השארתי בכתב כמה שורות של התנצלות לראש הישיבה, וברחתי.
עברו עשרים וארבע שנים, ואני כבר שכחתי מן העניין. בשנת 1973, בעת שגרתי עם משפחתי בדרום אפריקה, ערכנו סעודת בר מצווה לבננו הצעיר, פנחס, נ"י. באותה עת ביקר בדרום אפריקה המשגיח הרוחני של ישיבת סלובודקה, הרה"ג משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, והוא השתתף ואף נאם בסעודת בר המצווה שלנו. הוא סיפר, איך שהגעתי בחורף שנת תש"ט לבניין הישיבה, עם שלושים ילדים מעולי תימן במשאית גדולה, הורדתי אותם מן המשאית, וברחתי. הוא היה הרב הצעיר, איתו התייעץ ראש הישיבה, כך סיפר, והוא זה, שיעץ לקבל את התלמידים. הוא הוסיף וסיפר, שהילדים נתקבלו בחמימות בישיבה. סידרו אותם בחדרים יפים, קנו להם בגדים חדשים, והם אכלו בחדר האוכל ביחד עם שאר תלמידי הישיבה. חילקו אותם למספר כיתות, בהתאם לרמת הלימודים של כל אחד. עם הזמן מצאו עבורם מקומות בישיבות קטנות בירושלים. תלמיד אחד בן 14, שהיה חריף ומחונן במיוחד, נשאר בישיבה, גדל לתלמיד חכם גדול, והוא משמש ברבנות.
מהומות במחנות
בחורי הישיבות, "הפעילים", החלו לבקר לעיתים קרובות גם במחנות עולים נוספים, שהיו מאוכלסים בעולי תימן, ביניהם מחנה עין שמר ומחנה ראש העין, ולפעמים היה עליהם להסתנן מתחת לגדרות התיל, משום שהשומרים קיבלו הוראות, שלא לתת להם להיכנס. הבחורים חילקו עלונים, דרשו בפני ציבור המתפללים בבתי הכנסת, וחיזקו את רוחם של העולים, שיעמדו איתנים בדרישתם לסלק את המחנכים והמדריכים החילוניים מן המחנות. באחד הימים הגיעו שני בחורים מישיבת פוניבז', שלמה נח קרול ונח ברמן, למחנה עין שמר, נפגשו עם העולים באחד מבתי הכנסת, ושלמה נח קרול נאם בפניהם. הדבר נודע למנהל המחנה, אשר שלח שומרים לעצור אותם, והם הובאו למשרד המנהל.
כשנודע, שבחורי הישיבה נעצרו, קמה מהומה גדולה. מאות עולים מרוגזים הסתערו על משרד המנהל, ודרשו לשחרר את הבחורים. המנהל הזמין את המשטרה, אך הופעת השוטרים רק הגבירה את המהומה. פרצה קטטה, ואפילו נשמעו קולות ירי. מטח היריות הגביר עוד יותר את זעם העולים, ואחד השוטרים ומנהל המחנה נפצעו. כשהגיע אמבולנס של מגן דוד אדום, הגישו אנשי הצוות עזרה לשוטר ולמנהל המחנה בלבד, וסירבו לטפל בעולים הפצועים. לבסוף שיחרר מנהל המחנה את הבחורים, והם נתבקשו לעזוב במהירות את שטח המחנה.
בפרק הבא, אי"ה: מחאות וסערות
