רב העיר ואב"ד ביתר עילית, הגאון הגדול רבי יצחק מועלם שליט"א פרסם מכתב מיוחד לקראת יום תשעה באב יה"ל, בו אנו אבלים על בית המקדש שנחרב בעוון שנאת חנם, ולצערנו עדיין עומד בחורבנו שזה מעיד שעלינו לתקן את עצמנו, ולעשות תשובת המשקל, מדה כנגד מדה, להתחזק ב"בין אדם לחבירו" ולהרבות שלום בעולם.
במכתב, תחת הכותרת "בין המצרים – בין חורבן לבניין", מבאר הגר"י שליט"א כי שורש החורבן הוא שנאת חינם ואדישות, וכי "ימי בין המצרים אינם רק זמן של זיכרון היסטורי, אלא זמן של בירור עמוק על מצבנו הרוחני והחברתי.
"חז"ל מלמדים שהחורבן לא היה גזירת שמים שרירותית, אלא תוצאה ישירה של שנאת חינם. בדורנו, בעוונותינו הרבים, לא שוררת שנאה גלויה כמו בעבר, אלא אדישות. אדישות היא לא לצעוק ולא לכעוס, אלא פשוט לא לראות את השני, לא להרגיש אותו, לא לחשוב עליו. זו סכנה גדולה יותר, כי היא מתגנבת בשקט ומפוררת את יסודות האומה."
בהמשך, עומד הגר"י שליט"א על "אחת התופעות הכואבות בדורנו", שחסד הופך לעסקה ולמסחר: "אדם מבקש להשאיל רכב לשעה – ומיד שואלים – כמה אתה משלם. אדם מחפש דירה לשבת עבור אורחים – ומיד דורשים סכום גבוה, כאילו מדובר בעסקה מסחרית. אפילו מצוות הכנסת אורחים, שהייתה פעם תפארת ישראל, הפכה אצל רבים ל'השכרת דירה לשבת'. ומעל הכול – מחירי השכירות עצמם. הם הרקיעו שחקים בצורה בלתי נתפסת, ללא זכר למושג של הבנה, ללא מחשבה על חסד, ללא רגישות למצוקה של משפחות צעירות ואברכים בתחילת דרכם [ושלא נדבר על עצם בניית היחידות שהרבה פעמים נעשה על חשבון השכנים וללא שום התחשבות ואיכפתיות בצערם ובהפסדם]. החפץ חיים זעק: 'אם היו ישראל מרבים בגמילות חסדים – כבר היה משיח בא'. כשחסד הופך לעסקה, זהו חורבן. כשדירה לשבת הופכת למקור רווח, זהו פירוד. כשרכב לחבר הופך למקח וממכר, זהו אובדן של נשמת האומה."
לאחר מכן נוגע הגר"י שליט"א בענין אהבת חינם ומסביר שזהו מעשה ולא רגש, כלומר: "אהבת חינם איננה תחושה נעימה כלפי כולם, אלא פעולה. היא היכולת לתת גם כשלא נוח, לעזור גם כשלא משתלם, לפתוח את הלב ואת הבית גם כשזה דורש מאמץ. רבי ישראל מסלאנט אמר: 'החסד האמיתי הוא כשאדם נותן לאחר – גם כשהדבר לא נוח לו'. אהבת חינם היא היכולת לומר: הרכב שלי גם שלך, הדירה שלי פתוחה לשבת, הבית שלי בית לכל יהודי. הרמ"ק כתב: 'אהבת ישראל היא יסוד כל התורה כולה'. אהבת חינם אינה מעלה – היא תנאי לבניין הבית."
"רבי ירוחם ממיר כתב: 'החורבן היה חורבן המידות'" – מצטט הראב"ד שליט"א, ומסביר שתיקון המידות הוא לב הבניין – "הבית לא נחרב בגלל עבירות חמורות, אלא בגלל מידות מקולקלות: קפדנות, גאווה, חשדנות, קנאה, פירוד. ימי בין המצרים הם זמן שבו האדם שואל את עצמו: האם אני נעלב מהר מדי? האם אני כועס מהר מדי? האם אני שופט אחרים? האם אני מחפש חסרונות? האם אני מדבר לשון הרע? האם אני מקפיד על אחרים יותר מאשר על עצמי? רבי שמחה זיסל מקלם כתב: 'המידות הן יסוד העולם'. כשמידות מתקלקלות – העולם מתקלקל. וכשמידות נבנות – העולם נבנה.
"רבי חיים שמואלביץ כתב: 'החסד הוא ההשקעה היחידה שמניבה פירות נצחיים'. בניין בית המקדש אינו מתחיל בפוליטיקה, לא בכסף ולא בתוכניות גדולות. הוא מתחיל בחסד קטן: חיוך אמיתי, מילה טובה, עזרה פשוטה, השאלת רכב, פתיחת דירה לשבת, ויתור קטן, רגישות למצוקה, מחשבה על הזולת. רבי ישראל מסלאנט אמר: 'העולם נבנה על חסדים קטנים'. כל חסד קטן הוא אבן בבניין בית המקדש", ובמילים קצרות: "הבניין מתחיל בחסד קטן".
בסיום מכתבו מבהיר הגאון הגדול שליט"א שימי בין המצרים הם זמן של אחריות, ולא זמן של עצב בלבד: "הם אינם זמן של בכי, אלא זמן של תיקון. הם אינם זמן של הימנעות, אלא זמן של עשייה. רבי צדוק הכהן מלובלין כתב: 'כל חסד שאדם עושה – הוא תיקון לחורבן'. כל מעשה חסד – אפילו קטן – מקרב את הגאולה.
"אם נבנה את הלב – נבנה את הבית. בית המקדש לא ייבנה על ידי תוכניות גדולות, אלא על ידי לבבות גדולים. על ידי אנשים שמבינים שהחסד הוא לא תוספת – הוא יסוד. שהאהבה היא לא מותרות – היא חובה. שהנתינה היא לא טובה – היא בניין. אם נבנה את הלב – נבנה את הבית. אם נרבה באהבת חינם – נזכה לגאולה. אם נרבה בחסד – השכינה תשוב לשכון בישראל."
את מכתבו חתם הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א "בציפייה לגאולת עם ישראל ברחמים".
