לתגובות: n0583265244@gmail.com

עיוני הלכה ומנהג לפרשת בא

בעניין זמן ברכת לבנה למנהגינו

א. במסכת סנהדרין (מ"א ע"ב) נחלקו רב יהודה ונהרדעי עד מתי אפשר לברך את הלבנה, וכלשון הגמ' שם: ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, עד כמה מברכין על החודש, עד שתתמלא פגימתה. וכמה, אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה, עד שבעה. נהרדעי אמרי, עד ששה עשר. ופירש רש"י, עד כמה מברכין, אם לא בירך היום יברך למחר. על החודש, על הלבנה בהתחדשה. עד שתתמלא פגימתה, אבל בתר הכי לא שייך לומר מחדש חודשים, שהרי כבר נושנת היא. ע"כ.

עוד אמרו שם, כל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה. תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיים. אמר אביי, הלכך נימרינהו מעומד. ע"כ.

ב. כתב רבינו הרמב"ם (פרק י' מהלכות תפילה הלכה י"ז) וזו לשונו, אם לא בירך עליה בליל הראשון, מברך עליה עד ששה עשר יום בחודש, עד שתמלא פגימתה. ע"כ. הרי שלמד כפשטות דברי התלמוד הללו שלא דנו מאימתי מברכים את הלבנה, אלא עד מתי מברכים את הלבנה, וסתימתו כפירושו שמברכים אותה כל זמן שהיא נראית לעין. ולכן אף הרמב"ם דרך בדרך זו, ומלשונו מבואר שלכתחילה יש לברך מיד בתחילת זמנה, כלומר, כפי שאמרו שם 'כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה'.

וכדעה זו שאפשר לברך ברכת הלבנה כבר מן היום הראשון, כן מתבאר בדברי ראשונים נוספים, שכן כתב ביד רמ"ה שם ד"ה ואמר, וסמ"ג עשין מצוה כ"ז, וסמ"ק סימן קנ"א, ספר הקנה בסדר ברכת הלבנה, ריקאנטי פסקים סימן פ"ו. ובפרי מגדים בשו"ת מגידות (סימן ק"ב) הביא את דעת השו"ע שפסק כדברי מהר"י גיטליא שלא לברך על הלבנה אלא לאחר שעברו עליה שבעה ימים, וכתב שיש לתמוה על כך, כיצד שביק דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור הסבורים שיש לברך על הלבנה מיד בתחילת החודש, ומדוע העדיף לבכר את דעתם על דעת מהר"י גיטליא. הרי שלדעתו כן היא דעת הרי"ף והרא"ש והטור. וצ"ב. [ושם מסקנתו שעכ"פ המקדים לברך לאחר שלושה ימים ודאי שלא הפסיד, כיעוין שם, ובמה שכתב עוד בפרי מגדים משבצות זהב ס"ק ג'].

ג. והנה, במסכת סופרים (פרק כ'), אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובכלים נאים, עד כאן. וכאן נמצינו למקור הראשון הקדום שדן בזמן ברכת הלבנה. ומדבריו למדנו בפשוטו שזמן ברכת הלבנה הוא בדוקא בזמן מוצאי השבת, וטעמו מפני שאז הוא מבושם ולבוש בבגדים נאים. אלא שעדיין צריך לבאר האם בכל גווני ממתינים למוצאי השבת, או שהדבר תלוי אימתי יפול מוצאי השבת. ובעיקר צ"ב מאי טעמא תלו הדבר דוקא במוצאי השבת.

ואכן, על פי דבריו אלו יצאו לדון תלמידי רבינו יונה בברכות (שלהי פרק תפילת השחר) בזמן הראוי לברך בו ברכת הלבנה, וזה לשונם: נהרדעי אמרי עד ששה עשר, דסבירא להו עד שתתמלא פגימתו, רוצה לומר כל העיגול לגמרי. ובכאן לא דיברו בהתחלה אלא בסוף הזמן בלבד. אבל במסכת סופרים (פרק כ' הלכה א') אמרו מברכים על הלבנה משתתבשם. ופירשו בו כמה פירושים, יש אומרים, עד מוצאי שבת שמברכין על הבשמים. ואין זה מתקבל כלל, דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת, שהרי פעמים שיהיה ראש חודש יום ראשון, ולמה ימתין מלברך עד מוצאי שבת. ויש מפרשים, שתתבשם מלשון חופה, ודומה לו עביד בוסמא לבריה, כלומר עשה חופה לבנו. ורוצה לומר משעה שתיעשה כמו חופה, שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה. ונראה למורי הרב נר"ו שפירושו, משתמתק, מלשון לבסומי קלא (סוכה נ"א ע"א) שרצונו לומר נמתק הקול, הכא נמי רוצה לומר משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנו, שזהו אחר שני ימים או שלשה, אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו, אין האור שלה מתוק, שאין אדם נהנה ממנו. עכ"ל.

אלא שבדברי תלמידי רבינו יונה מתבאר שהלשון במסכת סופרים שהיה לפניהם, אינו כהלשון במסכת סופרים שלפנינו, והם גרסו 'אין מברכין על הירח עד שתתבשם', וזה קאי על הלבנה ולא על האדם, ושלא כגירסא שלפנינו 'ואין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם', דזה קאי על האדם ולא על הלבנה. ולכן הוקשו בטעמא דמילתא, וביארו שאין לברך על הלבנה עד שאורה מאיר היטב ומאיר לכל סביבותיו והאדם נהנה ממנו, ולדבריהם הוא דוקא לאחר ב' או ג' ימים.

ד. ובבית יוסף (סימן תכ"ו) הביא לדברי תלמידי רבינו יונה הללו, ועמד על שינוי הלשונות, וכתב על כך שאף על פי שבספרים דידן כתוב בהדיא שאין מברכים על הירח אלא במוצ"ש וכמ"ש הטור, מכל מקום למדנו מדברי רבינו יונה שאין מברכים על הלבנה עד שיעברו עליה ג' ימים, ומשמע שבלא ההיא דמסכת סופרים הוא סובר כך, לפי שקודם לכן אין אדם נהנה מאורה. עד כאן תורף דבריו שם. ואגב למדנו מדברי הב"י, כי אמת הוא שאין הלכה כגירסא זו שהביאו תלמידי רבינו יונה בדברי מסכת סופרים, אך מכל מקום הם למדו כן מדעת עצמם ומסברא, שאין לברך על הלבנה עד שיעברו עליה ג' ימים. [ואגב, המעיין והמדקדק יראה שבלשון תר"י הללו הזכירו בדבריהם ב' או ג' ימים, והאחרונים תפסו דבריהם שיש לברך לאחר ג' ימים. וצ"ב, וכבר עמדו בדבר].

ובשו"ת תרומת הדשן (סימן ל"ה) דן על פי דברי מסכת סופרים הללו, האם הרואים הלבנה בחידושה בימות החול, ואומרים נמתין לברך על חידושה עד למוצאי שבת, האם יפה הם עושים או לא. וכתב לחלק בדבר בין אם ליל שבת הוא קודם תשיעי בחודש, כגון ז' או ח' בחודש, שאז אפילו אם יהיה מעונן במוצאי השבת, יש זמן לברך על ליל ט"ו בחודש, וממילא יש להמתין עד מוצ"ש. אבל אם מוצאי שבת הוא אחר ט' או י' בחודש, לא ימתין ויברך מיד, שמא יהיו הלילות מעוננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן. וזאת מאחר דכל היכא שיש להסתפק שתעבור המצוה, אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר. (ושם הביא דברי הגהות מיימוניות שכתב כי אם מקדים לברך על הלבנה בימות החול, ילבש סרבל מכובד שהיה לו). עכתו"ד.

ה. על כל פנים, הגם שדעת רוב ככל הראשונים שיש לברך על הלבנה מיד בהתגלותה או עכ"פ לאחר שעברו עליה ג' ימים, מכל מקום בשולחן ערוך פסק מרן להלכה ולמעשה כדעת מהר"י גיטליא שיש לברך על הלבנה רק כעבור ז' ימין מחידושה, וכפי שפסק לן בשו"ע סימן תכ"ו סעיף ז', אין מברכין עליה עד שיעברו שבעה ימים עליה, עכ"ל. והוא דבר פלא. וכן פסק בשתילי זיתים שם ס"ק כ"ד, אלא שכתב שאם עלול להתאחר ולהפסיד הברכה כבימות החורף, יברך בתחילתה ולא ימתין לשבעה ימים.

וראה בערוך השולחן שם סעיף י"ג שכתב כי יש להתפלא על השו"ע איך הניח דעת רבותינו ותפס דעת יחיד. ועוד, שהרי בגמ' בסנהדרין שם אמרו שאחר ז' אסור לקדש, ואיך אפשר לומר שאסור לקדם קודם. וקושיא זו תירצה הרמ"ע מפאנו בספרו שו"ת הרמ"ע סימן ע"ח, כיעו"ש. ואגב, יצוין כי לדעת המקובלים ושו"ע נראה שיותר ראוי לברך עליה אחר שבעה מלברך עליה במוצ"ש, וכתבו בלשונם שמברכים עליה אחר שבעה מיד ואפילו שלא במוצאי השבת, כיעוין בלשונותיהם. וזה צ"ב, שזה אף שלא כדברי מסכת סופרים [אלא אם כן ניגרוס כגירסת רבינו יונה, ונבאר הדברים כדעתם. וזה לא במשמע כללפ.

ו. והנה, הגאון מהרי"ץ בסידורו עץ חיים דף קנ"ט ע"א הביא את דעות הראשונים בסוגיא זו, וכתב שמדעת הרמב"ם נראה שראוי לברך עליה כבר בלילה הראשון, ותלמידי רבינו יונה כתבו לברך עליה אחר שלושה ימים, ומהר"י קארו בשו"ע כתב שאין מברכים עליה עד שיעברו שבעה ימים. וסיים בדברי ספר מעיין גנים שכתב שמנהג העולם כשולחן ערוך, לברך עליה רק לאחר שבעה ימים. עכתו"ד. ומדבריו אלו נראה שכך היא מסקנתו כדעת השו"ע, ולא חשש לדעת רוב הראשונים. אמנם במהדורא בתרא (והובא במהדורת הרש"צ דף שכ"ו) הביא מהרי"ץ בשם ספר אהל יעקב סימן ס"ז שבדבריו מבואר שאין זה לעיכובא לברך דוקא לאחר שבעה, אלא היכא דאפשר, ע"ש. ויצוין עוד, כי רבינו סעדיה גאון בסידורו (דף צ') כתב מפורש כדעת רבינו יונה, שמברכין על הירח מלילה רביעי עד ליל י"ד. יעו"ש.

ומאידך בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג' סימן רס"ד) הביא את דעות הראשונים בזה, אלא ששם נראה יותר שנטה לפסוק כדעת תלמידי רבינו יונה שמברכים עליה מיד לאחר ג' ימים, וזוהי הדרך הממוצעת, עיין שם בכל דבריו. (וראה בהערת הגאון הרשי"ה בהגהותיו על פעולת צדיק שם, ודו"ק). וכן נקט מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל להלכה ולמעשה בספרו עריכת שולחן סימן תכ"ו סעיף כ', וז"ל: אין מברכין על הלבנה אלא עד שיעברו עליה שלושה ימים. ע"כ. ובהערה האריך בהבאת דברי הפוסקים בנדון זה. אך עכ"פ קבע ההלכה כדעת תלמידי רבינו יונה, וכדברי מהרי"ץ הנז"ל, שהיא הדרך הממוצעת בכל זה (ההולכת גם אליבא דמסכת סופרים שם). ושלא כדעת מהרד"ם בשתילי זיתים שם. וכן כתב בשולחן ערוך המקוצר סימן ע"ט סעיף ה'.

ז. ומצאתי למהר"י גיספן בספרו מנחת יהודה (פרשת פנחס) וז"ל: ברכת לבנה בראש חודש אומרים ברכה זו, לפי שהיא מתחדשת ולפי שהיא יוצאת בתפאר"ת שלו וכו'. ע"כ. הרי שמכלל דבריו נמצינו למדים כי ברכה זו נאמרת בראש חודש ממש, וכדעת רבינו הרמב"ם. ובעיני יצחק שם הביא עוד מלשונות חכמי תימן בעניין זמן ברכת הלבנה. וזה לשון מהר"י צאהרי בספר צידה לדרך כת"י וז"ל: ברכת הלבנה בכל חדש, אמר הרב (היינו רס"ג, כנז' שם לעיל מינה), כי היא מיום ד' בחודש עד יום י"ד ליל ט"ו. ואחרים אמרו, בתחילת ראייתו מצוה לברך עד ליל ט"ו. ויש מי שאמר, עד שיעבור עליו שבת אחת (ר"ל שבעה ימים), אבל קודם לזה אין ראוי לברך לפי שאין לו אור חזק. והוא הנכון. עכ"ל. ולשון התכאליל מועתק ללשה"ק כך הוא: מי שרואה הירח בזמן שמאיר, כשמאיר בתחילת כל חודש יברך וכו', ע"כ. ומהר"י ונה בפעמון זהב כת"י כתב בהאי לישנא, בספר הזכרון כתב, לא יברך על הירח אלא עד ג' או ד' ימים, בכדי שייאותו לאורה. וכ"כ רבינו יונה בספר היראה. ובשלחן ערוך אמר לא יברך אלא אחר שבעה ימים. וכ"ד ר"י בארבעה טורים. וזהו שאמרו סנהדרין דף מ"ב, כל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה. עכ"ל. ולא הכריע בהדיא בין השיטות. ובקובץ נחלת אבות ד' עמ' ק' הביא שבלשון ספר מפי חכמים למהר"א הלוי אב"ד צאלע (עמ' ק"ע) מבואר שיש לברך על הלבנה רק לאחר שיעברו עליה שבעה ימים.

*

אם מברכים ברכת הלבנה לאחר ראייה ראשונה

ח. יש לדון ולעיין לגבי דין ברכת הלבנה, בדבר המצוי טובא, כשראה את הלבנה קודם הברכה (בזמן שאפשר לברך לכתחילה או דיעבד) אך לא נתכוון למצוה ולברכה, וכעת חפץ לברך ולקיים מצוה כתיקנה, האם רשאי לברך או לא.

בחיי אדם (כלל ס"ג אות א') לגבי ברכת משנה הבריות הנזכרת בשו"ע סימן רכ"ה סעיף ח', כתב בהאי לישנא: ונראה לי, מה שאין אנו נוהגין לברך ברכה זו, וכן שאין אנו מברכין על כושי וננס, משום דאין מברכין אלא בפעם הראשון שהשינוי גדול עליו, כדאיתא בשו"ע סימן רכ"ה. וכבר כתב רמ"א בשם רדב"ז גבי שהחיינו, אם לא בירך באכילה ראשונה, שוב אינו מברך. ונראה לי, דהוא הדין בכל הברכות, דכמו דהתם הברכה היא על השמחה, וכבר עברה, הוא הדין בכולם. וכיון שאנו רגילין תמיד בזה, אין לנו שינוי גדול. עכ"ל. והביא דבריו בכה"ח סימן רכ"ה ס"ק ס"ה.

וראה עוד באשל אברהם מבוטשאטש בסימן רכ"ו (הביאו בספר הלכה ברורה סימן רכ"ו בשער הציון אות ה') לעניין ברכת האילנות, וכה הם דבריו: רובא דרובא אינם נוהגים לברך ברכת האילנות, והטעם משום שלהסוברים לעניין ברכת שהחיינו בפרי חדש שאין מברכים בראייה שנייה (עיין רמ"א סימן רכ"ה סע"ג) הוא הדין בברכת האילנות, ועל כן רבים אינם מברכים שכבר ראו האילנות. וכמו שכתבתי לעניין ראיית ברכת הקברים, וע"ש עוד. ולכאורה בפשוטו כן יהיה הדין לגבי ברכת הלבנה, שהרי אף ברכת האילנות היא מברכות השבח והראייה, ואעפ"כ אין מברכים עליה בראייה שניה, הוא הדין בזה.

אלא שבמשנה ברורה (סימן רכ"ו ס"ק ה') לגבי ברכת האילנות כתב, שאם לא בירך בשעת ראייה ראשונה, יוכל לברך אם יראה ראייה שנייה. וכן העלה בכה"ח שם סק"י, ע"ש. וכמדומה שכן הוא מנהג העולם, שהרי מדקדקים לחזר אחר אילנות המסוימים, ובזמנים שונים, והגם שכבר רואים האילנות, וכ"ש כשרואים אותם מרחוק ברכב וכיו"ב, ועם כל זה חוזרים ומברכים על ראיית האילנות. ואם כן הוא הדין לגבי ברכת הלבנה. אלא שצ"ב בטעמא דמילתא.

והיה נראה בפשוטו לומר, שדוקא בברכות שהם על שמחת הלב וההתפעלות מראיית הדבר כברכת שהחיינו או ברכת משנה הבריות, בזה אם ראה ולא בירך שוב אינו מברך בראייה שנייה משום שכבר סרה ההתפעלות והשמחה. משא"כ במקום שהברכה אינה באה על שמחת הלב, כברכת ראיית קברי ישראל (שבמקום אחר הארכנו בדיניה בפרטיה ובדקדוקיה), אף שראה ולא בירך, יוכל לברך עוד (ובברכות הראייה אפילו בתוך שלושים), וכברכת האילנות או ברכת הלבנה וכדומה, שלכאורה לאיש הפרטי אין זה שמחה והתפעלות כברכת שהחיינו על כלים ובגדים, או כברכת ראיית מקום הנס.

ט. שוב ראיתי בכף החיים (סימן רכ"ו ס"ק י') שהביא מספר מטה משה ומאמר מרדכי שכתבו, שלגבי ברכת האילנות לכו"ע מברכים אף בראייה שנייה אם לא בירך בראייתו הראשונה, ולא דמי לדברי המג"א בסימן רכ"ה ס"ק ט' שהביא בביאור הלכה בסימן רי"ח שם. עכתו"ד. [ויש להעיר כי בשער הציון בסימן רכ"ו ס"ק ג' נראה שאף לדעת מג"א הנ"ל לא יברכו, וצ"ב שאם כן לא השווה מדותיו בזה]. ואם כן הוא הדין בנדון דידן.

והנה כלל גדול כתב לן הרמב"ן בפסחים (דף ז' ע"ב), וזו לשונו: ואם ברכות השבח הן, כגון אותן שבפרק הרואה, ודאי לאו עובר לעשייתן מברכין אותן, אלא לאחר מכן. שאין ראוי לומר שכשיתקרב לראות הים הגדול יהיה עוצם עיניו ומברך ורואה, אלא רואה ומברך. וכן בכולן וכו'. ומיהו בירושלמי אמרו במסכת ברכות (פרק ט' הלכה ב') גבי ברקים, היה יושב בבית הכסא וכו', אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא. נראה מזה שאין ברכות השבח אלא תוך כדי דיבור של ראייה ושמיעה. עכ"ל. והביאו דברי הירושלמי הללו כמה ראשונים שם.

ומדברי הרמב"ן הנ"ל משמע שכן הדין בכל ברכות הראייה, שאין מברכים אלא בתוך כדי דיבור לראייה או לשמיעה. צא וראה לשון המאירי שם שכתב בזה"ל, כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מן הטבילה. ומכל מקום לקצת גאונים ראיתי שמוציאין מן הכלל קצת מצוות אחרות, כמו שנבאר וכו'. והשנית, ברכות השבח, כגון אלו הבאות על ראיית דברים מחודשים או שמיעתם, כגון ברוך שכוחו מלא עולם, ברוך עושה בראשית, ברוך משנה הבריות ודומיהם, ואלו אין ברכתם אלא אחר השמיעה או הראייה. אלא שבתלמוד המערב מזקיקים להיותה תכף לראייה או שמיעה וכו', עכ"ל.

ואם כן לכאורה מינה יש לדון ולהשליך לנדון דידן, שאף בברכות השבח והראייה כברכת הלבנה ודומיה, שיש לברך ממש בתוך כדי דיבור לראייתם, וממילא אם עבר כדי דיבור לראייתם אינו יכול יותר לברך. ולכן אם ראה את הלבנה ולאחר זמן ירצה לברך בציבור וכדומה, לכאורה לדבריהם נראה שכבר הפסיד את הברכה, הואיל וכבר ראה אותם והלא לדברי הרמב"ן וסיעתו אין לברך אלא תכף אחרי הראייה.

אמנם בשו"ת באר משה חלק ב' סוף סימן י' ובשו"ת בצל החכמה חלק ה' סימן כ"ז אות ד' ואילך, חילקו בזה, דדוקא ברכת הרעמים צריכה להיות תוך כדי דיבור לשמיעתם, לפי שהם כלים לגמרי לאחר כדי דיבור. מה שאין כן לגבי שאר ברכות הראייה, יש לומר שכל הראייה חשיבא כראייה אריכתא וכו', יעוין שם בדבריהם. ועכ"פ לנדון דידן צ"ב, ראשית כל לפי שפשט לשון הראשונים נראה קצת לא כן. ועוד, שהרי כאן פעמים רבות רואה את הלבנה (או את האילנות) ומסיח דעתו לגמרי מהם, ורק לאחר יום או יומיים או זמן ארוך מעוניין לברך כדת, ובזה לא שייכא האי סברא דהוי ראייה אריכתא.

ולענ"ד נראה שעדיין יש לחלק, שאין דברי הרמב"ן הללו אמורים אלא בברכת הרעמים שהרעמים הבאים לאחר כדי דיבור חדשים הם לגמרי, משא"כ באילנות ולבנה וכדומה, שהוא הוא שהיה כאן קודם לכן. ולכן לעולם אפשר לברך גם לאחר זמן רב. זאת ועוד, שיתכן שכוונתו שלעולם יש לברך תוך כדי דיבור לראייתם, ולאחר מכן אינו יכול לברך שכבר אינם לפניו, אך עכ"פ באופן ששוב ראה האילנות או הלבנה או הרעמים בזמן אחר, ודאי ששוב יוכל לברך עכ"פ תוך כדי דיבור לראייה זו החדשה. ואין מכאן ראיה לומר שלעולם אין לברך לאחר ראייה ראשונה. וכאמור מפני שיש לחלק מברכת שהחיינו וכדומה. ודו"ק.

ולא עוד, אלא שאפילו מה שאמרו בירושלמי לעניין ברכת הרעמים, דעת כמה פוסקים שאינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מברך אפילו אחר כך. וכן פסק הרב שתילי זיתים סימן רכ"ז ס"ק ו', וכן בסימן ס"ו ס"ק ז', יעו"ש. ואם כן כל שכן לגבי יתר ברכות השבח והראייה, כברכת הלבנה או קברי ישראל או ברכת האילנות וכיוצא באלו. גם מהרי"ץ בעץ חיים (חלק א' דף קע"ו ע"ב) פסק כדברי הרב שתילי זיתים. אלא שבתשובותיו פעולת צדיק חלק ב' סימן רי"ט פסק בהיפך יעו"ש, ונראה שזו היא משנתו האחרונה. ואף על פי כן, איכא למימר דאין זה אלא בברכת הרעמים, וכחילוק הנזכר לעיל, וכן הוא לגבי ברכת הלבנה. [ועדיין יש להתבונן בדברי מהרי"ץ שם, כי לכאורה נראה שהסכים לדברי הר"ן, שהם הם דברי הרמב"ן דלעיל]. וראה עוד מה שהארכנו בעניינים אלו, בקובץ שפתי מלך ג' עמ' קנ"ט ואילך, וכאן הבאנו הדברים בהשלמתם. ויש להאריך עוד בעניין אם ברכת הלבנה היא מברכות השבח והראייה או ברכות הנהנין. ובפשוטו כמובן שהיא מברכות השבח והראייה, וכן מוכח ממה שסידר זאת רבינו הרמב"ם בפרק המדבר בעניינים אלו. ועוד חזון למועד אי"ה.