הטעות שנמצאה רק בקריאה על פי מסורת תימן
בפרשת מטות כתוב: "את השבי ואת המלקוח" (לא, יב).
מעשה נאה סח הגאון רבי עזריה בסיס זצ"ל, רבה של ראש העין, על מאורע שיש בו משום חיזוק שמירת מסורת הקריאה והדקדוק לקהילת קודש תימן:
מעשה שהביאו לפניו ספר תורה אשכנזי, בו חלה טעות ונכתב "את השווי ואת המלקוח", במקום "את השבי ואת המלקוח".
הטעות התגלתה רק לאחר בדיקה ממוחשבת, כיון שבעל הקורא לא הבחין אף פעם בטעות זו, והמתפללים גם הם לא יכלו להעיר לו, שהרי אצלם "השבי" ו"השווי" נשמעים בדיוק אותו הדבר…
אבל אם בבית כנסת תימני היה החזן מעז לומר "השווי" במקום "השבי", הרי שכל הקהל היו מתקנים אותו מיד, כי ישנו חילוק ברור בביטוי אותיות אלו!
*
דרשת ארבעים ושניים המסעות על חיי האדם
"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א).
רבים מחכמי תימן דרשו את ארבעים ושניים המסעות האמורות בפרשה, על חיי האדם מעת לידתו עד יום הסתלקותו לבית עולמו. ביניהם יש למנות את הגאון רבי שלום מנצורה, הגאון רבי אברהם בדיחי זצ"ל (מצפונות יהודי תימן עמ' 239–249), הגאון רבי יחיא אלשיך (רבינו יחיא אלשיך עמ' מג–מה) והגאון רבי יוסף צובירי (עלון שתילי זיתים 13, אב תשס"א, ובקובץ הלכה ומסורה גיליון כ עמ' מה-מז). וראה בספר חיי שלום (פרק כ הערה 17) שגם דרשת הגר"א בדיחי מקורה בדברי הגר"ש מנצורה.
דרשה זו נכתבה באריכות גם על ידי חכם בן ירושלים, מעולי תימן בשנת תרמ"ב, אשר שמו לא נודע לנו, וכך כתב (דבריו נדפסו במלואם בגיליון שפתי ישנים 43 היוצא לאור על ידי מוסדות 'שובי נפשי' בעיה"ק ירושלים תובב"א, פרשת מסעי תשפ"ב):
אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה ל אות ג), כל מקום שאמר הפסוק "אלה" פסל את הראשונים. וזה מה פסל, פסל כל המסעות שעברו, לפי שרובם מקולקלות, יש בהן מעשה העגל, יש בהן מעשה המרגלים, ויש בהן מה שחזרו שמונה מסעות לחזור למצרים, ויש בהן מתאוננים, ויש בהן מתאוים, ויש מחלקות קורח ומעשה השטים, וזהו "אלה מסעי בני ישראל".
וכן הרבה דרשות בדברי רבותינו ז"ל, עיין עליהם הלא בספריהם, כל אחד דרש על מה שהשיגה דעתו ומה שקיבלה נשמתו בהר סיני. יש דרך פשט הפסוק, ויש רמז, ויש דרש, ויש סוד, כל אחד לפי זכות ובהירות נשמתו, וכולן שאבו ממקור אחד, והכל ניתן לאביהם של נביאים ורבן של חכמים הוא משה רבינו ע"ה שקיבל מאבינו שבשמים.
על כן אתה בן אדם, הט אזנך ושמע דברי חכמים, ודע מה שדרש החכם התורני בזה הפסוק, על האדם האנושי מיום לידתו עד יום נסיעתו לבית עולמו, וכן על הנשמה דרש אותו, כדי ללמד לאדם דעת ומוסר, וכן ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה. וזה לשונו ע"ה, פתח בנועם דבריו ואמר:
אני הצעיר נלע"ד, כי נכתבו המסעות האלו לרמוז על האיש הישראלי, מעת שיצא מבטן עד שיעלה לגן עדן. ראשונה "ויסעו מרעמסס" על דרך האמור, דהיינו שיסע מבטן אמו שנקראת רעמסס לשון (מסוס) [המסס] ובית הכוסות, וזהו מסע ראשון שיצא לאויר העולם. "בחודש הראשון", שהוא ראשון לחשבון שנותיו של אדם. "ויחנו בסוכות", דהיינו העולם השפל המתכנה בשם סוכה, מה הסוכה דירת עראי כך העולם הזה דירת עראי, ולפיכך נתכנה בשם סוכה.
ואחר כך "ויסעו מסכות", דהיינו יום שמיני ללידתו שיוליכוהו אל המוהל, "ויחנו באיתם", כלומר שאחר המילה נקרא תם, כענין שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם", שדרשו רבותינו ז"ל: מאי תם? שנולד מהול.
ואחר כך "ויסעו מאיתם", מאצל המוהל, "ויחנו על פי החירות", דהיינו השני דדים של אמו. ונרמז "פי החירות", שאחר המילה הרי הוא בן חורין וצדיק. "אשר על פני בעל צפון", דהיינו החלב הצפון בדדי אמו. "ויחנו לפני מגדול", דהיינו שיחנה בחיק אמו שהיא כמגדל, מלשון מגדלת אותו, דכתיב (שיר השירים ח, י) "ושדי כמגדלות", שהשדים מגדלים את הילד עד שיגמל.
ואחר שיגמל בשתי שנים נוסע מפני אמו, ואמו מנחת אותו בבית שילך לכאן ולכאן, כמי שהוא הולך במדבר ובים, והוא הולך ובא עד שלוש שנים. והיינו "דרך שלשת ימים", כנגד שלוש שנים יהיו לכם ערלים, שעדיין לשונו ערלה ולא יוכל לעסוק בתורה. "ויחנו במרה", דהיינו אחר שלש שנים מוליכין אותו אצל הרב לחנכו בתורה, ומתחיל לחנכו אל"ף בי"ת ופסוק "שמע ישראל", "תורה צוה לנו משה", וזהו "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים" כי יש שבח ללמודו לפני הקב"ה.
"ויבואו אילימה", דהיינו כשנסע משנה רביעית נכנס לחמישית, ואלימה אותיות אלהים, שהרב נקרא אלהים, וזהו בן חמש למקרא. "ושם שתים עשרה", דהיינו טעמי תורה, שבעה מלכים וחמשה משרתים, שהן "עינות מים", מה העינים מאירים לאדם כך הטעמים מאירים לתורה. "ושבעים תמרים", אלו הנקודות. ואחר שלימדו הרב טעמי התורה ונקודותיה, אז "ויחנו שם" על המים, דהיינו התורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים".
ואחר שלמדו הרב תורה עד עשר שנים, אז נוסע למשנה כמו שאמרו בן עשר שנים למשנה, וזהו "ויחנו על ים סוף". ומן המשנה לגמרא הנקראת הים הגדול, שנאמר "כל הנחלים הולכים אל הים" והוא הגמרא שהיא כוללת הכל.
וכשגמר לימודו, הולך להתעסק במלאכה, וזהו "ויחנו במדבר סין", שהולך ממקום למקום. וכשהרויח ממון ממלאכתו, אז דופק עליו הרהור של דרך ארץ ומתחיל יצר הרע להתגרה בו, אז הוא מבקש לישא אשה, וזהו "בדפקה". ואחר שנשא אשה הולך ודופק אחרי המזונות, להביא לאשתו כל צרכה, וזהו "ויסעו מדפקה ויחנו באלוש", דהיינו הקמח שהוא מביא לאשתו והיא לושה ואופה, וזה לשון הכתוב "לושי ועשי עוגות".
"ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים", דהיינו כשהוא טרוד במזונותיו עוזב הלימוד ורפו ידיו מהתורה, וזהו "ויחנו ברפידים". ומפני שרפו ידיו מהתורה נדחק במזונות ומרגיש בצערו, אם אדם פקח הוא אז הוא תולה צערו ודחקו בעוון ביטול התורה, ותכף ומיד הוא חוזר ללימודו, וזהו "ויחנו במדבר סיני" שהוא רמז לתורה שניתנה במדבר סיני.
"ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה", דהיינו כשהוא עוסק בתורה, אז הוא קובר תאוות הגופניות ואינו מתאווה להנאת העולם הזה, מחמת תענוג התורה הקדושה שנכנס בלבו, והוא מסלק ממנו כל תאוה. וזהו "ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות", דהיינו שתמיד אינו זז מחצרות בית ה' שהן בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכשהוא עוסק בתורה לשמה, אז היא בלבו כאש בוערת, ואז הוא מסלק כל הצרים והמקטרגים מעליו ומעל כל ישראל. וזהו "ויחנו ברתמה", מלשון "גחלי רתמים". ואחר כך כשהוא מסלק ממנו כל המקטרגים, אז רבתה בו חכמת התורה ונתמלא לבו תורה כרמון, "ויחנו ברמון פרץ". אחר שכלל עצמו בתורה ובמצוות ובבנים, הזקין והלבינו שערותיו, וזהו "ויחנו בלבנה", כלומר בליבון שערות. אי נמי, "בלבנה" הוא רמז לליבון ההלכות, שמרוב חכמתו הוא מלבן ההלכה.
ואחר שהזקין חלה חולי שימות בו, וזהו "ויחנו ברסה" מלשון סרה, כלומר סר וזעף, דהיינו שנעשה סר וזעף על ימיו שכבר חלפו ועברו. ואחר כך נכנסו בני אדם לבקרו, וזהו "ויחנו בקהלתה", דהיינו הקהל שמתפללים עליו. "ויסעו מקהלתה ויחנו בהר שפר", דהיינו אחר שחולה חולי המיתה, אז הוא מרגיש בעצמו ועושה תשובה לפני יוצרו שנקרא שפר, מלשון "הנותן אמרי שפר".
ואחר שעשה תשובה וחרד מן המיתה ונתוודה לפני הקב"ה בלב חרד ונדכה, אז כל המקטרגים עליו חרדה גדולה חרדו שלא יש להם שליטה בו, ואז הם מסתלקים ממנו, וזהו "ויחנו בחרדה". ואז באים מלאכי השרת קהלות קהלות לרקד לפני יציאת הנשמה, ומוליכים אותה לגן עדן התחתון, ואז כל הצדיקים שבגן עדן נאספים קהלות קהלות לקבל נשמתו בשמחה, ואומרים: "אשריך פלוני שמעשיך נאים", וזהו "ויחנו במקהלות". אי נמי, "ויסעו ממקהלות", דהיינו הקהל שבאים קהילות קהילות להתעסק בו, ויוליכוהו לבית הקברות ויקברוהו בקבר שהוא תחת הארץ. וזהו "בתחת", דהיינו הקבר. ואחר שהכניסוהו לקבר, באו המלאכים וחבטו אותו בחיבוט הקבר שנקרא רתחא דדינא, והיינו "ויחנו בתרח" מלשון רתחא. עד כאן מסעות הגוף.
ונתחיל בעזרת ה' יתברך במסעות של הנשמה הקדושה, כי הנשמה נפרדת מהגוף אחר שיקבר. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה, "וישוב (אל) העפר [על הארץ] כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". והמשורר רבי שלום שבזי ז"ל רמז בשירו הקדוש: "נשמה היחידה יום פקידה, התפרידה לגוף עפר בקברו". ואז היא מתחזקת ליסע מסעותיה, והתורה והמלאכים סביבותיה, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך", כדי לילך לארץ ישראל שהיא מתוקה מכל הארצות. וזהו "ויחנו במתקה". וכשמגעת לארץ ישראל נוסעת במהירות לירושלים, וזהו "ויחנו בחשמנה". ואחר כך נוסעת להר הבית מקום הקדושה והטהרה וכפרת העוונות, וזהו "ויחנו במוסרות", דהיינו מקום המוסרים. ואחר כך נוסעת לבית המקדש ורואה שהוא חרב, וצועקת בקול מר, וזהו "ויחנו בבני יעקן", לשון צרה ועקה.
ומיד היא טובלת במי השילוח חמש טבילות, כנגד חמש טבילות של כהן גדול ביום הכיפורים, והיינו "בחור הגדגד". ואז עולה מהטבילה ומשתחוה להקב"ה, ונוסעת אל מערת המכפלה, כי כל הנשמות נכנסים תחילה למערת המכפלה להקביל פני האבות, ואחר כך הן עולות למעלה לגן עדן העליון. וזהו "ויחנו ביטבתה", דהיינו מערת המכפלה שנקראת יטבתה, שנקברו האבות שנקראו טובים במעשיהם.
ומשם נוסעת אל גן עדן שבארץ, זהו "ויחנו בעברנה", לפי שגן שבארץ מעבר לכל הנשמות. ואז שולח הקב"ה מלאכים להעלות הנשמה על כפיהם, שנאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". וזהו "על כפים ישאונך", שלא יזיקוה גרדיני נימוסין בעלייתה. וכתיב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", ואז מעלים אותה המלאכים מרקיע לרקיע עד הרקיע העשירי, ומעלים אותה בכל עשרה רקיעים, וכל רקיע נקרא מסע, דהיינו "מעציון גבר" עד "הרי העברים".
ואחר כך נוסעת לבית דין הצדק הנקרא "ערבות מואב", שיש בו עריבות ורחמנות מאב הרחמים. עד כאן מה שנל"ד המחבר זי"א, כן יהי רצון שיזכו נשמות כל עמו בית ישראל להיות צרורות בצרור החיים, ולהתעדן בגן אלהים חיים, ולחזות בנועם חיים הנצחיים, אמן כן יהי רצון. תוככי ירושלים הנקראת ארץ החיים.
