עיוני הלכה ומנהג | פרשת תצווה – פורים תשפ"א | עיונים וביאורים בפיוט 'מי כמוך ואין כמוך' | הרב משה יפת

ראש המוסדות הרב יהורם יפת בקריאת המגילה

עיוני הלכה ומנהג | פרשת תצווה – פורים תשפ"א | עיונים וביאורים בפיוט 'מי כמוך ואין כמוך' | הרב משה יפת

גְּמָלַנִי מֵאָז, טוֹבוֹת. גְּלוּיוֹת יְדוּעוֹת, לַלְּבָבוֹת. גַּם אִם יִהְיוּ, הַצָרוֹת קְרוֹבוֹת. אַֹשְרֵי, כֹּל חוֹכֵי לוֹ:

בפירוש וזאת ליהודה למהר"י צובירי זצ"ל ביאר זאת כך, גְּמָלַנִי מֵאָז, טוֹבוֹת. גְּלוּיוֹת יְדוּעוֹת, לַלְּבָבוֹת – דהנה מן הטובות אשר גמלנו השי"ת, יש מהן גלויות ומפורסמות, ויש מהן שאינן גלויות אבל ידועות הן ללבבות, כי אנשי אמונה יודעים בלבבם ומודים שכל תשועה רווח והצלה, אינה באה אלא בהשגחת השי"ת. גַּם אִם יִהְיוּ, הַצָרוֹת קְרוֹבוֹת. אַֹשְרֵי, כֹּל חוֹכֵי לוֹ – פירוש ראשון, גם אם הצרה כל כך קרובה, אשרי כל חוכי לו, וכמאמרם ז"ל (ברכות י, א): אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג, טו) הן יקטלני לו אייחל. כי אף בראותינו הצרות מתקרבות ממש ובאות אלינו ח"ו, בטוחים אנו שגם ברגע האחרון יחוס וירחם להטיב עמנו, וכמו שנאמר ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע (ירמיה ל, ז). פירוש שני,  איתא בסנהדרין (צח, א), אמר רבי יוחנן, אם ראית דור שצרות רבות באות אליו כנהר, חכה לו, שנאמר כי יבוא כנהר צר (ישעיה נט, יט). וסמיך ליה, ובא לציון גואל. (ע"כ). וזהו אומרו: גם אם יהיו הצרות קרובות ותכופות ל"ע, אשרי כל חוכי לו, שאדרבה זהו סימן לגאולה הקרובה. ויש שגרסו גם יהיו הצרות 'מרובות'. (הרחבת הביאור עפ"י סנסן ליאיר שם).   

*

הַיּוֹם, אַבִּיעָה חִידוֹת. הָיוּ מִנִּי קֶדֶם, עֲתִידוֹת. נִפְלָא בָם, הַמֵּבִין צְפוּנֵי סוֹדוֹת. יוֹצְרִי מִּבֶּטֶן, לְעֶבֶד לוֹ:

הַיּוֹם, אַבִּיעָה חִידוֹת – ע"ש אביעה חידות מני קדם (תהלים עח, ב). וכוונתו בזה לומר, שעתה הוא מתחיל להביע בפיו חרוזי פיוטו זה במשלים וחידות על סדר סיפורי המקרא של מגילת אסתר. הָיוּ מִנִּי קֶדֶם, עֲתִידוֹת – אותן חידות שכבר היו ידועות מימי קדם, בזמן משה רבינו, שכן נראו למשה בסיני שעתידין להיות, וכמו שאמרו רז"ל (מגילה יט, ב), אמר רבי יוחנן, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, והיינו מקרא מגילה. וכן הוא בשבועות לט, א. ע"ש. ובחולין קלט, ב. אמרו, המן מן התורה מניין וכו', אסתר וכו', מרדכי וכו'. והיום לאחר נס פורים שוב נתחדשו ונתגלו אותן חידות סתומות שהיו מימי קדם כסתומות וחתומות. (עפ"י וזאת ליהודה וסנסן ליאיר שם).

נִפְלָא בָם, הַמֵּבִין צְפוּנֵי סוֹדוֹת. יוֹצְרִי מִּבֶּטֶן, לְעֶבֶד לוֹ – מכוסה ונעלם במקראות ההם שמו של יוצר כל המבין צפוני סודות, כלומר, שלא נזכר שמו יתברך בפסוקי המגילה בפירוש.  (וראה מה שכתב על כך בספר מרגליות, והראב"ע שם). עפ"י וזאת ליהודה שם. ויש שפירשו בדרך אחרת, 'נפלא בם המבין צפוני סודות' – האדם המבין את צופן הסודות כיום לאחר שנתגלו ונתבררו למפרע כאמור לעיל, וכבר מבין האדם היאך נרמזו כל ענייני המגילה בתורה שבכתב מראש, שוב הוא מתפלא על כך הרבה, וכפי שעתה מגלים ע"י הטכנולוגיה המתקדמת צפונות נוראים בתורה שנדהמו בהם כל חכמי מדע. (סנסן ליאיר שם).

*

אסתר סוף כל הנסים

וביומא (כט, א) איתא, אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה, ניתנה לכתב קא אמרינן. עד כאן. ויש להתבונן בדברי הגמ' הללו, ראשית, מהו הדבר המשותף לנס חנוכה ופורים, שעליהם גם יחד נאמר בגמ' שהם סוף כל הנסים. זאת ועוד, מדוע נמשלה אסתר – נס פורים, שהם סוף כל הנסים – ללילה, הלא הנסים הם אור ולא חושך (שהרי שכשיש נסים בעולם, רואים יותר את יד ה' והשגחתו, ואין את העלם של הטבע), והיה מתאים יותר להמשיל את סוף כל הנסים לסוף היום ולא לסוף הלילה. (וראה במעדני שמואל להגר"י טרוביץ זצ"ל על הפטרת תרומה, מה שביאר בעניין זה, ובס"ד אביא כאן דרך אחרת שהיא מבארת מעט אף את מהות נס הפורים).

ונראה לבאר בזה בס"ד, דהנה ידוע שנס פורים ייחודו הוא בכך שכל הנס נעשה ונכתב בספר באופן כזה שהמתחכם והמתעקש הרוצה לטעות ולפרש את כל המאורע בטבע ומקרה, יעלה בידו. ולעומת זאת האדם השלם הרוצה לילך בדרך האמת, יראה נכוחה איך שיד ה' היא זאת שעשתה כל זאת, וכפי המוכח למעיין בכל סדר השתשלשות העניינים באורח פלאי ושמימי. וכה הם דברי רבינו יהודה הלוי הללו: הַיּוֹם, אַבִּיעָה חִידוֹת. הָיוּ מִנִּי קֶדֶם, עֲתִידוֹת. נִפְלָא בָם, הַמֵּבִין צְפוּנֵי סוֹדוֹת – כלומר, כל דברי המגילה אינם אלא חידות, אשר שם נעלם שמוֹ של הקב"ה. נפלא בם המבין צפוני סודות – המבין צפוני סודות, ישתומם ויתפלא על הסודות הנפלאים הטמונים בתוך דברי המגילה.

ולפי זה, נראה שעל כן נמשלה אסתר (נס פורים), לשחר, שהוא סמל האור הנוגד לחלוטין את החושך, מפני שאסתר היא סוף לילה – כלומר, שהואיל והיא הייתה סוף כל הנסים, בבחינת אחרון אחרון חביב, ממילא היא באה ומגלה שאמנם בזמן שיש נסים בעולם, ויד ה' מכה בעוז ובגבורה, אין זו חכמה להכיר ולהאמין במציאותו יתברך, וממילא לבוא על ידי כן לקיום מצוותיו, שהרי סכל הוא מי שמתעלם בשעה שימין ה' נאדרי בכח. אלא שהרי אין הנהגת הנס הנהגה המתמשכת, שהרי לא יעשה השי"ת אות או מופת לכל כופר שיקום ביום מן הימים (וכדברי הרמב"ן בסו"פ בא), ועולם הוא מלשון נעלם, ולפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, העלים והסתיר הנהגתו בטבע ומקרה, ואלולא התבוננות האדם בנעשה סביבו יקשה לבוא לידי הכרה והודאה בנסי השי"ת.

נמצא אם כן,  שאין מטרת הנסים לשעתן בלבד, אלא לגלות על הזמנים והימים אשר בהם הנהגת הטבע שולטת בעולם, שהיא ההנהגה הקבועה, שעל ידי נסי ה' עמנו בימים ההם, בזמן יציאת מצרים, ובזמן הזה, בימי מרדכי ואסתר, נתחזק ונתעודד ונדע ונאמין כי הכל ממנו יתעלה. דהיינו, ע"י הנסים שהם אור גדול לכלל ולפרט, נוכל להגיע לכך שאף בחושך (כביכול) – בהנהגה הטבעית והתמידית, לחיות באור גדול.

וזהו מטרת נס הפורים, שכפי שהקדמנו הלא הוא נס שיתכן לפרשו כנס ויתכן לפרשו כמקרה, וכל המגילה נכתבה בהסתר, וכלשון 'אסתר', וכל זאת בכדי להראות ולגלות שלעולם הטבע הוא נס ופלא מאתו יתברך. וזהו אומרם ז"ל: למנצח על אילת השחר – האור הנפלא שהביאה אסתר לעולם ע"י נס פורים. מה שחר סוף לילה הוא, אף אסתר סוף כל הנסים היא. כלומר, נמשלה אסתר לסוף לילה להראות שגם הנס הוא חושך – למתעקש, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה – למתבונן…

ממילא יבואר, מדוע נס חנוכה לא ניתן להכתב הגם שהיה סוף הנסים, כי יתכן שמפני שלא היה בו צורך כל כך לדורות כבנס פורים, שהיה צורך גדול לכּותבו לדורות עולם, וכצורת הכתיבה המיוחדת למגילה שיהיה ניתן לפרשה בשתי פנים, וכנ"ל. כך הייתי מפרש אם יש רשות לפרש בזה. [ושמעתי להוסיף בזה, 'אסתר' מלשון אין סתר…].

ובזה חשבתי לפרש מאמר הכתוב "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". והנה בבוקר נזכרה הודאה, ובלילות נזכרה האמונה. כי הרוצה לבוא לידי אמונה שלימה בה' גם בזמן שהעלטה שורה, והמצב קשה מכל מיני בחינות, הנהגת ה' נראית כנסתרת ולא מובנת, רק אם בבוקר – בשעה שה' מטיב עמו טובות רבות יודה לו ויהלל וישבח, אז יזכה האדם לשאוב כוחות להתקדם ולהתעלות גם ל'לילה', או אז הוא יזכה שאף בלילה האמונה לא תשתכח ח"ו.

וכל זה כפי שאומר רבינו יהודה הלוי בתיקון פורים שלו: גְּמָלַנִי מֵאָז, טוֹבוֹת. גְּלוּיוֹת יְדוּעוֹת, לַלְּבָבוֹת. גַּם אִם יִהְיוּ, הַצָרוֹת קְרוֹבוֹת. אַֹשְרֵי, כֹּל חוֹכֵי לוֹ – כלומר, מאחר שגמלני השי"ת מימי קדם טובות, והם גלויות ואף ידועות ללבבות הדק היטב – לאחר שהעמקנו בהם והרבינו התבוננות בהם בזמן שהיו, והודינו ושיבחנו והיללנו עליהם. ממילא 'אף יהיו הצרות קרובות' – המצב קשה מנשוא ח"ו, 'אשרי כל חוכי לו' – נזכה לחכות ולצפות ולתלות בטחונינו בו ית', וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד.

וכדברי הגמ' בשבת (פח, ב) עה"פ בשה"ש "צרור המור דודי לי, בין שדי ילין". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אף שמיצר ומימר לי דודי, בין שדי ילין. עד כאן. כלומר, גם שדודי – הקב"ה כביכול מיצר ומימר לי, עדיין בין שדי ילין, השווה למאמר הכתוב "בצל שדי יתלונן", גם שחשוך (יתלונן, לשון לינה), עם כל זה בין שדי ילין – שם אָלִין, בצילו אחסח ואתלונן. וכמו שנאמר "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירע רע, כי אתה עמדי".

*

מוֹעֲצוֹתָיו, כַּדָּת נְתוֹנוֹת. הָיוּ לְעַמִי, רְפוּאוֹת צְפוּנוֹת. כִּי לוּלֵא, אִגָּרוֹת רִאֹשוֹנוֹת. גַּם פְּלֵיטָה, לֹא הָיְתָה לּוֹ:

עצת המן הרשע גרמה להצלת ישראל

במגילה (יב, א) איתא, להיות כל איש שורר בביתו, אמר רבא, אלמלא אגרות ראשונות שהוחזק בהן אחשוורוש לשוטה בעיני האומות, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריט ופליט, שהיו ממהרים להורגם במצות המלך באגרות אמצעיות, ולא היו ממתינים ליום המועד. עד כאן עפ"י פירוש רש"י שם. לפי זה הבנת כוונת דברי רבינו יהודה הלוי זצ"ל היא, 'כי לולא אלולא אגרות ראשונות' – אילו אחשוורוש לא היה שולח את האגרות הראשונות האומרות שעל כל איש ואיש להיות איש כל שורר בביתו. 'גם פליטה לא היתה לו' – משום שבאגרות האמצעיות, ששם נאמר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וכו', מיד כשהיו קוראים אותם אומות העולם, היו משמידים את כל עם ה' ח"ו ולא היו ממתינים ליום פקודה, שהוא יום י"ג באדר בשנה שלאחר מכן. ואם כן אף זהו ראשית דברי ריה"ל, 'מועצותיו כדת נתונות, היו לעמי רפואות צפונות' – שעל ידי עצתו הנבערת של המן הרשע לשלוח אגרות אלו שהם דברי הבל וריק, ממילא היו הם לעמי רפואות צפונות, שבכך אומות העולם נמנעו מלהורגם קודם זמנם, כמאמר רבותינו הנז"ל.

[ואגב יש להעיר, ששם אמרו בגמ', שע"י אגרות ראשונות הוחזק אחשוורוש לשוטה בעיני הכל, מפני שפשוט הדבר שלהיות כל איש שורר בביתו, ולשום מה נצרך המלך לשלוח ע"ז אגרות, והלא אפילו קרחה בביתיה פרדישכא ליהוי. וברש"י שם כתב, אומרים האומות, מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו, הא אפילו הגררן (הבזוי ביותר) שורר הוא בביתו. פרדישכא, פקיד ונגיד. עכ"ד. מבואר שכל כך היה פשוט דבר זה, ואפילו אצל אומות העולם, עד שהחזיקוהו לאחשוורוש לשוטה גמור בזה ששלח לעוררם על כך… (ומתחילה חשבתי שהחזיקוהו לשוטה מחמת שהרג את ושתי על לא דבר, אולם בגמ' מבואר לא כן)].

והיה נראה לי לבאר בזה בפן נוסף, שממעשה שליחת אגרות הראשונות ע"י עצת המן הצורר, הרי שנהרגה ושתי, וממילא על ידי כן נפתח עוגן הצלה לישראל, ששוב נותר מקום לאסתר להיות מלכה, ובכך הצילה את ישראל מידי המן הרשע. אך לפי זה, יש להתבונן בדקדוק לשון הפיוט, מהו הלשון 'מועצותיו כדת נתונות', מהו לשון 'דת' שייכת על עצת המן הרשע, היה לו לומר מועצותיו 'היו' נתונות וכו'. ושמא יש לפרש, שעצתו זאת של המן נתקבלה כדין וכדת אצל לב מלכים ושרים, ועל כן היו לעמי רפואות צפונות וכו'.

אכן ראיתי למהר"י צובירי זצוק"ל בפירושו הבהיר 'וזאת ליהודה' על פיוט זה, אשר מחמת דקדוק לשון זו הלך בדרך אחרת, כתב בספר יוסף לקח, כי ידוע שכל מלך שקדם לאחשוורוש, לא היה בידו כח לעשות משפט חרוץ לבדו ללא יודעי העתים ויודעי דת ודין, ועל כן אמר ממוכן (הוא המן) בעצתו, 'אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו, ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור' – ראשית כל יעץ המן לאחשוורוש, יחוקק המלך חוק ומשפט שביד המלך לבדו לעשות ולחרוץ משפט, וללא יועצים ויודעי העתים, שהרי אם המלך ימתין עד שיתייעץ עם יועציו, 'יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן'. ואכן המלך חוקק חוק חדש זה. נמצא, שהמלך חוקק ב' חוקים, גם שיוכל לגזור משפט לבדו, וגם להרוג את ושתי. וזהו: מוֹעֲצוֹתָיו, כַּדָּת נְתוֹנוֹת – כמו דת היו עצותיו של המן נתונות למלך, שכבר לא היה צריך המלך להתייעץ עם עוד יועצים. וממילא – הָיוּ לְעַמִי, רְפוּאוֹת צְפוּנוֹת – כִּי לוּלֵא, אִגָּרוֹת רִאֹשוֹנוֹת. גַּם פְּלֵיטָה, לֹא הָיְתָה לּוֹ – משום שעל ידי חוק זה שהמלך חורץ משפט לבדו, ממילא כשהחליט המלך לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי, לא היה נצרך להתייעץ עם יועציו, וללא שהות תלו את המן עליו, כי אלמלא היו משתהים עוד רגע קט, מיד כבר לא היו תולים את המן, שהרי אחשוורוש מלך הפכפּך היה… 

*

יָעַץ תַּחְבּוּלוֹת, כְּשִֹכִּים בְּצִדּוֹ. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, בִּגְאוֹן חֶמְדּוֹ. לִשְׁלוֹח יָד, בְּמָרְדֳכַי לְבַדּוֹ. בָּז לְדָבָר, יֵחָבֶל לוֹ:

'יעץ תחבולות' – המן הרשע (כדלעיל). 'כשכים בצדו' – מלשון הפסוק "לשׂכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" (במדבר לג, נה). שעצותיו של המן היו כמיני קוצים חדים כביכול לדוקרו ח"ו להקב"ה. 'ויבז בעיניו בגאון חמדו' – המן בז וחשב לבוז בגאון חמדו, שהוא מרדכי. 'בז לדבר יחבל לו' – מי שמבזה הדבר, סופו להיות משכון לו. וזה מלשון "אם תחבול שלמת רעך, עפ"י הפסוק במשלי יג, יג. ואף כאן התאים לעניין, שאף המן ביזה את ישראל ומרדכי , ולבסוף יצא שהיה נצרך להם טובא, בשעה שנתבזה הרבה שהרכיב את שונאו מרדכי ברחוב העיר וכו'. וכן בזה שתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי. ובתרגום שני שם כתוב, שנתחנן המן למרדכי בכל מיני תחנונים שיחוס עליו מלתלותו על העץ. (יסוד הדברים עפ"י פירוש וזאת ליהודה שם).

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

0 תגובות
משוב בתוך השורה
הצג את כל התגובות
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

עוד מאמרים

0
מה דעתך על הכתבה? x
()
x

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!