מאת: הגאון רבי אורן צדוק שליט"א, ראש בית ההוראה נזר ההוראה ומרבני בית ההוראה 'המאורות'. מתוך שו"ת אורן של חכמים חלק ג'.
עניינים שקורא המגילה צריך ליתן דעתו עליהם
א. אופנים שונים השכיחים בקריאת המגילה שיש בהם חשש של קראה מקצתה על פה
קיימא לן להלכה, קראה מקצתה על פה יצא בדיעבד, וכן מדוייק בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה ה"י), וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן תר"צ סעיף ג'). וכאשר מדובר בשליח ציבור הקורא כך לרבים, נמצא מקלקל הוא לא רק לעצמו אלא אף לאחרים. הן כאשר קורא כך את מקצתה, שנמצא על ידי כך שיוצאים הציבור ידי חובה בשמיעתם בדיעבד, וכל שכן כאשר קוראה כך את רובה[1], שאינם יוצאים כלל ידי חובה. והנה אופן זה יתכן, לא רק כאשר קורא את מקצת תיבותיה בעל פה ממגילה שאינה כתובה כולה, אלא אף כאשר כולה כתובה לפניו כהלכתה, יתכן הדבר שיהא קוראה על פה, וכדלהלן.
מסתבר הדבר, שכאשר הקריאה בפועל נעשית בפרק זמן ניכר לאחר שראה את הכתוב לפניו במגילה, שנחשבת קריאה זו כקריאה הנעשית בעל פה. שהרי קריאתו כעת נעשית מזכרון מה שראה בה קודם לכן. ודומה הוא למי שעוצם עיניו לאחר ראותו הנכתב ואומרה בפיו מתוך הזכרון. ומצב זה שכיח בקוראי המגילה, כאשר קריאתם הינה רצופה ומהירה, ונטיית הלב להיות עיניהם מקדימות את הנכתב מספר תיבות קודם הקריאה, כדי להיות ערוך ומזומן בחילוק תיבות ודקדוק טעמים קודם קריאתן בפועל, ולפי האמור דבר זה אינו נכון.
ועוד יש להעיר שהחזנים קוראי המגילה, בקיאים מאוד בקריאת פסוקי המגילה וטעמיה, עד כדי יכולת קריאה רציפה של פרקים שלמים בעל פה מתוך הזכרון, שהוא תוצאה של שינון רב חזור ושנֹה. ועל כן יש להעיר את תשומת לבם בנתינת הדעת, שלא תהיה קריאתם בכלל קוראה על פה. היות שעקב כך, אין כל תיבה ותיבה נקראת מתוך הכתב אלא מתוך הזכרון. ועל כן צריך שיראו להעמיד את עצמם על הדבר, שכל תיבה תהא נקראת ממש מתוך הכתב, ודבר זה דורש הכנה גדולה ומקדימה לכך, לכו'ף א'ת יצר'ם להשתעב'ד.
ועו'ד ב'ה שלישי'ה, שאף אם יהיה מקפיד כאמור על האופנים האמורים כראוי, במשך כל קריאתה הארוכה של המגילה, מכל מקום צריך הדבר יתר תשומת לב וחיזוק, שבסיום קריאת כל עמוּדה מן המגילה, שלא יהא מרים את מבטו אל תחילת העמודה הבאה, טרם כלותו לגמרי את קריאת הנכתב בעמודה שסיים כעת. והחשש כדבר האמור, שיהא מגביה את עיניו קודם שסיים לקרוא את השיטה האחרונה שבעמוד, בסומכו על זכרונו במה שראה רגע קודם לכן (או שלא ראה כלל, והוא פרי מפירות זכרונו הברוך, כאמור למעלה).
וחשש זה מצוי ביותר במקום שהפסוק ממשיך בעמודה הבאה כגון במגילות 'המלך', ומגילות אחת ועשרים שורות ואף יותר[2]. ולא רק בהם שייך חשש זה אלא אף במגילות 'סוף פסוק', היינו שמסתיימת העמודה בסוף פסוק. שהרי אינו עוצר בסיימו את הפסוק כמו בקריאת ספר תורה, אלא ממשיך באותה נשימה לחבר אליו את תחילת הפסוק הבא. וקרוב לודאי שאם אינו עומד על המשמר להכריח את עצמו בדבר, שלא לעבור לעמודה הבאה טרם כלותו את קריאתו בקודמת, הרי זה נכנס בחשש נכשל ומכשיל.
ומחשש זה עצמו נהגו סופרי דידן לסיים את העמודות שבספרי התורה בסוף פסוק, כדי שלא יהא נמצא קורא על פה את התיבות האחרונות שבעמודה הקודמת, תוך כדי הרימו את ראשו ומבטו על מנת לסיים את הפסוק בעמודה הבאה. ובספר תורה בלבד איסור שמענו, שנמצא על ידי כך קורא את קריאתו על פה, ועובר על איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, לדעת הרמב"ם (פי"ב מהל' תפילה ה"ח). שלשיטתו איסור זה נאמר בקריאת ספר תורה בלבד, מה שאין כן בשאר כתבי הקדש כולל מגילת אסתר[3].
וחלוקה זו של הפסוקים הינה על פי הספר הידוע שהיה במצרים, ממנו הגיה הרמב"ם את ספרו כמבואר בתחילת פ"ח מהלכות ספר תורה, וממנו העתיקו סופרי התיג'אן את ספריהם, וכמבואר טעם זה בדברי מו"ר שליט"א בבארות יצחק (ח"א עמוד ק"ט ד"ה ועיין). ואף שבספרי תורה עובר על איסור לעומת האמור כאן, שהרי אף אם קרא הרבה תיבות על פה יצא ידי חובה כל שהוא מקצתה של המגילה, מכל מקום עדיין לא איפרק מחולשא בהיותו נחית מאיגרא רמה, אופן של לכתחילה, למצב של דיעבד. ואם הוא קורא לציבור, הדבר חמור שבעתיים.
ונוסף על כל האמור, מנהגינו ידוע כדעת הגאונים והרמב"ם, שלא לפשוט את המגילה קודם קריאתה, אלא מה שצריך כעת לקרוא הרי הוא פושט[4]. ונמצא על ידי כך, שאין העמודה הבאה גלויה ונראית לפניו טרם קריאתה, אלא גלולה וכרוכה אחוזה בידו השמאלית.
ואשר על כן, לאחר שהסבנו למעלה את הלב והדעת, לקרוא את סיומת העמודה למטה עד כלותה, מבלי להרים את מבטו ממנה. אם כן נמצא עלול הוא ביותר כעת, להיותו קורא על פה את התיבות הראשונות שבעמודה הבאה, עד שיהא משחרר את המגילה מאחיזתה כדי לפשטה. ואף שהוא רגע כמימריה, מכל מקום כדי להיכלל בכלל קראה מקצתה על פה, מספיק הוא אפילו בתיבה אחת, וכיוון שקריאתה הינה במרוצה, תיתכן קריאה באופן זה אפילו במספר תיבות.
ב. קריאה מתוך הכתב שלא במקום הנכון
יש עוד להעיר בענין קריאת עשרת בני המן. הנה כבר העירו רבים על הצורך ליידע את החזנים בעלי הקריאה על כך, שיש ליתן את הדעת בקריאת עשרת תיבות 'ואת' הנמצאים בצדה השמאלי של העמודה, שיהיו נקראים מתוך הכתב. שישנו חשש קרוב וגדול לגביהם שלא יעשו כן, בפרט משום שהצורך לקריאתם הוא בנשימה אחת[5]. ואם אכן לא יקפידו על כך נמצא בכלל קראה מקצתה על פה, שיצא ומוציא את הרבים רק בדיעבד, יעויין בספר בן איש חי (פרשת תצוה אות ט') שהזהיר על הדבר.
ואמרתי בעניי שעדיין לא יצאנו כיָּאות ידי חובת הבירור, כיצד יהיה המעשה אשר ייעשה, על מנת שיהיה יוצא ידי חובה, ומוציא את הרבים ידי חובת מקרא מגילה לכתחילה. שהרי אף אם ייתן עיניו לכתיבת ה'ואת' בשעת קריאתו כנדרש, מכל מקום יש לעיין אם ישנו צורך שיהא קורא בדוקא את תיבת 'ואת' עצמה בה אוחז כעת, או שמא כל תיבת 'ואת' אחרת הכתובה באותה עמודה יכול לקראה. שהרי מה בכך סוף סוף אינו קוראה על פה אלא מתוך הכתב. וראיתי בספר כף החיים (סימן תר"צ סקצ"ז) שהזהיר על הדבר, שיש לקרוא מתוך המגילה, דוקא את תיבת 'ואת' השייכת למה שקורא כעת.
ולי אינו ברור הדבר, שהרי סוף סוף קוראה מתוך הכתב, ומאיזה הלכה נלמד למנוע אופן קריאה בדרך זו. ואמינא יתירה מכך, שאף אם יקרא את תיבת 'ואת' הקודמת, פשוט הוא שאינו בכלל קראה למפרע, שלא נאמר אלא בקריאת סיפור המגילה שלא כסדרו. ואין לזה דמיון לנידון הפוסקים בענין כתיבה שלא כסדרה, שיש הפוסלים זאת, למרות שכיום המנהג פשוט אצל סופרים מתחילים, לכתוב את המגילה בגיליונותיה המאוחרים, על מנת ליישר את כתיבתם, ורק לאחר מכן כותבים את הגיליונות הראשונים. יעויין דשקלו וטרו בהאיי עניינא בספר מרכבת המשנה (אלפנדארי, פ"ב דמגילה), ושו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן קל"ג).
ועכ"פ אינו דומה לנידון דידן, באשר כאן אין קריאה למפרע ואין כתיבה למפרע, שהכל נעשה כתיקנו כסדרו וכפי שעלה במחשבה תחילה. רק שקריאתו המתוכּנת מתבצעת בתיבות שאינן כסדרן אח'ת למט'ה ושב'ע למעל'ה. וזה מאין נלמד לעכב, שגדרים ברורים יש בהלכה מה לקרב ומה לרחק, וחסרון זה הנאמר, לא נלמד משום מקום.
ואמנה ידעתי שיש המחמירים בדבר לקראן על ידי סרגל, על מנת שיהא נמצא קורא את התיבות כסדרן. או שישוטט באצבעו בתיבות המתאימות, היות שזולת זה כמעט לא יתכן הדבר. ועכ"פ אין זה אלא סלסול בעלמא ותו לא, היות שמעולם לא נראה דבר זה ולא נשמע. ואשר על כן הנראה לעניות דעתי שאין בדבר חשש כלל ועיקר.
ג. קרא מקצת תיבות ממגילה פסולה יצא, אף שתיבות אלו עצמן אם השמיטן הסופר בכתיבתו לא יצא
יסוד גדול בענין קראה מקצתה על פה שמענו מדברי ביאור הלכה (סימן תר"צ סעיף ג' ד"ה דווקא), שכתב שהדין של קראה מקצתה על פה שיצא בה בדיעבד, הוא בכל אופן, היינו אפילו מתחילת המגילה או בסופה, או שקרא ענין שלם בעל פה, כל שהיה מקצת מן המגילה, שפיר דמי ויצא ידי חובה.
שלא נאמר חסרון באלו המקומות, כמבואר בספר אורחות חיים בשם הרא"ה הביאו מרן בבית יוסף (סימן תר"צ). [ופסקו הרמ"א בהגה (סימן תר"צ סעיף ג'), ולא השמיטו בספר שתילי זיתים (וציין בגיליון אות ט' שכך היא דעת מרן)]. אלא דווקא בגוף המגילה שחיסר בה הסופר תיבות, מטעם שאין נקרא בשל כך 'סֵפֶר'. היות שאין דרכו של סופר להשמיט במקומות אלו, ולכן לא אמרו להתיר בחסרון מקצתה אלא באמצעה דווקא ואף גם זאת שלא יהא ענין שלם, שאמנם ספר משובש הוא אולם עכ"פ ספר הוא. אולם אם השמיט באופנים הנזכרים, היינו בתחילתה או בסופה או אפילו ענין שלם ובאמצעה, נחשב שאינו ספר כלל, ונמצא קורא את 'כולה' בעל פה.
אולם אם חלק מהמגילה קורא מתוך החומש, ואת הרוב משלים ממגילה כשרה כתובה כולה, או עכ"פ כתובה רובה, הרי זה בכלל קראה מקצתה על פה שיוצא בה ידי חובה בקריאה זו. ואינו משנה איזה חלק אינו קורא מן המגילה הכשרה, אף תחילתה או סופה, שכיוון שקראה מתוך ספר אף שהוא משובש מכל מקום שם ספר לו, ושפיר דמי.
למעשה נמצא, שאם אדם לא שמע את תחילת מקרא המגילה, כגון שלא היה בזמן שהתחילו לקרוא, יקראנה מיד מתחילתה ואפילו מחומש. וצריך שיגיע בקריאתו עד לקריאת החזן בפועל, ואז ימשיך עמו בשמיעה. וכל זאת בתנאי שהצליח להשיגו טרם הגיעו לחצי מן המגילה. וכן ההיפך בקריאת סיומה, אם נאלץ לעזוב ולצאת לפני שסיים בעל הקורא לקרוא מכל סיבה שהיא, ולא הסיח דעתו מקריאתה, אף שעבר פרק זמן כדי לקרוא את כולה (סימן תר"צ סעיף ה'). ואפילו דיבר בינתיים (הגה שם), יכול להמשיך לאחר מכן את הקריאה ממגילה שאינה כשרה. ולכתחילה פשוט שיחזר אחר מגילה כשרה, בין בתחילה ובין בסוף, כדי שיוכל לצאת ידי חובת מקרא מגילה לכתחילה.
כמו כן, ידקדק בעצמו לקרוא כל תיבה ותיבה מן הכתב, ולא יסיר מבטו לתיבות אחרות תוך כדי קריאתו, וכן לא יגביה עיניו לקריאת העמודה הבאה, טרם כילה מעשהו בעמודה הקודמת. ואף את עשרת תיבות 'ואת' שבבני המן, יקפיד לקראן מן הכתב. ואם הקושי עמו, ירחיק קצת את המגילה מעם פניו, ובזה יוכל לראות את כל העמודה, מבלי להפנות פניו אנה ואנה. וכמו"כ יש להזהר לעשות הפסק קל הנרגש קַלוֹת, בין כל תיבת 'ואת' לאחד מבני המן השייך אליה, שלא יהא מחובר אליו. זאת היות שישנו טעם פסיק בין כולם. ואף מי שאינו קוראה בטעמים, הפסק קל הנשמע מכל מקום צריך להיות, שהוא הוראת משמעות.
[1] כאשר קראה חציה (היינו במנין התיבות, ביאור הלכה סימן תר"צ סוד"ה אבל אם השמיט). כתב משנה ברורה (סימן תר"צ סק"ט) שיש לעיין אם יצא בדיעבד. ובשער הציון (סק"ח) ביאר ספקו, שבדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה ה"י), מבואר שלא יצא. שכתב, 'היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות. אם רישומן ניכר אפילו היו רובה כשרה. ואם אין רישומן ניכר, אם היה רובה שלם, כשרה'. משמע רק אם יש רוב ולא חצי. ואילו משמעות הטור ומרן בשולחן ערוך (סימן תר"צ סעיף ג') ההיפך מכך שיוצא ידי חובה בקריאת חציה בעל פה. וראיתי שיש שכתבו שלא תיתכן קריאת חציה בתיבות, היות שמנין תיבות המגילה הוא 3045, והוא מספר שלא נחלק לשנים, ונמצא על פי זה שקרא את רובה או מיעוטה. ואם כן לא בא ספיקו של המשנ"ב הנזכר לידי ביטוי. והביאו בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א ליישב, שמדובר על קריאת לועז. אלא שבשם בעל איילת השחר נאמר, שלעולם קריאת הלועז הינה בהתאמה לקריאה בלשון הקדש, אף שמנין התיבות בלעז אחר. (כאיל תערוג פורים עמ' ל'). היינו שמנין התיבות נמנה על פי הכיתוב שבלשון הקדש דווקא, בין שמנין קריאת הלועז רב או מעט. וממילא נמצא לפי זה שנידונו של בעל המשנה ברורה אינו מציאותי. אלא שעמדתי כעת למנין ונמצא שמנין תיבותיה הוא 3058 והוא מספר שלם נחלק לשנים. וספיקו עומד במקומו.
[2] ובתימן בדורות האחרונים, החלו רבים לכתוב מגילות אלו, שבתחילת כל עמודה נכתבה תיבת 'המלך', והיו מכנים אותן 'אסתר מלכתא'. וזאת למדו מהמגילות הספרדיות שהגיעו אליהם מחוץ לתימן. וראיתי נכתב ביישוב החשש שכתבתי למעלה, שנמצא בדרך קריאתו במגילות אלו בחשש קורא מקצתן על פה. 'כי זה מפני שהמנהג שלא לנשום בסוף הפסוק. וקוראין סוף הפסוק בנשימה אחת עם תחילת הפסוק שאחריו, הוה ליה סוף פסוק במגילה כאמצע הפסוק', (דברי פתיחה לתיקון סופרים – פעולת צדיק). וכוונת הדברים, שמכיוון שדרך קריאת המגילה הוא באופן הנזכר, נמצא שאין שינוי והבדל בין מגילות 'סוף פסוק' לאלו המגילות, שהרי בשתיהן ממשיך מיד אל העמודה הבאה, שאינו עוצר כבספר תורה. ואמינא אנא, שאף אם אינו נושם בסוף הפסוק אלא בשבירה (כִּסרֵה), מכל מקום סיום כל פסוק ניכר בפני עצמו, אף שאינו משתהה בו כלל, וזאת משום הניגון המיוחד הנעשה בו בדרך הקריאה. ועל כן ודאי ישנו שינוי בין אלו המגילות, ומדוע אם כן לא נחוש לקריאת מקצת תיבות שבסוף העמודה בעל פה. ולי נראה שטעם הדבר להתפשטות הכתיבה בדרך זו, הוא הסלסול והחן שבדבר להיות תיבת ה'מלך' כתובה בתחילת כל עמודה, ולא ניתן הדעת על החשש הנזכר שבדבר. (יעויין סוף הקדמת שו"ת אורן של חכמים ח"א). ואף במגילות 'סוף פסוק' קיים חשש זה, שאף שם צריך להזהיר על הדבר ליתן את הדעת על כך. שאף שהדברים פשוטים הם, מכל מקום אינן ידועים דיים, ואין איש שם אליהם לב מאליו, אלא אם יש מעורר על הדבר. והנה לא רק זאת הביאו מאלו המגילות, אלא אף שינויים מהותיים המצויים במסורה האחרת בכתיבתה ממסורתינו, העתקוּ בדמותם כצלמם. והאם גם בזה מצאו טעם לשינוי שבדבר, חוץ מכך שמגילות אלו הובאו מארץ ישראל. כגון ריוח פרשה ב'גם ושתי' ולא ב'ביום השביעי' כגירסתן. 'בפניהם' ו'להרג', תמורת 'לפניהם' ו'להרג' בלי וא'ו, ועוד כל השינויים בינינו לבינם, וכמו שראיתי מגילות כאלו שהובאו מתימן, וחלקן מלפני מאתים שנה בערך. וזה מסביר גם את שינוי תיבת 'ארידי' הנכתבת ביו'ד, אף שנמצא מזה במאות מגילות שהובאו מתימן. זאת מלבד שהרבה מהם נכתבו על ידי ילדים ונערים, כפי שניתן להיווכח בסגנון הכתב ישרותו וטעויות בולטות שבו. והדברים ידועים, אכמ"ל.
[3] וכן כתב בדעתו בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן י"ד). וכן היא דעת אורחות חיים (הלכות מאה ברכות סימן י"ד) שכתב, 'ובירושלמי (פ"ז מיומא ה"א) מפרש דוקא בספר תורה שמא יאמרו חסר משם, אבל בתפלות אין לחוש כלל'. וכ"ה בספר כל בו (סימן י"ג), ואבודרהם (סדר שחרית של חול).
[4] ויעויין בזה באורך מש"כ בענין זה לעיל תשובה סימן כ"ג.
[5] וכתב מהרי"ץ בסידור עץ חיים (קס"ד:) שאם הפסיק ביניהם לנשום, אין צריך לחזור. וכוונתו שאין הדבר לעיכובא. ומקור הדברים הוא בתוספות (מגילה ט"ז: ד"ה צריך) המובאים ביתה יוסף (סימן תר"צ). ובזה ארווחנא שגם דעת מרן כן. וכן כתב הרמ"א בהגה (סימן תר"צ סעיף ט"ו), אליו ציין מהרי"ץ. ולא השמיטו מהרד"מ בספר שתילי זיתים שם. ואף שבלשון הגמרא נזכר בלשון 'צריך', ודעת מרן שלשון זו הינה לעיכובא כמבואר בבית יוסף (סימן רי"ט). מכל מקום כאן שהתפרש לנו על ידי התוספות, שאין הצרכה זו אלא רק לכתחילה, שפיר הוא גם לדעת מרן, שהביאה בבית יוסף כביאור לדין זה בשתיקה. ועכ"פ אף שכך היא ההלכה, מכל מקום בפועל נמצאת קריאתו בדיעבד. ועל כן כדי לצאת לכתחילה במקרא מגילה, יראה אדרבא לחזור שנית לקראן בנשימה אחת. ואם קורא בציבור, אין בדבר משום טורח, שישנה אומדנא ברורה שהציבור חפץ בכך, ואם לאו בר הכי אנן טענינן ליה. ושליח ציבור שאינו מסוגל לקרוא כך, נראה שיתן לאדם אחר שיקרא את מקרא המגילה, היות שהדבר מתנאי קריאתה. ויש פוסקים הסוברים שקריאה באופן זה מעכבת לגמרי את כל מקרא המגילה. יעויין הלכות קצובות (הלכות פורים אות י'), שם כתוב, 'וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת, ואם טעה או נאנס יחזור אותו מראש'. ובמהרי"ל (מנהגים הלכות פורים אות י"ג) הובא, שהיה בעל קורא במגנצא שלא הספיק לומר את כל עשרת בני המן בנשימה אחת, וחכמי העיר הצריכוהו לחזור לראש המגילה. וכתב מהרי"ל שזה טורח ציבור, שהיה לו לחזור לחמש מאות איש. ע"כ. ואף דלא נקיטינן כוותייהו להחזירו מצד הדין, מכל מקום מעיקרא בעל הקורא צריך להיות בר הכי, ופשוט. ובספר כף החיים (סימן תר"צ סקצ"ה) כתב, שאם לא יכול לקראן בנשימה אחת, אף אם לא יקרא מתיבות 'חמש מאות איש'. בזה יראה להתחיל מ'חמש מאות איש, ועד שיטרח יקח נשימה', והיינו שיעשה מה שיכול אפילו שיקראם בשתי נשימות. וראיתי דמטו משמיה דהרב הנאמ"ן וכתוב בספר, שיעץ ששליח ציבור שאינו יכול לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת אלא"כ יקרא את תיבות 'ואת' בעל פה. שיעשה כסדר הזה, יקרא בתחילה כך, ללא תיבות 'ואת' מן הכתב ובנשימה אחת, ולאחר מכן יקרא מהנכתב בשתי נשימות. ולא ידענא מה הרויח בכך שבשני האופנים קריאתו בדיעבד, ושב'ר א'ל שב'ר יחדי'ו ידובק'ו. שו"ר בילקוט יוסף (הלכות פורים עמ' תק"ט אות כ"ח) שעמד על אופן זה, ויעץ לברור לו את הקריאה בשתי נשימות ובלבד שיהא הכל מן הכתב, זאת משום שבדרך השניה, יש גם איסור קריאת דברים שבכתב בעל פה. ופשוט שאף לדעתם אם יש קורא אחר שיקרא, עדיף הוא מאשר שיצאו הציבור בדיעבד.
