כל הרופאים אמרו להפיל את הודיה: שמענו לצדיקי הדור והרווחנו את הודיה המתוקה • גב' א. בסיפור אישי מרגש וסוחף משתפת על הסיכויים להפלה יחד עם כל החוויות הקשות והטובות עד הלידה בפגייה ולאחריה | פרסום ראשון ל'המאורות'
הודו לה' כי טוב
ברצוני לשתף אתכם בסיפור האישי שלי מתוך רצון לחזק את האמונה בה' יתברך ומתוך למידה אישית שאין "צירוף מקרים" אלא ידי ה' בכל.
הסיפור שלי התרחש בשנת 2004, הייתי בשבוע ה-18 להריון חשתי בירידת מים מתמשכת ומשם הגעתי למיון נשים ואחרי הבדיקה הצטרכתי להתאשפז עד ליום הלידה בבי"ח לצורך מעקב והשגחה.
הייתה זאת תקופה ממש לא פשוטה ומורכבת עבורי וכמובן עבור בעלי, זכור לי שהגעתי ביום שישי לשם וכבר בשיחה הראשונה שלנו עם הרופא הוסבר והובהר לנו שהם מכוונים ואף ממליצים על הפלה. בחודש שהייתי זה כבר לידה שקטה והם מחכים להחלטה שלנו לגבי ההמשך כמובן שאמרנו להם שאנחנו נחליט אחרי התייעצות עם רב.
כבר במוצ"ש בעלי הלך לרב המקובל רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל… לקבל תשובה וברכה בנוגע למקרה, תשובתו הייתה כל עוד שיש דופק והעובר לא מסכן את האם אני אמורה לשמור על ההיריון.
משך כל האשפוז מאותו היום שהגעתי נמשך כ-3 חודשיים {בדיוק 93 ימים רצופים, אבל מי באמת סופר..} שהיו רצופי נסיונות.
הניסיון הראשון התחיל כבר בשיחה עם מנהל המחלקה שחיכה לתשובה שלנו, נתנו לו את תשובתנו שאנחנו ממשיכים עם ההיריון ואז התחילה שיחה נוקבת במיוחד ובה נאמר מהם ההשלכות והנזקים שיכולים לקרות, הכינו אותי שיכול להיות שהתינוק ייוולד בלי ידיים וגפיים וגם שאלד ואחרי כמה שעות התינוק לא ישרוד. בהיותי בחורה צעירה שאף חוותה לצערי גרידה בהריון הראשון של תאומים ללא דופק ורצתה לחוות כבר אימהות השיחה הייתה קשה לי מנשוא.
זכורים לי היטב המשפטים האחרונים של השיחה שבה נאמר מצד הרופא: "מי יגדל תינוק בעל מומים". "הרב לא יגדל אותו, נכון?!"
אחרי המשפטים האלה לא יכולתי כמובן לשבת בשקט ולא להגיב בחזרה אז אמרתי שהרב לא צריך לגדל אותו אנחנו בעזרת השם נגדל אותו…ידעתי שיש סיכוי גדול לפי הרופאים שטענו שהתינוק ייוולד לא בריא וזאת המציאות שיכולה להיות אבל האמנתי בכל ליבי שהכל יהיה בסדר ואני אמורה לעשות השתדלות ולהתחזק יותר ומה שיהיה יהיה הרי הכל מלמעלה.
ימים מעטים אחרי ההחלטה להמשיך הגיע הניסיון השני, הרגשתי ממש כאבים שהתבררו כצירונים ואחרי בדיקת רופא שטען שאני מרגישה כאבים כיוון שהעובר עומד ליפול וכך גם חשבתי. אבל קרה ממש ההפך הגמור העובר הפך להיות במצב עכוז שלאחר מכן התברר כדבר חיובי, כך שלא ייפול תוך כדי ירידת המים, ובמקרה הזה הסתכלתי על החצי כוס מלאה והבנתי שיד השם בדבר, והוא רוצה לשמור את הנשמה שנמצאת בתוכי.
את הניסיון השלישי שלי חוויתי בשהותי בבי"ח, בגלל הסיטואציה שבה הייתי הרופאים לא התייחסו אליי כמו שמתייחסים לאישה בהריון רגיל ולא שלחו אותי לבצע בדיקות כדי לוודא את מצב העובר הם חשבו שבכלל לא אשרוד את ההיריון והעובר ייפול באופן טבעי, דרשתי לעשות את הבדיקות הרפואיות לחודש שבו הייתי וביקשתי לעשות "סקירת מערכות", הגעתי לרופאה בבי"ח נשכבתי על המיטה לצורך הבדיקה והרופאה כמובן ידעה על המקרה מעיון בתיק הרפואי קיצרה לי את הבדיקה לכמה דקות מעטות וכאשר שאלתי אותה שאלות בנוגע לעובר למשל: מה המשקל וכד', קיבלתי ממנה תשובה שזה לא משנה ממש ובאותו הרגע כאשר עייני נשואות למעלה ודומעות התפללתי לבורא עולם ללדת ילד בריא ושלם למורת רוחם של הרופאים.
אחרי ה"בדיקה" לכאורה שהתבצעה ניגשתי לשולחנה, הרופאה לא היססה לשנייה והחליטה להפנות אותי לרופא מומחה למומים, הייתי במצב של הלם והסכמתי ללכת לפגישה עם המומחה, אחרי שיחות עם בני משפחתי וכמובן דברי חיזוק ואמונה, החלטתי לא ללכת מכיוון שידעתי שהשיחה תהיה כמסע הפחדה ותו לא.
אני חייבת לציין שכמעט בכל יום עברתי ניסיון באמונה שלי בבורא עולם, וזה היה בכל ביקור רופא שהיה במשך שהותי שם. לצערי היו סיטואציות לא נעימות בלשון עדינה { לדוגמא: שמיעת הערות ציניות כגון: "את סתם תופסת מיטה" "את יודעת כמה קופ"ח משלם על כל יום שאת פה?", הבעות פנים לא נעימות, התעלמות מוחצנת וכד'}.תוך כדי השמירה התחזקנו אני ובעלי בזכות משפחתנו משני הצדדים, זה הוביל לשיחה בינינו של החלטת קבלות שכל אחד מאתנו קיבל וזכור לי שבעלי שאל אותי "האם תקבלי על עצמך כיסויי ראש?" אני ממש זוכרת שמלאך ה' פתח את פי ואמרתי שכן בהחלטיות בעוד שלמרות ששמתי כיסויי ראש רק בשבתות ובמועדים עדיין לא הייתי מוכנה לקבל באופן קבוע. למחרת בבוקר הייתה לי בדיקה ואמרתי לו שמחר אני חובשת כיסוי וכך הלכתי לבדיקת האולטרסאונד.
הייתי במעקב אולטרסאונד לגבי כמות מי השפיר ובכל הבדיקות הראו מיעוט מי שפיר, בבדיקה הזאת הרופא לא האמין למראה עיניו, התגלו כמה כיסי מים שמתוכם העובר מתקיים וסוף סוף ראיתי קרן אור ותקווה להמשך.
שיתפתי את משפחתי ומשפחת בעלי על הבשורה המשמחת, ונודע לי שערב הבדיקה חמותי הייתה בהכנסת ספר תורה, והיא כמובן התפללה עליי, כך מצאנו אותנו מתרגשות ובוכות ביחד מאושר.
אני חייבת תודה למשפחתי ולמשפחת בעלי על כל הליווי והתמיכה, החיזוק, והעזרה שהרבו בתפילות וברכות: הלכו לכותל, נסעו לקברי צדיקים וכד'. שבלעדיהם לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה.
הניסיון הרביעי שלי לא איחר להגיע, ובבדיקת רופא במחלקה הרופא הבחין בכיסוי הראש, ואז אמר ואני מצטטת :"אני רואה שאין עם מי לדבר". ואז כששאלתי אותו, אתה אומר את זה בגלל הכיסוי? הוא מיד סגר לי את הווילון ועבר למטופלת הבאה.. הרגשתי עצובה ומאוכזבת מהיחס המשפיל, אבל בכל פעם ה' שלח לי כוחות מחודשים וחזקים להתייצב מול המערכת הרפואית {מהאחיות ועד לבכירי הרופאים}.
במהלך שהותי בבי"ח שמרתי ממש על ההיריון קמתי מהמיטה רק במקרים מעטים ואפילו את האוכל הייתי מקבלת למיטה, נשים רבות מתוך המחלקה שמעו על המקרה שלי, והיו משוחחות איתי בנוגע למצבם אפילו "מבנות המיעוטים", כל הבדיקות שעשיתי כולל הבדיקות דם היו תקינות חוץ מהמיעוט מי השפיר, אך בשל הסיטואציה הזאת נכנסתי לסטטיסטיקה שלהם, והבנתי שהצוות הרפואי מאפשר לעצמו להפחיד ולומר דברים קשים מחשש לתביעה מצדנו אם הם לא ייאמרו.
כאשר נכנסתי לחודש השביעי, שאלתי את אותו הרופא {שנרתע מהכיסוי ראש} שהיה בביקור רופא במחלקה, שנודע לי שהם רוצים ליילד אותי בשבוע 34 שזה יוצא חודש שמיני, ואני מעדיפה ללדת בחודש שביעי, אז הוא הגיב בציניות ואמר לי מי אמר לך שעדיף ללדת בחודש שביעי ולא שמיני מ"הסבתות"?? תביאי לי הוכחה מדעית ואז נראה, ובינתיים אני מחליט שבשבוע 34 את יולדת בקיסרי. אחרי השיחה הזאת התפללתי לבורא עולם וביקשתי ממנו שאני לא יודעת מה טוב לי ולעובר, אבל אם אני צריכה ללדת בחודש שביעי, אז שאלד ואם לא אז שיהיה בחודש השמיני.
חלפו להם הימים והגעתי לשבוע 31 ושישה ימים {שזה אומר שבעוד כמה שעות אני אמורה להיכנס לחודש שמיני} קרה הבלתי ייאמן והקב"ה הראה לכולם שרק הוא רופא כל חולים קובע ומחליט. זה קרה ביום שבת כאשר בעלי שב מבית הכנסת בבי"ח והתחלנו לאכול מסעודת השבת שהורינו היקרים שה' ישמור אותם טרחו, בישלו מטעמים וארגנו את כל הציוד עבורנו. חשתי כאבים חזקים בגבי ובעלי קרא מיד לאחות שהביאה איתה את מכשיר המוניטור ואז ראו את הצירים שהתגברו, לאחר מכן הופיע דימום אשר יכול להעיד על חשש לזיהום ומסכן גם אותי, מיד פינו אותי לחדר צירים ואחרי כמה דקות הופיע חום של 40 מעלות, הרופאים לא לקחו סיכון ולקחו אותי ישר לחדר ניתוח.
ב"ה ובשעה טובה נולדה לנו תינוקת מתוקה, וקטנה במשקל 1.350 גרם, היא נלקחה היישר לפגיה. אחרי יום שהתאוששתי ירדתי לפגיה עם כיסא גלגלים וראיתי אותה קטנה כל כך נמצאת בתוך אינקובטור וכבר מחוברת לחמצן ולזונדה, והבנתי שגם פה אני צריכה הרבה סייעתא דשמיא. אחרי הביקור בפגייה נכנסתי למחלקה שבה התאשפזתי בהריון, ונתקלתי בפרופ' שמנהל את המחלקה שאתו הייתה השיחה הראשונה בנוגע להריון, והוא אמר לי שההיריון והלידה שלי צריכים להיכנס לספר השיאים של גינס כי שברתי שיא רפואי שהוא לא זוכר שקרה, אמרתי לו שהכל בחסדי השם ואם בורא עולם רוצה נשמה אז היא תרד לעולם.
בעלי חזר לרב המקובל אלעזר אבוחצירא זצ"ל לספר לו על הנס, וגם הבאנו לפניו כמה שמות לילדה שאהבנו, ושהרב יחליט מה השם שלה, והוא החליט שכדי להודות לה' יתברך נקרא לה הודיה.
הניסיון החמישי היה כאשר התינוקת הייתה בפגיה במהלך תקופה של כחודשיים, היו מקרים של זיהומים במחלקה, אשר נאלצו לסגור אותה ולהעביר את הפגים למקום אחר, ובכל פעם זה הפחיד והלחיץ מחדש.
בכל יום הלכתי לפגיה כדי לבקר את ביתי היקרה, יום אחד הגעתי למחלקה וראיתי את יתר הפגים האחרים עם כובעי צמר, ניגשתי לאחות ושאלתי אם נשאר עוד כובע בשביל הבת שלי, אבל נעניתי שלא נשאר… קצת התאכזבתי שבאתי באיחור, וכך חולקו להורים האחרים כל הכובעים, יום למחרת הבאתי איתי כובע חדש וחבשתי לה.
אחרי כמה ימים נוצר זיהום קשה בפגיה, והתברר שזה בגלל כובעי הצמר שחילקו לפגים, התברר שהיה חיידק בכביסה של כובעי הצמר, ובעקבות זה נפטרו שני פגים. (בכדי לאמת את דברי אפשר להקיש בגוגל על המקרה הנ"ל: זיהום כובעי צמר).
וגם במקרה הזה ראיתי את חסדי השם יתברך שדאג לכך שלא יישאר שום כובע נותר.
רק אחרי שהודיה לא הזדקקה לחמצן ועלתה במשקל, השתחררנו מבית החולים בשעה טובה.
אומרים שכל ילד הוא מתנה, אך במקרה שלי הרגשתי שקיבלתי ממש "מתנה מיוחדת".
בכל תהליך ההיריון וגם אחרי הלידה, רואים בוודאות את חסדי ה' יתברך, אז לכל מי שנמצא בתקופה לא פשוטה שיתמיד להתחזק ולהתפלל, כי אין תפילתו חוזרת ריקם.
אני רוצה להודות למשפחתי היקרה: לבעלי להורים לאחיי ואחיותיי לכל משפחתי המורחבת, ולמשפחת בעלי: חמותי וחמי האחים שלו ומשפחתו המורחבת, שתמיד היו לצדינו בכל העת.
