ערב פסח בשבת קודש – לא יודעים איך להתכונן? מה מותר ומה אסור? איך לאכול את סעודות השבת? | הדרכה מלאה ומפורטת ביותר עם הגאון רבי איתמר מחפוד הלוי שליט"א, אב"ד חוקת משפט ומרבני 'המאורות'
יום חמישי י"ב ניסן
מכירת חמץ
בשנה זו, שנת ה'תשפ"א, בעקבות כך שערב פסח יחול ביום שבת קודש, יש למכור את החמץ ולעשות הקניינים עם הגוי ביום שישי י"ג ניסן, ויש לציין בשטר שהמכירה תחול ביום שישי י"ג ניסן בשעה 18:55. אמנם, יש להתנות, שהחמץ הנצרך עבור סעודות השבת, וכן החמץ שישאר מהסעודה ונראה בעין אינו בכלל המכירה, כמו כן הגוי מאפשר להשתמש בעת צורך גדול במקומות שנמכרו לו.
אלו העושים מכירת י"ג, עליהם לעשות השנה את המכירה ביום חמישי י"ב ניסן.
תענית בכורות
ב. יש אומרים שהבכורים מקדימים את התענית ליום חמישי י"ב ניסן. ויש חולקים ואומרים שכיון שנדחה משבת אין מתענין כלל (שו"ע סימן ת"ע ס"ב). וכתב הרמ"א שהמנהג אצלם כדעה ראשונה, אך רבינו השתילי זיתים שם השמיט דברי הרמ"א, ושמע מינה שמנהגינו שאין צריך להתענות. וכן הוא ע"פ כללי השו"ע כי"א האחרון, וכן היה המנהג כמעט ברוב ככל קהילותינו שלא להתענות (עיין עריכת שולחן סימן ס"א ושו"ע המקוצר ח"ג סימן פ"ח אות ו'), ומכל מקום מהיות טוב אל תקרי רע, אם בקל לו ישמע סיום מסכת או ישתתף בסעודות מצוה, כגון ברית מילה או פדיון הבן.
בדיקת חמץ
ג. בודקין את החמץ בברכה בליל י"ג (יום חמישי בלילה בצאת הכוכבים). ואם שכח, יבדוק ביום ששי לאור הנר ובברכה, ואין צורך להאפיל את הבית, ומול החלון יכול לבדוק בלא נר. ואם שכח ולא בדק גם ביום ששי, ויש לו נר דלוק, יאמר לגוי לטלטל את הנר ויבדוק הישראל לאורו, אבל אסור לו לומר לגוי בשבת להדליק לו נר לצורך זה (שו"ע הגר"ז סימן תל"ה ס"ג). אבל יש להחמיר ויבדוק את החדרים המוארים באור החשמל, ונגד החלון יבדוק ביום השבת, ושאר המקומות יבדוק במוצ"ש ליל יו"ט בלא ברכה.
יום שישי י"ג ניסן
שריפת חמץ
א. שורפים את החמץ ביום שישי י"ג ניסן, וטוב לשורפו קודם חצות היום כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים (שו"ע ס"ב). [ואף שבשאר שנים יש לבער בשעה חמישית כדי שיבטל את החמץ אחר השריפה קודם שנאסר בהנאה, שהרי משנאסר בהנאה אינו יכול לבטלו (עיין שו"ע סימן תמ"ג ס"א ומשנ"ב סימן תל"ג ס"ק י"ב ושעה"צ סק"כ), מכל מקום כיון דמה שנאסר בשעה ששית הוא רק מדרבנן לא גזרו בזה שמא יטעה, משום שהוא גזירה לגזירה (עיין בדעת תורה סימן תמ"ד ס"ב)].
ויש אומרים שישרפנו כבשאר שנים עד סוף שעה חמישית (מאמר מרדכי סק"ג, חיי אדם כלל קכ"ט ס"ט, כף החיים ס"ק כ"ב). ואין צריך לבטלו אחר שריפתו לומר: "כל חמירא" וכו' כיון שאוכל עדיין חמץ בסעודות שבת, אלא יבטלנו בשבת אחר שגמר סעודת שחרית, וכדלהלן. (רמ"א ס"ב, שתילי זיתים סק"ה ומשנ"ב סק"י).
עשיית מלאכה
ב. מותר לעשות מלאכה ביום שישי, כמו בכל ערבי שבתות. [כיון שהאיסור לעשות מלאכה בערב פסח הוא משום שהוא זמן הקרבת קרבן פסח כמ"ש הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח הי"ז), וכשחל ערב פסח בשבת היה הפסח נשחט בשבת ולא ביום שישי (פסח מעובין אות צ"ג, נחפה בכסף ח"א או"ח סימן ז', וברכי יוסף סימן תס"ח סק"ב)]. ויש להזדרז להספיק ולהכין את כל צרכי הפסח (לצאת דעת רש"י פסחים דף נ' ע"א הסובר שהאיסור הוא שמא יטרד במלאכה, ולא יכין את כל צרכי הפסח).
לישת מצת מצוה בערב פסח
ג. לשין מצת מצוה בערב שבת אחר שש שעות, הגם שאינו ערב פסח (שו"ע סימן תנ"ח ס"א). ומנהג הרבה מקהילותינו בתימן, היה לאפות במוצאי שבת ליל יום טוב (כדעת הטור בשם רב מתתיה ועוד). אך כעת כבר לא נהגו בכך, עקב שינוי מציאות החיים.
עירובי חצרות ותחומין
ד. עירוב חצרות או תחומין שעשאום בפת או במאכלי חמץ, מועיל לשבת זו, כיון שבזמן חלות העירוב דהיינו בין השמשות, היה מותר לאכול חמץ ואין צריך שבבין השמשות יהיה ראוי לכל השבת. (כן מבואר מהמאירי עירובין פ' ע"א, שו"ע סימן שפ"ו ס"ט וסימן שצ"ד ס"ב וס"ג, שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סימן כ"ז אות ג', ועיין צפנת פענח הלכות עירובין פ"ו הי"ב, ונודע ביהודה תניינא או"ח סימן מ', וע"ע בחזו"א או"ח סימן צ"ו ס"ק ל"א).
מיהו, צריך להזהר לעשות תנאי שהעירוב [וכן החמץ שישאר ממה ששייר לסעודת שבת אינו בכלל המכירה, דא"כ הוא שייך לגוי ולא יקיים בו מצות ביעור] אינו נכלל בכלל מכירת החמץ שמוכרו לגוי בערב שבת. ויש שמוכרים בער"ש עם הקנין וכו' מעכשיו ע"מ שיחול הקנין בשבת בסוף שעה חמישית, ויש שמפקפקים בזה שאסור לעשות קנין שיחול בשבת. (עיין שו"ת רעק"א קמא סימן קנ"ט. ויש מתירין, עיין תורת חסד ח"א סימן י"ג, מהרי"ל דיסקין ח"ב קו"א סימן נ"ח, ובדעת תורה למהרש"ם סימן ש"ו ס"ו, אגרות משה או"ח ח"ג סימן מ"ד).
וכיון שהרבה פעמים דיירי הבנין מוכרים את חמצם ע"י רבנים שונים שנוסחאותיהם שונים, ויש נוסחאות שהמכירה חלה סמוך לכניסת השבת, נמצא שגם העירוב נמכר ושייך לגוי, לכן יש לנהוג לעשות עירוב במצה וכדלהלן.
ה. המנהג שעושין עירובי חצירות ושיתופי מבואות בערב פסח, במצה שאינה מתעפשת מהר על כל השנה. (עיין ספר הפרדס סימן ק"ח, ופסקי ר"י תלמיד ר"ש הרואה עמו' הל' שבת אות קס"ד, רמ"א סימן שס"ח ס"ה. ועיין ט"ז סק"ג וכף החיים סק"ל ומשנ"ב ס"ק כ"א וסימן שצ"ד ס"ב). ואם המצה הישנה ראויה עדיין לאכילה, אינו חייב לערב, והגם שאסור לאכול מצה ביום השבת ערב פסח, מועיל העירוב, כיון שבזמן שחל העירוב בבין השמשות היה מותר לאכול מצה. (שו"ת כפי אהרן ח"ב סימן ה'). ועוד, שגם אם נאמר שצריכה להיות בבית השמשות ראויה לכל השבת (עיין ישועות מלכו או"ח סימן ל'), מ"מ היא ראויה לקטנים שאינם מבינים בסיפור יציאת מצרים (כהא דגמ' עירובין ל' ע"ב, וברש"י ד"ה מערבין לגדול. מהר"ש ענגיל שם ודובב משרים ח"א סימן קל"ט, מסורת משה ח"ב או"ח אות ר"כ). ודע, שצריך לאכול את המצה של העירוב הישן או לאבדה, שאם לא כן לא יוכל לברך על העירוב החדש, שיש בו עדיין שותפות לכל דיירי הבנין.
בישול לשבת בכלי פסח
כיום ישנם כלים וסירים חד פעמיים, ויש מבשלים לשבת זו בכלי פסח ומוזגים לכלים חד פעמיים, עקב הטורח וחשש פירורי חמץ, ואין בזה זלזול בכבוד שבת. וטוב שיהיו כלים חד פעמים יוקרתיים, כדרך שעושים בשמחות. ועכ"פ לא יכינו כובאנה וכיו"ב לשבת זו, כיון שקשה לשטוף את הסיר שנדבק בו הרבה. (עיין שו"ע ס"ג, שתילי זיתים סק"ז, עץ חיים ח"ב דף ב' ע"ב). וראוי לקדש בגביע מכסף או זכוכית, ולא לקדש בכוס חד פעמית, לפי שלדעת כמה מהפוסקים אינה ראויה לקידוש. (עיין שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סימן ל"ט, וציץ אליעזר חלק י"ב סימן כ"ג).
יום שבת קודש – ערב פסח ה'תשפ"א
פרטי דינים הנחוצים בשבת שהיא ערב פסח
א. יש להכין ביום שישי נר נשמה, שיספיק להדליק ממנו בשביל לברך עליו בהבדלה במוצאי שבת, ובשביל הדלקת הגז.
ב. סעודת ליל שבת ויום שבת קודם זמן איסור אכילת חמץ, יקיים בלחם (שו"ע סימן תמ"ד ס"א). ונוהגים לקנות לסעודות השבת פיתות וכיו"ב שאינם מתפוררות, וסעודה שלישית יעשה במצה עשירה (עיין להלן אות ט"ז), כיון שזמנה אחר חצות היום וכבר חל איסור אכילת חמץ, (מעיקר הדין יכול לקיים גם סעודת ליל שבת ויום שבת במצה עשירה, עיין אור זרוע ח"ב סימן רנ"ו, ומהרי"ל הל' ערב פסח).
סעודה שלישית בשבת של ערב פסח
א. לא נהגו בקהילותינו לעשות סעודה ג' במצה עשירה, וגם אין מצוי כיום מצה עשירה העשויה מקמח שאינו לתות ונילוש במי פירות בלא טיפת מים, ולכן יעשה אותה בפירות או בשר או דגים. (עיין שו"ע סימן רצ"א ס"ה ורמ"א סימן תמ"ד ס"א). [ודע, ד"מצה עשירה" הנמכרת בחנויות, יש בה חששות ופקפוקים גדולים, מחמת חומרי ההתפחה, אבקת הביצים, יין שאינו 100% בלא תערובת מים, וכן שטיפת הצינורות במים [ומשרד הבריאות אינו מאשר לשטפם ביין], ואם נשארה שם אפילו טיפת מים, מחמיץ מיידית (כיעוין שו"ע סימן תס"ב ס"ב), לכן אסור להשהותה בפסח מבלי למכרה במכירת חמץ, ואסורה באכילה אחר פסח כדין חמץ שעבר עליו הפסח].
ב. כדי לצאת סעודה שלישית בלחם, יש הנוהגים (אף שהמהרי"ץ בעץ חיים הביא דעה זו, אך משמעות מסקנת דבריו שלא לנהוג כן, וכן לא הובא דעה זו בשתילי זיתים) לחלק סעודת שחרית לשנים, דהיינו שאחר שאכל עיקר הסעודה (עיין שו"ת שבט הלוי ח"א סימן נ"ז) יברך ברכת המזון, ויעשה הפסק שהייה קצת (עיין בט"ז סימן רצ"א סק"ב, וחמד משה סימן תמ"ד ס"ו), וטוב יותר שיצא לחדר מדרגות ויחזור ויטול ידיו שוב בברכה ויברך המוציא ויאכל לפחות כביצה פת לשם סעודה שלישית, ואין בזה גורם ברכה שאינה צריכה, כיון שעושה לצורך. (ראה שו"ת הרא"ש כלל כ"ד סימן ד', ומג"א סימן רט"ו סק"ו, וערך השלחן סימן רצ"א סק"ד).
ומכל מקום, כיון שלרוב הראשונים והשולחן ערוך זמנה של סעודה שלישית היא רק לאחר חצות היום, וקודם לכן לא יצא ידי חובתו (עיין שו"ע סימן רצ"א ס"ב), אשר על כן יקיים סעודה שלישית בפירות או בבשר או דגים, וכאמור לעיל.
ג. נראה שאינו יכול לעשות שתי סעודות בליל שבת וסעודה אחת ביום, וכך לצאת ידי חובת סעודה שלישית בלחם. (כן כתבתי בתשובתי בשו"ת ברית הלוי ח"ג כת"י).
ד. אם יש לו רק פיתה או לחמניה אחת, יכול לצרף ללחם משנה מצה משאר המצות שלא מייעדם לצאת בהם ידי חובת הכזיתות בליל הסדר (משום שמצות הלילה הרי הם מוקצה, עיין פרי מגדים א"א סק"א, ובן איש חי פרשת צו אות ו'), הגם שאסור לאכול מצה בערב פסח. (אגרות חזו"א ח"א סימן קפ"ח, ושו"ת יבי"א ח"ח או"ח סימן ל"ב סק"א) ויניח המצה בניילון כדי שלא יפלו עליה פירורי חמץ ח"ו, ואין בזה חציצה (כ"כ בתשובתי שו"ת ברית הלוי ח"ג כת"י).
סדר סעודת שבת שחרית
א. קמים להתפלל מוקדם כדי שיספיקו לאכול סעודת שבת לפני סוף זמן איסור אכילת חמץ. (עיין בעץ חיים ח"ב דף ב' ע"א ומשנ"ב סק"ד).
אדם שקם מאוחר, ואם יתפלל יגיע זמן איסור אכילת חמץ, נראה שאסור לו לאכול קודם התפילה, כיון שחובת קידוש וסעודה היא רק אחר תפילת שחרית. (עיין שו"ע סימן רפ"ו ס"ג). לכן יקדש אחר תפילת שחרית ויבצע על לחם משנה ויאכל כביצה ויתפלל מוסף, ואחר כך ימשיך אכילתו, גם אם נוהג לטעום ולשתות אחר תפילת שחרית בלא קידוש כסוברים שחובת קידוש חלה רק אחר תפילת מוסף, ואין זה כתרתי דסתרי.
ב. אם לא יספיק להתפלל שחרית קודם אכילתו, יש מתירים לצאת ידי חובת סעודת שבת במצה, לפי שאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן וסעודת שבת היא מהתורה ויש לצרף את שיטת הרז"ה הסובר דאיסור אכילת מצה בערב פסח מתחיל מחצות היום.
ולענין מעשה נראה, שלא יאכל מצה, אלא ישרה מצה שלמה במים רותחין של כלי ראשון שאינו על האש, וישהנה קצת במים עד שישתנה קצת טעמה ותחשב מבושלת, ולא מספיק לטבלה במים ולהוציאה מיד (עין חזו"א או"ח סימן כ"ו סק"ט). ויזהר שלא תהיה נימוחה (עיין סימן קס"ח ס"י) כדלהלן אות כ"ב, ויקיים בזה חיוב לחם משנה וסעודת שבת. ובני אשכנז שאוסרים שריית מצה בשבת בכלי ראשון (עיין רמ"א סימן שי"ח ס"ה), ובכלי שני הלא לא נחשבת מצה מבושלת ואסור לאכלה בערב פסח, יש להתיר אכילת מצה כדי לקיים סעודת שניה של שבת.
אכילה במרפסת הבית
ישנם האוכלים במרפסת חמץ לסעודת שבת ולאחר מכן נכנסים להמשיך את עיקר הסעודה כדי שלא לאכול חמץ בסלון וישארו שם פירורי חמץ, ואין זה נחשב למשיכה וסילוק מהפת, כיון שדעתו מראש להמשיך לאכול את עיקר הסעודה אח"כ והכל נטפל לפת. וכן אם אוכל חמץ והגיע זמן איסור אכילת חמץ, אין זה נחשב סילוק מהפת כיון שמה שממשיך לאכול וזה טפל לסעודה שהיתה בפת, ויכול להמשיך בלא לברך על אכילת מאכלים שאינם חמץ.
אכילת מצה מטוגנת או מבושלת בשבת
א. יש נוהגים לשרוף את כל החמץ שברשותם ביום שישי, ולקיים סעודות שבת ולחם משנה במצה שלימה מטוגנת או מבושלת בכלי ראשון (עיין שו"ע סימן תס"א ס"ד ומשנ"ב סק"כ), וישהנה קצת במים עד שישתנה קצת טעמה ותחשב מבושלת, ולא מספיק לטבלה במים ולהוציאה מיד (עי' חזו"א או"ח סימן כ"ו סק"ט), ויכול אף לשרותה בשבת בכלי ראשון שאינו על האש, לפי שאין בישול אחר אפיה (עיין שו"ע סימן שי"ח ס"ה), אך נראה שלשיטת רבינו הרמב"ם אסור לאכול מצה מטוגנת או מבושלת בערב פסח, כדי שיהא היכר לאכילתה בערב (עיין שעה"צ סק"א).
ב. יש מגדולי הפוסקים שהתירו לאכול מצה מבושלת שאין בגודלה כזית. אבל אם יש בה כזית, אסור הגם שאין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר, כיון שאין בה טעם מצה, מ"מ כיון שברכתה המוציא אסור. (עיין במג"א סימן תע"א סק"ח, ודרך החיים סימן ק"כ אות ד'). ויש שהתירו אף ביותר מכזית. (עיין הגהת רעק"א על המג"א, ובהגהותיו על הדרך החיים שם, ובשו"ע הגר"ז סימן תמ"ד ס"ד). וטוב להחמיר כשיטת האוסרים, ובפרט שדעת הרמב"ם נראה שאסור וכנ"ל.
ג. על מצה מבושלת מברך המוציא אם יש בה שיעור כזית, וכן מצה מטוגנת ויש לפחות בשכבה אחת כזית שלם, מברך עליה המוציא, ואם אין בשכבה אחת כזית, ברכתה בורא מיני מזונות ועל המחיה. (עיין שו"ע סימן קס"ח ס"י). ואם טיגנה בשיעור כזית ואח"כ חתכה לפחות מכזית, צ"ע אם יברך המוציא, כיון דעתה אין בה כזית (ביאוה"ל ד"ה אם יש בשם פמ"ג, וכן לכאורה דעת רש"י ברכות ל"ז ע"ב ד"ה ותני, דהא מנחת מרחשת פותת אותה אחר הטיגון, ודברי החזו"א סימן כ"ו סק"ה ד"ה היוצא, הם רק בדעת ר"ת). ומכל מקום אם חתכה בשעת הסעודה, ודאי דברכתה המוציא, דהרי גם בפיו חותכה (עיין חזו"א שם). ויש לעיין מהי הגדרת בזמן הסעודה, וצ"ע.
נקיון הבית לאחר אכילת החמץ בסעודת השבת
א. יזהר מאד שלא יתפזרו פירורי לחם, ומיד לאחר הסעודה יטאטא את המקום שאכל בו חמץ (עיין משנ"ב ס"ק ט"ו), ואסור לשטוף המקום במים (עיין שו"ע סימן של"ז ס"ג) ויזרוק את המפה עם הכלים חד פעמיים שנשארו בהם פירורי החמץ, לפי שלרוב הפוסקים אין חובת ביעור בפירורים שאין להם חשיבות והם פחות כזית. (עיין במשנ"ב ס"ק ט"ו, וכף החיים סק"ל, ומה שכתבתי בשו"ת ברית הלוי ח"ב סימן ס"ה). ואם נשאר לו חמץ כזית, ישפוך עליו אקנומיקה או כל חומר פוגם שאינו מוקצה בשבת ויזרוק אותו לאשפה ובזה יקיים מצות ביעור חמץ. ומ"מ כדאי לעשות כן גם על הפירורים פחות מכזית שבתוך המפה.
ב. לאחר סיום האכילה, יש המפוררים את הלחם לחתיכות קטנות, (ואין בזה איסור טוחן בשבת, לפי שאין טוחן אחר טוחן, עיין רמ"א סימן שכ"א ס"י), וזורקים לבית הכסא ופותחים את המים שילך למערכת הביוב. (עיין משנ"ב ס"ק כ"א וסימן תמ"ה סק"ה, וחזו"א או"ח סימן קט"ז ס"ק ט"ז, ואור לציון ח"ג פרק י"ד אות ב'). אך לא נשמע אצלינו דבר זה, כיון שחושבים זה לזלזול בלחם. (ראה ויצבור יוסף בר ח"ד פרק כ"ו סימן יא', ועריכת שולחן סימן תמ"ד אות ח'). אך יש לדון בבתי כסאות שלנו שאינו ניכר הזלזול.
ג. טוב להשאיר לפחות כזית חמץ שבו יקיים מצוות ביעור חמץ כנ"ל, כיון שישנם הסוברים דמצוות תשביתו אינה בשב ואל תעשה שלא יהיה לו חמץ, אלא היא מצוה בקום ועשה. ואמנם גם לשיטתם כשאין לו חמץ, אינו נחשב מבטל מצות עשה, אלא שאינו מקיים בזה מצוות עשה. (עיין מנחת חינוך מצוה ט', ושער הציון סימן ת"נ סק"ב).
ד. לאחר מכן, יזהר שלא לשכוח לבטל את החמץ ויאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליהוי בטיל וחשיב כעפרא דארעא".
ה. אחר הסעודה, ינער היטב בגדיו שמא נפלו פירורים עליהם, וישטוף ידיו ופיו, ויזהר לנקות היטב היטב בין שיניו (בן איש חי שנה ראשונה סימן צ"ו ס"ח) בקיסם ובחוט דנטלי, ובפרט אם יש לו חורים. ויזהר מהוצאת דם, ויצחצח את שיניו במברשת ללא משחה, אלא ב"מי פה". וכן מי שיש לו שיניים תותבות, ינקם היטב, ויערה עליהם מים מכלי שני.
הכנות למוצאי שבת – ליל חג הפסח
א. אסור לסדר לפני צאת השבת את השולחן, הכלים, המצות והמצעים להסיבה וכו', לצורך ליל הסדר, משום איסור הכנה משבת ליום טוב, שטורח בשבת שניתנה לעונג, וגם נראה כמזלזל בכבוד השבת. (עיין ברמ"א סימן תרס"ז ס"א, ומשנ"ב סק"ה וסק"ו, וסימן ש"ב ס"ק י"ט).
ב. כמו כן, אסור להוציא בשבת אפילו בעוד היום גדול, את המצות הרכות מתא ההקפאה, משום איסור מוקצה וכנ"ל, וגם מצד איסור הכנה משבת ליו"ט, שניכר שעושה זה לצורך ליל הסדר. ואף שיש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על ידי שיתן עליו דבר היתר, והוא הדין טלטול המצה שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס (עיין שו"ע סימן ש"ח ס"ה, ורעק"א שם), מכל מקום אין דין זה מוסכם, וישנה אפשרות להפשירם במהירות בליל יום טוב על הפלטה.
ג. במקום צורך מותר להוציא מהמקפיא מאכלים קפואים המבושלים כבר, אפילו בעוד יום גדול, לצורך ליל הסדר, כיון שיש אפשרות עקרונית אילו היה רוצה להנות מהם בשבת. (עיין משנ"ב סימן תרס"ז סק"ה ושם). וטוב שיעשה בדרך הערמה, שיתן מתחת המאכלים הקפואים שרוצה להוציאם לצורך הלילה, דברי מאכל שאוכלם בשבת, כגון גלידה או ארטיק כשרים לפסח וכיו"ב, ובשבת יפנה אותם אל השיש, כדי לאפשר גישה להוציא הגלידה וכיו"ב, ואינו צריך להחזירם.
ד. לא יאמר בפיו בשבת שהולך לישון כדי שיהיה לו כח להישאר ער בלילה עד שעה מאוחרת. (עיין משנה ברורה סימן ר"צ ס"ק ד'). אף על פי שבדיבור אין איסור הכנה, מכל מקום יש בזה זלזול בכבוד השבת, לפי שהשינה בשבת תענוג והוא אומר שעושה זה לצורך יום טוב. (עיין אליה רבה סימן ש"ז ס"ק א').
ה. חלק מקהילות השאמי, נוהגים לטבול את הכרפס שלא בחרוסת (כמנהג הבלדי), או בחומץ (כלשון השו"ע סימן תע"ג ס"ו), אלא נוהגים לטבול הכרפס ב"מי מלח" (שתילי זיתים סימן תע"ג סק"ל). והנוהגים כך, יש להכין המי מלח לפני השבת.
ואם שכח להכינם מערב שבת, יכינם בליל יום טוב, אך אסור לעשות כמות מרובה כי אם מעט מאד בכמות שצריך בשביל טיבול מקצת הכרפס ולא יותר. (שו"ע הגר"ז סימן תע"ג ס"ק י"ט). ולא יעשה כמות מועטת בכמה צלחות, כגון שהסועדים רבים (עיין תורת שבת סימן שכ"א סק"ד), וכן כמות המלח תהיה פחות משני שליש מכמות המים (עיין סימן שכ"א ס"ב, ומשנה ברורה סימן תע"ג ס"ק כ"א).
