בעניין איסור הושטה בנדה מידו לידה
ובדין לקיחת תינוק מידו לידה
"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא י"ב, ב').
א. מקור הלשון נדה ביארו הראשונים שהוא ביטוי לריחוק, וכפי שכתב הרשב"ם (שם) נדה לשון נדודה ומרוחקת מבעלה. ובחזקוני (שם כתב דנדת הוא לשון ריחוק, כמו ומתבל ינידוהו (איוב י"ח, י"ח), פירוש נדודה ומרוחקת מבעלה, עכ"ל. וכמו שמצינו ביטוי של ריחוק ישראל מהקב"ה בזמן חורבן בית המקדש, כמאמר הנביא על כן לנדה היתה (איכה א', ה').
בעניין זה יש לברר מהו מקור האיסור של הושטה מיד הבעל לידה של אשתו נדה, והאם נאמר בכל הושטה שהיא או דוקא בדברים שיש בהם משום הרגל עבירה. כן יש לדון, האם מותר לבעל ליקח תינוק מיד אשתו נדה, והאם יש נפקא מינה לזה אם התינוק קטן חולה או כפות, והאם יש היתר כשאין מקום אחר להניח את התינוק זולתו. בדומה לזה האם יש להתיר לבעל ואשתו נדה לעזור לחולה משותק או להסיע מסעות כבדים, או כיסא גלגלים בה נמצאת אשתו היולדת. וכן האם יש להתיר באופן שאחרים עמם להושיט מידו לידה.
ב. איסור הושטה אינו בהדיא בתלמוד, אך למדו איסור הושטה משתי מקורות שונים שלכל אחד משמעות שונה מעט, ובראשונים משמעויות שונות מהיכן מקורו. הראשון הוא מגמ' בכתובות (ס"א ע"א) דאמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. ושם אמרו לעניין מזיגת הכוס, דאשת שמואל היתה מחליפה ומושיטה לו ביד שמאל מה שהיתה רגילה להושיט לו ביד ימין, ואשת אביי היתה מניחה לו את הכוס עבורו על פי הכד, ואשת רבא היתה מניחה לו על הכר סמוך לראשו ולא על השולחן שלפניו, ואשת רב פפא היתה מניחה לו על גב ספסל. עכתו"ד הסוגיא שם.
מקור נוסף שממנו ניתן ללמוד איסור הושטה בין איש לאשתו נדה, הוא מגמרא בשבת (י"ג ע"א), והכי איתא התם, תני דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם, כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. אמר אליהו, פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה, ביתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך, אבל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה, ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
ובמדרש ילקוט שמעוני (פרשת מצורע רמז תקס"ט) הובא מעשה זה, בשינויי לשון שיש בהם ממש, ואציין את הדברים הנוגעים לעניינינו, אבל באותן הימים לבנים (היינו, שבעה נקיים) מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בו אפילו באצבע הקטנה. אמרה לי, רבי חיי ראשך, רחצתי לו את רגליו וסכתי לו את השמן וישנתי אני עמו במטה אחת, אני בבגדי והוא בבגדיו, אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר. אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים, שכן כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, עד כאן משם.
ג. והנה, יש לדקדק בחילוף הסוגיות בסוגיא דכתובות לסוגיא דשבת, וכפי שהמתבונן יראה כי בגמ' בכתובות לא נזכר אלא מזיגת הכוס והושטתו מידו לידה, ותו לא מידי. ובשבת שם יתכן שאף כוונת הדברים לאסור כל הושטה מידו לידה מחשש נגיעה. [אמנם פשטות הלשון 'שמא הבאת לו את הסכים שבידך ונגע בו', אין בו הכרע כלל שאסור להושיט, אלא שהואיל ויתכן שיארע שיגע בנדה, על כן שאל את אלמנתו על כך]. וראה עוד להלן מזה.
ורש"י בכתובות (שם) כתב לפרש בהאי לישנא, שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא, דעבדה שינוי מן ההכרח במזיגת הכוס דוקא, דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר, אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה, דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא, שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין, וכיון דאיכא שינוי סגי ליה. עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שאין איסור להושיט מידו לידה אלא כוס, והיינו כוס של יין שיש בה המשכת חיבה והרגל עבירה.
אמנם בתוס' בשבת (שם) הביא שרש"י היה נזהר מלהושיט מפתח מידו ליד אשתו בימי נדותה, וזה שלא כשיטת רש"י במהדו"ק. וכתבו התוס' שם שנראה שיש לרש"י שורש וענף מסדר אליהו הנז"ל שאמרו, 'שמא הבאת לו את השמן, שמא הבאת לו את הפך', ומשמע שיש איסור הושטה בין איש לאשתו כשהיא נדה. אך מכל מקום אינו ראיה גמורה, מאחר ויתכן כאמור שהאיסור הוא הנגיעה ולא ההושטה. עכתו"ד שם. וראה בתוס' בכתובות שם ד"ה מחלפא דביתהו.
בירור דעת הפוסקים בטעם איסור ההושטה
ד. בשולחן ערוך (יו"ד סימן קצ"ה סעיף ב'), וז"ל: לא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יושיט מידו לידה שום דבר, ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה. וכתב על כך ברמ"א, וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור. עכ"ל. וראשית כל יש לציין, כיבבית יוסף שם לא נזכר אלא איסור הושטה מידו לידה, ולא דרך זריקה, וכדלהלן. אמנם בב"י שם העלה לדברי רבינו ירוחם שהביא שיש ליזהר מהושטה אפילו בדבר ארוך, שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה. ובתוך הדברים להלן נרחיב מעט בפרט זה.
והנה, עיקר הטעם לאיסור הושטה, ביאר לן השו"ע שהוא מחשש שמא יגע בבשרה. ומקורו טהור מן הרשב"א בתוה"ב הקצר, כמובא בב"י שם. וכבר בבית יוסף העלה לדברי הרב המגיד שהביא, דדעת רבינו הרמב"ם שאין לאסור הושטה מידו לידה כי אם בכוס של יין, ולא בשאר דברים, ע"ש. וכן פסקו היראים (סימן כ"ו), ובסמ"ג (ל"ת קי"א), ובספר התרומה (סימן פ"ט).
ה. אמנם במאירי סוף פרק ט' דנדה כתב הטעם לאיסור הושטה מידו לידה, שהוא משום הרגל דבר, ולפיכך כתב שיש מתירין להושיט מידו לידה בפני אחרים, שאין הרגל דבר בפני הכל. [ושם מדבריו נראה, שזהו דוקא לדעת הראשונים (וכך היא נטיית המאירי גופיה, כיעו"ש) הסוברים שאין איסור בהושטה מיד ליד אלא בכוס של יין, ולכן יש להתיר בפני אחרים שאין לחוש בזה שיבואו לידי הרגל דבר]. עוד כתב שם, שיש שהתירו אף במזיגה והושטת כוס יין בשעת אכילה, דכל חד וחד בעבידתיה טריד, אלא שאין ראוי לפרסם היתר זה, ע"ש.
וסיים המאירי דבריו, ומכל מקום יש אוסרין כל הושטה מיד ליד אף בשאר חפצים וכו'. עכתו"ד. ומרהט לשונו שם היה נראה, דסבירא ליה דבהא פליגי הראשונים, דלדעת הראשונים דהושטה בשאר חפצים מותרת, ממילא סבירא להו שהטעם לאיסור ההושטה הוא משום חיבה והרגל עבירה, ולפיכך יש להתיר באופנים הנז"ל, וכן בשאר דברים שאינם מרגילים לערוה. אולם לדעת הראשונים האוסרים הושטת כל דבר ואפילו דברים שאין בהם חשש הרגל עבירה, הואיל וסבירא להו דסיבת האיסור הוא מחשש נגיעה, לפיכך יש לאסור בכל גווני, ע"ש. (ויש לדון אם יש לתלות טעמים אלו בחילוף הסוגיות הנזכרות לעיל בעניין זה, ודו"ק בזה).
ו. והנה ברשב"א בתשובה (חלק א' סימן אלף קפ"ח) מבואר, שטעם איסור הושטה מיד ליד באשתו נדה, הוא משום שיש בזה הרגל דבר וחיבה. וצ"ב לפי מה שכתב הטעם איהו גופיה בתוה"ב הקצר, דהטעם הוא משום שמא יגע. ושמא צ"ל, שלמד הרשב"א דתרוויהו איתנייהו בהו, וסיבת איסור הושטה מיד ליד הוא גם משום הרגל עבירה וגם מחשש שמא יגע. ועוד, שיתכן שהטעם האיסור משום הרגל עבירה, אמור בחפץ ארוך וכיוצא בו, שאין לחוש בו משום שמא יגע. או באופן של זריקה מידה לידו (אם נימא דהרשב"א סבירא ליה מאיסור זה, וראה להלן).
ואם כנים אנו בשיטת הרשב"א הנזכרת, הרי שיש לאסור אף באופן שאחרים עמו ההושטה מידה לידו, וכן בשעת אכילה, משום שעדיין יש לחשוש שמא יבואו לידי נגיעה בשעת ההושטה, שהרי זהו טעם האיסור. וראה בריטב"א בכתובות דף ס"א ע"א שדעתו שבהושטה מיד ליד בשאר חפצים יש להקל ע"י שינוי, וכדין מזיגת הכוס יין, עיין שם. ועיין שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן ע"ז.
ואגב אבוא אעירה בעניין נשיאת משאות כבדים, שיצאו לדון בזה כמה מן האחרונים, אם יש להקל להם לנושאם יחדיו, דיש לומר שאין בכה"ג עניין של חיבה, ואינו דבר המצוי ורגיל, וכן חשש נגיעה רחוק הוא בכה"ג, ועוד שהרי אחרים עמם, וכן שהרי הרמב"ם וסייעתו לא סבירא לן מאיסור הושטה מיד ליד. ועיין בזה בשו"ת אגרות משה שם סימן ע"ה, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן נ"ח, ובטהרת הבית דף צ"א.
בירור מנהג תימן בזה
ז. ולעניין מנהג תימן בזה אם קיימא לן כדעת הרמב"ם או כפסק השולחן ערוך ויש לאסור כל הושטה מידו לידה ולאו דוקא בכוס של יין. הנה מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בספרו עריכת שולחן (שם) כתב, יש שנהגו להקל להושיט מידו לידה, וכדעת רבינו הרמב"ם, ויש שנהגו להחמיר. ושם בהערה הוסיף בזה, שכן אף נראה מרהט דברי מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק א' סימן ח') שאמנם בתחילת דבריו בעניין הושטת הכוס, כתב שדעת השו"ע שיש לאסור בכל דבר להושיט מידו לידה, ואנן קיימא לן כרש"י וכדפסקי רבוותא. אולם הוסיף ע"ז לומר שדעת הרמב"ם אינה כן, אלא דוקא מזיגת כוס יין והושטתו מיד ליד אסורה, אולם בשאר דברים מותרת ההושטה מיד ליד. ושם נראה שכן הוא המנהג דידן כדעת רבינו, ע"ש. וכן כתבו בשושנת המלך שם, ומהר"י עמוד זלה"ה בסוף ספר פתח האהל. עכתו"ד.
וצ"ב על דבר זה, שמלבד הוראתו המפורשת בספרו שערי טהרה הנ"ל, ששם כתב לאסור כל הושטה מידו לידה, הן ביין והן בשאר דברים, וגדולה מזו מצאנו לו, שאסר אפילו הזריקה מידו לידה, שבזה יש פוסקים שהתירו, כמבואר באחרונים שם. אך גם מדבריו בתשובתו שם כן נראה ברור לכאורה, שהרי שם סיים דבריו, וז"ל: ואיך שיהיה, נתבאר לן מדברי רבינו, דאין צריך לשנות ולתת ביד שמאל על השולחן או על הארץ, רק ביד ימין, דבמה שמנחת על הארץ ואינה נותנת לידו, בהיכר זה סגי. וכן המנהג אצלינו, וראיתי כמה גדולים נהיגי כן, ודו"ק. ודע, שלדעת הרמב"ם דוקא מזיגת הכוס בעיא שינוי, אבל של מים, מותר. דלדעת הרמב"ם אין ההושטה אסורה אלא ביין דוקא אבל לא בשאר דברים, ולא חיישינן שיגע בה. עיין מגיד משנה פכ"א מהלכות אישות, וסוף פי"א מאיסורי ביאה. עכ"ל.
הרי שלגבי דין איסור מזיגת והושטת הכוס, כתב מהרי"ץ והעיד כן בהדיא שהמנהג להקל כסברת הרמב"ם, ואין צורך להניח על הארץ או על השולחן ביד שמאל, דדי בזה שאינה מושיטה לו לידו אלא על השולחן, אבל על איסור ההושטה מיד ליד בשאר דברים, הרי לא כתב מהרי"ץ שכן המנהג להקל בזה, וכפי שכתב כן בדין המזיגה דלעיל, אלא רק כתב לשון ודע וכו', שמשמעותו הוא לשון של ידיעה בעלמא, ולא שכן הוא המנהג.
ושמא למד מורי הגאון זצ"ל כן בדעת מהרי"ץ, מחמת שאם תאמר שאסרו הושטה מיד ליד בכל דבר, אבל נהגו להקל במזיגת כוס של יין שאין צריך להניחה על השולחן או על הארץ בשינוי, הלא אין שום מובן מהי הרבותא באיסור מזיגת הכוס, ומה נאסר בו יותר מבשאר הושטה שאסור להושיט מיד ליד אלא להניח על השולחן. והניחא לשיטת הרמב"ם שהתיר ההושטה מיד ליד בשאר דברים, על כן שפיר כתב להקל גם בדין מזיגת הכוס, שאין צריך בו שינוי, אלא די בהנחה על השולחן לפניו שהיא היא השינוי, מה שאין כן לדידן. ואלא על כרחין, שהקלו בזה לגמרי כדעת הרמב"ם, הן באיסור הושטת שאר דברים, והן במזיגת הכוס. ולפ"ז מה שכתב מהרי"ץ בשע"ט שם, הוא לא לעניין המנהג, אלא העתיק דעת השו"ע והרמ"א, ומקום הדין הוא העיקר, וכפי שכתב לן בתשובותיו הנז"ל. וזה עפ"י הוראתם של בעל שושנת המלך ומהר"י עמוד שם. [אמנם כבר ציין שם הגאון זצ"ל, שיש שנהגו כפי הדין המפורש בשו"ע שם ואסרו הושטה מיד ליד בכל דבר, וכהוראת מהרי"ץ בשערי טהרה שם. וכ"ז אינו אלא ליישב מנהגם של הנוהגים כדעת הרמב"ם בדין זה].
בדין הושטה מידו לידה בפני אחרים
ח. עוד רגע אדבר בו, ממה שיש לדון להלכה ולא למעשה, בדין הושטה מידו לידה בפני אחרים, אם יש להתיר איסור ההושטה מחמת כן. והנה מצד עניין הבושה שישנה בפני אחרים כאשר לא יושיט הדבר מידו לידה כדרכם בשאר ימים, אין זה טענה כלל, וכבר כתב על כך בחריפות רבה בדרישה שם סוף ס"ק א' בשם המהרש"ל בביאורו לטור, וז"ל: והאנשים שאוכלין עם נשותיהן בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית, שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים, ונתקבצו כל הקהילות וכתבו חרם על זה. דברי הר"ח. עכ"ל. וכן כתב מהרי"ץ בפעולת צדיק שם. וכבר האריך על כך בשו"ת אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן ע"ז, ע"ש.
ואולם אנו דנים מצד שורת הדין, כי יש לומר שלא גזרו בפני אחרים כלל ועיקר, מפני שאצל רבים ליכא חששא משום הרגל עבירה כלל. [וכמדומה שכבר מצאנו כיוצא בזה בכמה דוכתין, 'בשל רבים ליכא חששא'].
והנה בשו"ע שם לא הזכיר שום צד היתר בזה, אולם הלא כבר באחרונים בסעיף ג' לגבי דין איסור אכילה בשולחן אחד, כתבו לן כמה אופנים שונים להתיר האסור, וזאת הגם שבשולחן ערוך לא נזכר מאלו ההיתרים (ולהלן יבואר מזה בס"ד בהרחבה). והנה לעיל הזכרנו מה שיש שכתבו, שאיסור ההושטה הוא אינו אלא משום הרגל עבירה, ולפי זה נראה לענ"ד פשוט, שאין לחוש במקום שאחרים עמם. אולם כבר כתבנו לעיל, שנראה שאיסור ההושטה הוא גם מחשש נגיעה, כיעו"ש.
ט. ולכאורה היה נראה לענ"ד מסברא לומר בזה, שכפי שמצאנו שכתבו כמה מגדולי האחרונים, ובראשם רבינו הגאון מהרי"ץ זצוק"ל בתשובתו שם, בראיות ברורות ומוצקות מן התלמוד ושאר מפרשים, שיש להתיר לאכול אפילו מאותה קערה במקום שאחרים אוכלים עמהם, מטעם שאין לך היכר גדול מזה, וכן הוא המנהג להקל בכך, כיעוין שם. והרי ודאי שבאכילה מקערה אחת יש לחוש נמי לנגיעה, שהרי אוכלים מאותה קערה ועלולים לבוא לידי נגיעה, ואף על פי כן הותר דבר זה במקום שאחרים עמם, ממילא כן יש ללמוד נמי בנדון דידן, להתיר ההושטה במקום שאחרים עמם, ובפרטות יש לומר כן בדבר ארוך וכיוצא בזה בדבר שאין לחוש בו כל כך משום נגיעה.
ובביאור הטעם שאין לחוש בזה משום נגיעה נראה לומר, שהואיל ואחרים רואים ומשגיחים במעשיהם, קרוב הדבר שלא יבואו לידי נגיעה, ובפרט נגיעה של חיבה שהיא עיקר וגוף האיסור. [ואף אם נימא שהאיסור של הושטה הוא משום חשש חיבה והרגל דבר, נראה דבכה"ג אין לחשוש משום חיבה, ודו"ק]. ובפרט יש לצדד כן עפמ"ש הריטב"א בכתובות הנז"ל, והמאירי בנדה שם, ודו"ק. כן היה נראה לענ"ד להלכה ולא למעשה כלל.
בדין הושטת תינוק מידו לידה
י. אחר הדברים האלה, נבוא לדון בעניין נטילת תינוק מחיק אמו בימי נדתה ולהיפך, האם מותר או אסור. בשו"ת התשב"ץ (חלק ג' סימן נ"ח) כתב וזו לשונו, אסור להושיט דבר מידו לידה. ובגמרא בכתובות (ס"א ע"א) משמע דוקא מידי דאכילה, אבל רש"י ז"ל היה נזהר אפילו להושיט לה מפתח. וכן נהגו. וליטול מידה התינוק, נראה שמותר, דחי נושא את עצמו. ולהשליך מידו לידה מותר, שלא אסרו אלא על ידי חיבור בהושטה, עכ"ל. הרי בתשובה זו התיר ליטול התינוק מיד אשתו נדה, לפי שחי נושא את עצמו. אמנם לא פירש שיחתו היטב, אם כוונתו אפילו ליטול מידה באופן שהתינוק ישן או כפות, או שאינו חש בטוב באופן שלא בא מעצמו אל חיק אביו, ויש לברר וללבן הדברים בס"ד, וכן כיצד היא דעת יתר הפוסקים ראשונים ואחרונים בהאי עניינא.
אלא שבתשובה אחרת (שם סימן ר"ל) פירש שיחתו הדק היטב, שכן נשאל אם מותר להושיט דבר מידו ליד אשתו נדה, מאחר וראה רבים מקילים בדבר. וזה תורף תשובתו שם, דע כי רבים הם המחמירים בזה, וכן כתבו תלמידי רש"י כי רבם היה נזהר מלהושיט כל דבר, ואפילו מפתח לא הושיט מידו לידה, ולאחר שהאריך בביאור הסוגיא כתב, והעולה מזה שאסור ליטול מידו לידה כלום אפילו בלא נגיעה ואפילו מפתח, ומזיגת הכוס אסורה אפילו על השולחן אלא על ידי שינוי. אלא שיש להקל ליטול התינוק מיד אשתו נדה, משום סברת חי נושא את עצמו, והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא לחיק אביו. עכתו"ד.
הרי שלא הקל בכל זה אלא באופן שהתינוק עצמו יוצא מאליו מחיק אמו ובא אל חיק אביו, ואין האשה עושה דבר על מנת כן. אבל באופן שלצורך העברתו מאמו לאביו, נצרך סיוע במעשה האב או האם, הרי הדבר אסור כדין הושטה מידו לידה ולא שנא. ויש לדקדק זאת בלשון התשב"ץ בתשובתו הראשונה הנזכרת, שכתב בתוך דבריו 'שלא אסרו אלא על ידי חיבור בהושטה', והלא משום כך התיר לזרוק ממנו אליה, מאחר ואין כאן חיבור, ואם כן יתכן שזהו אף טעם ההיתר בתינוק, הואיל והוא עובר לבדו אל האב, וממילא שוב אין כאן חיבור ומעשה מהנדה אל בעלה. ופשוט אם כן שבכפות או ישן וכן בעושה מעשה על מנת להעבירו, אסור בהחלט לפי דעתו.
וראה בדרכי תשובה (שם ס"ק ט') שכתב להוכיח, ממה שיש מן הפוסקים שדנו להתיר ביום המילה להעביר התינוק מיד אשתו נדה, מפני דחי נושא את עצמו, שהרי שסברא זו שייכת גם במקום שהתינוק אינו מביא עצמו אליו אלא ככפות וכישן דמי. אך הואיל וקיימא לן בעלמא (לדעת רוב הראשונים, ראה שבת ק"ל ע"א) דלא אמרינן מן התורה חי נושא את עצמו, בקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת. וראה בזה עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' סימן ס"ט.
אמנם אעיקרא דמילתא קשיא, במה שכתב התשב"ץ לדמות איסור הושטה בנדה לדין חי נושא את עצמו ששנינו לגבי הלכות שבת, כבר העירו על דבריו, דמה עניין איסור נדה שהוא מחשש שמא יגע וכדומה, להאי עניינא דחי נושא את עצמו ששנינו לגבי הלכות שבת, וכמ"ש בתוס' בשבת (צ"ד ע"א) דטעמא דפטור הוא דגמרינן ממשכן שלא היו נושאים דבר חי, וא"כ פשוט דהא לא שייכא להכא. (ראה ערוך השולחן שם סעיף ה', וכן תמה בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' סימן ע"ה אות ב').
אך לקושטא דמילתא נראה, כי אין כוונת התשב"ץ להוכיח מדין חי נושא את עצמו, אלא עיקר טעמו הוא מפני שבאופן זה של הושטה לא גזרו איסור הרחקה מאשתו נדה, לפי שאין כאן חיבור ביניהם והוא כדין זריקה המותרת, ולא הביא סברא דחי נושא את עצמו אלא לבאר מדוע אין ביניהם חיבור בהושטה זו, כי מאחר והתינוק נושא את עצמו מאמו לאביו (דאיירי שהוא כבר בגיל שמושיט עצמו ממנו אליו ולהיפך), שוב אין בזה סרך הושטה.
אלא שיש לעיין לפי זה בדעת מרן בשו"ע, שכן כתב בשולחן ערוך (שם), וז"ל: לא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יושיט מידו לידה שום דבר, ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה, עד כאן. אלא שברמ"א הוסיף על כך וכתב, וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור. עכ"ל. ויש לעיין אם דעת השו"ע מסכימה לאסור זריקה מידו לידה או שמא כפי שפירש בשו"ע, דוקא הושטה בהדיא מידו לידה אסורה ולא זולת זה כלל.
וידועה דעתו של הגאון החיד"א בשיורי ברכה (סימן קצ"ה ס"ק ו') שכתב להקל לזרוק מידו לידה כלפי מעלה, מאחר דאף לזרוק מידו לידה התירו הרשב"ץ ומהריק"ש, ואנן דאסרינן תיסגי להחמיר כשיהיה זורק בהדיא מידו לידה. ושם בשיורה ברכה (ס"ק ז') כתב להקל אף בלקיחת תינוק מידו לידה, משום דחי נושא את עצמו, כיעוין שם עליו. ויוצא אם כן מבורר, שלדעתו הושטה בהדיא מידו לידה אסור, זריקה מידו לידה גם כן אסורה, אך זריקה כלפי מעלה מידו לידה מותרת, וכן הושטת תינוק מידו לידה מותרת. אלא שנראה שדימה הושטת תינוק מידו לידה כדין זריקה כלפי מעלה. וטעמו נרגש, מאחר ובשניהם אין זה הושטה ישירה עם הנדה, אלא בדרך אחרת.
וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ב סימן צ"ב וח"ד סימן קי"ב אות ב', וכן בשיעורי שבט הלוי שם, שכתב להחמיר בהאי עניינא בנשיאת התינוק מיד אשתו נדה, וסברתו כאמור, מאחר דלדידהו אסורה אף הזריקה (ואפילו כלפי מעלה) מידו לידה, וממילא הוא הדין גם הושטת התינוק מידו לידה ואפילו באופן שמביא את עצמו אליו וכיוצא בזה. ומאידך דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל בספר חוט שני (שם) להקל בזה באופן שהתינוק נושא עצמו אליו, ונראה דס"ל דקיל טפי הושטת התינוק מזריקה ואפילו כלפי מעלה. ויש לדון בזה עוד. וראה עוד באר מרים להגר"א רמתי שליט"א (פרק ה' סעיף ד') שכתב שהמנהג לאסור בהושטת התינוק מידו לידה ובכל עניין. וצ"ב לפי האמור השתא.
וראה עוד בשו"ת לבושי מרדכי תניינא או"ח סימן מ"א בסופו, שו"ת זבחי צדק החדשות סימן כ"ט, זכור לאברהם ח"ג יו"ד אות נ', ובמה שכתב בזה בטהרת הבית ח"ב דף ק"א. אולם נראה שבמקום שינוי או שיש אחרים עמם, הרי הן צדדים נוספים להקל בכל זאת, ודו"ק היטב. (וראה עוד במה שהאריך בזה בספר משמרת הטהרה להגרמ"מ קארפ שליט"א שם ביאור הלכה אות ט', ויש לדון בדבריו שם עוד).
