העילוי מעקאר: מעשה מדהים השופך אור גדול על גדלותם של יהודי תימן ורבותיהם | עם תיאור מפעים על לימוד ליל חג השבועות
באחד ממחוזות דרום תימן, בשיפולי שני הרים סמוכים שביניהם עובר גיא, שכנו שני כפרים קטנים, שם האחד 'עאקר' ושם השני 'עקירה'. אציין כי לא עלה בידי לזהות את מיקומם של כפרים אלו. אך לפי תיאור המסע, נראה שהכפרים נמצאים במחוז עוד, אמנם משיחה שהיתה לי עם זקני מחוז עוד, נתברר לי כי הם לא שמעו על כפרים בשמות אלו, יתכן שהכפרים חרבו ברעב הגדול של שנת ה'תרס"ה [1905], כשם שחרבו אז כפרים רבים ברחבי תימן.
בשתי קהילות היהודים בכפרים אלו, היו כמה עשרות משפחות. בשנת ה'תר" ס (1900) הנהיג את הקהילות הללו, לא פחות ולא יותר מאשר נער בגיל שלוש עשרה, ושמו מָארי סעיד. הוא היה הרב המקומי ועל פיו ישק כל דבר.
באותה שנה, הגיעו לכפר עאקר שני אורחים מיוחדים מארץ ישראל, שם האחד רבי חיים פרידמן ושם השני רבי יוסף מצמוני. שניהם היו שד"רים תלמידי חכמים, שנשלחו מירושלים לאוסטרליה הרחוקה, כל אחד בשליחות אחרת. רבי חיים פרידמן נשלח מטעם ישיבת "עץ חיים" בירושלים, ורבי יוסף מצמוני נשלח להביא גט ולהתיר עגונה. [רבי יוסף מצמוני נולד בתימן, ועלה לארץ ישראל עם העלייה הראשונה בשנת ה'תרמ"ב (1882) בהיותו בן עשר שנים].
כל אחד מהם יצא מירושלים לבדו, ובדרכם לאוסטרליה, חנו בעיר הנמל עדן, שהייתה הפתח לתימן, באותו זמן פרצה בעדן מגיפת דבר ורבים היו המתים. השלטונות הטילו הסגר על העיר, אין יוצא ואין בה, וכך נפגשו שני השד"רים. כנראה שיד ההשגחה חשבה אחרת, שכן כשראו שאינם יכולים להמשיך בדרכם בזמן הקרוב, החליטו לפנות לתוך תימן לצורך איסוף כספים למען ישיבת "עץ חיים", ושכר השליחות יתחלק בין שניהם.
שני השד"רים הגיעו לכפר 'עאקר' בערב שבת, ד' בסיון, יומיים לפני חג השבועות. הם נכנסו לבית הכנסת, ונוכחו לדעת כי כל הגברים נמצאים עדיין בעבודתם מחוץ לכפר. בינתיים רצה רבי חיים פרידמן לשחוט עוף לכבוד שבת. אמר לו רבי יוסף מצמוני: "למה לך לקנות עוף? ודאי יזמינו אותנו יהודי המקום לסעוד על שולחנם בשבת, כמו שהיה בכל המקומות שעברנו עד עתה". אולם רבי חיים לא קיבל את דבריו (הוא היה זהיר בדרך כלל לאכול רק משחיטת עצמו).
עודם מדברים, והנה נתלקטו מספר יהודים לבית הכנסת, ובתוכם אביו של הנער מָארי סעיד. כששמעו את דברי האורח שמבקש לשחוט לעצמו, כעסו ואמרו: "וכי איננו יהודים?". שאל רבי יוסף מצמוני את אבי המָארי: "מי הוא השוחט שלכם?" אמר לו : "בני". אמר לו רבי יוסף: "יביאו בנך ורבי חיים את סכיניהם ויבדקו זה את זה".
בא הנער מָארי סעיד עם הסכין, בדק אותה רבי יוסף ומצאה כשירה וחלקה. הגישה לרבי חיים ואמר לו : "בדוק את הסכין". בדקה ומצאה יפה וכשרה, מיד צווחו הנוכחים: "באת ללמדנו תורה? איננו זקוקים לך". אמר לו רבי יוסף לרבי חיים: "כעת, תן למָארי את סכינך לבדיקה". רבי חיים סירב ועמד על דעתו, שחט ובישל לעצמו.
בלילה, כשהלכו שניהם לישן בבית הכנסת, הוכיח רבי יוסף את רבי חיים ואמר לו : "תדע שהאנשים הללו כשרים הם. הן ביקרנו בכמה כפרים קטנים כאלה, ונוכחת כי אנשיהם מלאים תורה, ואף על פי כן הטלת בהם דופי וסירבת לאכול משחיטתם. ומה יאמרו: "חכמי ירושלים גסי הרוח הם". אם תמשיך בכך, לא נצליח בדרכנו".
הדברים נכנסו לליבו של רבי חיים. בבוקר, לאחר התפילה, הלכו שני האורחים לבית אבי המארי לסעודת שבת. לכבוד האורחים, הגיעו סלתו ושמנו של הכפר עקירה הסמוך (השמועה על המקרה עשתה לה כנפיים), ביניהם רבו של מארי סעיד.
הם הביאו עמהם ג'עלה (מגדנות, פירות ושכר) כנהוג. בשעת המסיבה, נשאו ונתנו בדברי תורה באריכות. המָארי הצעיר (בל נשכח שמדובר בנער בן שלוש עשרה) הראה בקיאות עצומה ביורה דעה, בראשי בשמים ועוד ספרים בעל פה, עד שרבי חיים נדהם ונפעם. דברי התורה קלחו כמעיין המתגבר בין תלמידי החכמים שנכחו במקום.
במוצאי שבת, שהוא ליל שבועות, לאחר התפילה וסעודת החג, חזרו כל הציבור לבית הכנסת ללמוד את התיקון של ליל שבועות. כשבית הכנסת מלא מפה לפה, התחילו בקריאה בצוותא. כשהגיעו ל"בחודש בחודש השלישי", פסקו מקריאתם, והמָארי – הנער, התחיל דורש לפניהם על מתן תורה, בדרך של פרד"ס, מתוך הזוהר והמדרשים, הכל בעל פה, כשכל הקהל מאזין בקשב רב.
כאשר הגיע המָארי לעשרת הדברות, העמיק בסודי סודות, עד שנכנסו עמו לויכוחים ושאלות ותשובות, ארבעה חמישה מהקהל. רבי חיים הוכה בתדהמה ובתמהון, ובמשך כל הדרשה היה פיו פעור. הדרשה נמשכה עד עלות השמש, ואז יצא רבי חיים מבית הכנסת בבושה וכלימה.
במכתב ששלח אחר כך לירושלים, כתב רבי חיים, ש"יש בתימן ילד עילוי, הראוי לשמש ריש מתיבתא של רבי יהודה החסיד"
רבי חיים הפציר באבי המרי לשלוח את בנו לירושלים, אולם אביו סירב באומרו: "בני הוא זיוו ואורו של המקום, וכל תפארתו עליו".
(מקורות: מעגלות תימן, רצהבי; לבניכם ספרו, צדוק).
