אזכיר רק כמה דברים מילדותי, שנחרטו בזיכרוני, והם מהווים דוגמא אישית על אבי מרן זצ"ל, וכשזכיתי להיות ב"ה אב לילדי, הבנתי שקיבלתי כלים חשובים לחינוך.
אמי ע"ה, רכשה לבית מעמד עציצים, שעליו יש מס' עציצים. זה היה די חדש בחנויות, ונחשב יוקרתי. בשבת הקרובה, באו אלינו אורחים, משפחה עם מס' ילדים. כולם ישבו בסלון, אך אני והאורח בן גילי (בערך 11) שיחקנו והשתוללנו, ותוך כדי כך, רגלי פגעה במעמד העציצים, והכל התפוצץ ונשבר בקול רעש גדול.
כילד, מאד נבהלתי מהנזק שעשיתי, ויותר מזה חששתי אולי אקבל גערות ליד האורחים ואתבייש מאד. נעמדתי נבוך, סמוך לסלון.
אבי זצ"ל מגיע לעברי, וכשהוא רואה אותי מפוחד, הוא ואומר לי: למה נבהלת?, לא קרה כלום! זה שום דבר, לא צריך לפחד ככה, וכו'.
אצלי זה נהפך ללימוד וזהו פרק גדול בחינוך, שהרי את הנשבר אין להשיב, וגם אני כילד, כבר לבד הבנתי שצריך להיזהר יותר, ואסור שיקרה מקרה כזה שוב.
ומה שנשאר, זה ללמד שגם בתוך "הסערה", צריך שלא להבהיל ילד כשאין בזה צורך, וגם לא לביישם. גם לילד יש בושה!, גם לילד יש כבוד עצמי!.
היום, שזיכני הקב"ה להיות אבא, וגם להיות סבא לעשרות נכדי כ"י, ומתוקף תפקידי כרב קהילה גדולה, שני המשפטים האלו מקפלים בתוכם יסודות עצומים בחינוך, וטומנים בתוכם, גם מרכיב נכבד האם תצליח בחינוך, או להיפך ח"ו. היום בשיחותי לפני הציבור הקדוש, אני מסביר על זה, אני מתריע על זה.
וכצופה מרחוק ניתן לראות די בבירור גם את הנסתרות בבית, גם אם כלפי חוץ נראה עדינות מעושה, זה בדוק כשפוגעים ומביישים, חינוך לא יצמח מזה, ההיפך הגמור בדיוק.
עוד אזכיר את הדאגה שהייתה לאבי זצ"ל אלינו, כילדים, כנערים, וכנשואים, בשתי עובדות נוספות. האחד: כאשר הייתי בישיבה, בהפסקת הצהרים, "בין הסדרים" דיברתי אתו בטלפון, הפועל על אסימונים. האסימונים נגמרו, והשיחה התנתקה באמצע. אני חזרתי לבית המדרש ללמוד, והנה לאחר זמן מסוים אבא מגיע עם מונית, עומד לצידי בבית המדרש, מבוהל, "מה קרה? הכל בסדר? השיחה התנתקה פתאום! נבהלתי עליך" אמרתי לו: "האסימונים נגמרו", והוא אמר :"כן, אבל לא הייתי יכול להיות רגוע".
כמה זה גם בזמננו, שבעתיים חשוב, שהילד או הילדה, יהיה ברור להם שההורים דואגים להם באמת, שההורים אכפת להם באמת. גם דברים אלו ראויים הם למאמרים רבים, וכחומר למחשבה.
ועובדה נוספת: כבחור ישיבה הודעתי בבית שבערב אני הולך לאיזו משפחה שהזמינה אותי לשעה פלונית, וכבר קבעתי איתם. כשאבי הגיע בערב לבית, שמע מאמי ע"ה שאני מוזמן הערב למשפחה פלונית. וזה לא מצא חן בעיניו שאלך אליהם.
אני עושה את דרכי מהישיבה אל אותה משפחה, וכשאני מגיע סמוך לרחוב, אני מופתע לראות שם את אבי, מתנשף, ומתרוצץ אנה ואנה, למצוא אותי. ומיד כשראה אותי אמר לי: אתה לא הולך אליהם, אפילו שקבעת, זה לא מתאים.
גם זה בזמננו שבעתיים, יש לפקוח שבע עיניים עם מי מתחברים, כי להתחבר לחבר לא טוב, זה לפרום את הקדושה.
אבא זצ"ל היה מחלק צדקות לאברכים, למשפחות ולתלמידי חכמים. אני הלכתי בשליחותו מספר פעמים לחלק. מעולם לא הייתה לו תחושה של עליונות מכל סוג שהוא על המקבל, ח"ו. אני זוכר את עצמי שאבא אומר לי, זה ת"ח גדול מאד, עוסק בתורה, צדיק, קדוש. לך תמסור לו, ואכן הלכתי תמיד בדחילו ורחימו, ושמחתי שהסכימו הם לקבל, התחושה, שהם עשו לי טובה, ולא אני. וכך גם היום אני חושב באמת שזה כך.
את אבא זצ"ל לא ראינו אף פעם יושב בבית ללא ספרים, וללא דפים מסביבו, ותמיד הייתה ידו הקדושה רושמת כותבת, ביאורים, חידושים בהלכה, במדרשים, בהשקפה, בקבלה, דרשות שבת הגדול, שבת שובה וכו'.
בימים שיצא לו פחות ללמוד, הייתה לו תחושת מועקה והיה אומר: "אני מרגיש חולה". וכיוון שהיה חס על זמנו, היה נמנע רבות לצאת לכל מיני הזמנות שהדרכים אליה היו רחוקות- חש תמיד בזבוז זמן. תמיד היה נזהר שתפקיד הרבנות לא יגזול לו את זמנו, דבר שלצערנו קורה להרבה, שזמנם נעשק, אמנם עשוקים הם ע"י חסד ומצוות, אולם תלמוד תורה כנגד כולם.
זכה אבא זצ"ל לעסוק כל חייו בתורה, מתוך אהבת תורה, אהבת הבורא, ואהבת הברואים, והתקיים בו "סיב ובליה בה, שיבתו ובלאי של הגוף-היה בה, כשהוא עוסק ועסוק תמיד בתורה. ספריו הרבים הן הן זכרו, וב"ה יצאו עד עתה ארבעים מספריו, וישנו עוד סדרת ספרים "חיי שלמה על הש"ס".
ובעזרת השם יתברך ויתעלה בחודש הקרוב, יצא ספרו המרתק "יחידי סגולה".
חבל על דאבדין ולא משתכחין. ת.נ.צ.ב.ה.
