חדר ההמתנה המפואר, קרוב לקומה השבעים שבמגדל האמריקני רב הקומות, היה רגיל למראות כאלו. רב ישיש והדור פנים, מצביא עולם התורה שבשיעוריו בנה מגדלים תורניים רבי קומות לאין ערוך, יושב בענווה על הספסל בין אנשי עסקים וממתין לזמן שבו יוכל להיכנס אל החדר הפנימי, אל לשכתו של הנדיב שאותו ביקש להתרים עבור ישיבתו הגדולה – ממלכת התורה שבלייקווד.
לצידו של הרב ישב בחור צעיר, כזה ששנים ספורות קודם לכן עוד הילך במקום גידולו – העיר צנעא בירת תימן, ושזמן קצר לפני כן הגיע מארץ ישראל לקבל תורה מפיו. הוא לא הצליח להאמין למראה עיניו: הכיצד יושב ראש הישיבה הדגול וממתין לאותו נגיד – עשיר ככל שיהיה?!
משעברו שעתיים תמימות, פקעה סבלנותו ומליבו פרצה זעקה: "ראש הישיבה, זו התבזות! עד כדי כך, לנהוג כך"?!
ראש הישיבה – מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הביט בניחותא ובהבנה אל תלמידו משמשו – הבחור רבי שלמה קורח, והשיב בחדות: "אילו באתי לבקש עבור אהרן קוטלר – אתה צודק שזו התבזות. אבל בשביל תורה – אתבזה ואתבזה"!!!
*
מעשה נפלא זה הוא אחד מני רבים שסיפר לימים התלמיד, הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל, על שימוש החכמים שזכה לו בשנה שבה יצק מים על ידי רבו הגדול.
לרגל יום פטירתו של הגר"א קוטלר זצ"ל, ב' בכסלו תשכ"ג – אספנו כאן מעט קווים לדמותו כפי שנשתמרו בזכרונותיו של התלמיד, ובפרט תיארנו את מסירותו הכבירה למען הצלת דור עולי תימן באותה תקופה, הקמת מוסדות תורניים עבורם והקמת עולה של תורה בארץ הקודש.
אל תחטאו בילד
גדולה וכבירה עד מאוד הייתה פעילותו הנמרצת של הגר"א קוטלר עבור הקמת מוסדות תורה ברחבי הארץ במסגרת "החינוך העצמאי", לקומם ולכונן תלמודי תורה ומוסדות חינוך עבור ילדי ישראל ולהצעידם בדרך הישר, דרך ישראל סבא.
כפי שמתואר בספר תולדותיו הנקרא "אש התורה" – ראשי פרקים מקורות חייו וקצות דרכיו, מאת הרב אהרן סורסקי (בני ברק תשע"ג, חלק ב עמ' קיב-קיג), חלקו של רבנו זצ"ל היה רב מאוד גם במאבק על נפש ילדי העולים החדשים מגולת תימן. סיפר על כך בפרטות הרב משה שרר ז"ל בספרו בשתי עינים (עמ' 333), כדלהלן:
בשנה השלישית לכינון המדינה החלה העלייה הגדולה מתימן, עלייה של המוני יהודים שומרי תורה ומצוות, כאשר היישוב היהודי בארץ ישראל מקווה להתחזק בתגבורת זו. אבל ראשי מפא"י ראו אותם כשבויים או כעבדים והושיבו את היהודים התימנים במעברות, שם פתחו במסע שיטתי להעביר את השבט המפואר הזה למולך החילוני. למבוגרים הניחו פחות או יותר, אבל את הילדים לקחו בכוח, גזזו להם את פאותיהם (ה"סימנים"), נטלו מהם את כיפותיהם ובכפייה הכניסום לבתי ספר חילוניים של מפא"י ומפ"ם. העמידו להם מורים פורקי עול שאמרו להם כי עכשיו, ש"משיח כבר בא", לא צריכים יותר לשמור תורה ומצוות, לא צריכים לשמור שבת – עפרא לפומייהו.
היישוב הדתי בארץ ישראל היה אז חסר אונים, כמו מיעוט מבוטל מול רוב נחרץ של מחנה אנטי דתי לוחם, אשר מושכות השלטון בידיו. כאן עשוי היה להועיל רק דבר אחד: לחץ מצד יהודי התפוצות, ובמיוחד יהודי אמריקה. ולא קל היה לארגן את הלחץ הזה. התעמולה הציונית באמריקה יצרה אווירה אפילו בין יהודים דתיים, כי אסור למתוח ביקורת על מה שמתרחש במדינת ישראל – לרבות כפייה אנטי דתית, שהיא בבחינת פיגול אפילו אצל המתוקנות שבאומות העולם. אבל כאן הופיע רבנו הגדול והִרבה כל כך בקריאות ובאזעקות, עד שכל היהדות הדתית בארצות הברית התגייסה וקמה כאיש אחד למחות על מה שמעוללת מפא"י בארצנו הקדושה, ועד שגם ב"חלונות הגבוהים" של מפא"י התחילו להבין שהרחיקו לכת, והטרור קצת התרופף.
בהתגייסות זו השיג רבנו לא בלבד את שחרורם של רבים מיהודי תימן מן השבי, ואת האפשרות לייסד תלמודי תורה על טהרת הקודש בחלק מיישובי העולים החדשים, שהם לכל הדעות הישגים נכבדים. הישג נוסף היה לו בכך שהרבה יהודים עשירים ובעלי השפעה, וארגונים דתיים, שלפני כן במשך כל השנים נשרכו בהכנעה לעגלה הציונית, ולא העזו להשמיע אפילו מלה אחת של מחאה על העוולות שעושים בארץ ישראל מחאה על העוולות שעושים בארץ ישראל ליהודים דתיים, החלו עכשיו בבת אחת להסתכל בעיניים אחרות על המתחולל שם והשתלבו, גם אם לא בצורה רשמית, במסגרת ציבור החרדים הסר למשמעתם של גדולי ישראל.
"דבר זה", הפטיר הר"מ שרר, "היה התחלה לתקופה חדשה ביהדות אמריקה".
שאלה בוערת ממש – ואין מכבה
תחילתה של תקופה זו בעדויות הנסערות שקיבל הגר"א קוטלר על המצב הנורא השורר במחנות העלייה. במכתב מחודש טבת תש"י (מוסף שבת קודש פרשת בלק תשע"ו עמ' 16) כתב הגאון רבי זלמן סורוצקין, גאב"ד לוצק ומי שעמד בראשות מועצת גדולי התורה, ועד הישיבות והחינוך העצמאי, אל הגר"א קוטלר:
הצעקה הקיפה את כל ארץ הקודש מתעלולי השמאל שרוצה לטמאות את התימנים התמימים והישרים, ומוכנים לפתוח עבורם מטבח כשר, אבל שהחינוך יהיה של כפירה ומינות רחמנא ליצלן. החרדים הקימו קול צעקה, אבל אין בידינו פרוטה לפורטה ולהם הכסף והזהב. ועד הישיבות שלח עשרה מלמדים חדשים אל המחנות. אפשר להציל מאות ואלפים נפשות לתורה ולאמונה, אבל כסף מנלן?
במכתב נוסף, חודש לאחר מכן, כתב רבי זלמן: "שאלת החינוך של התימנים ועדות המזרח היא בכלל שאלה בוערת ממש ואין מכבה. מפא"י ומפ"ם משתדלות להעביר על דת לא רק את הילדים אלא גם את האבות בעצמם".
"רבבות עולי תימן יראים ושלמים"
בתולדותיו של הגר"א קוטלר מתואר באריכות, כאמור, מאבקו הנרחב למען הצלת ילדי ישראל. בין היתר מסופר (אש התורה עמ' קטו, ושם עמ' קסו) כיצד באספה של בני תורה מחוגי הישיבות הקדושות באמריקה, שנקראו במועד מסוים לעזור ל"פעילים" בארץ ישראל, דיבר רבנו באריכות רבה על חובת השעה ותיאר בכאב נורא את המסע האכזרי של העברה על דת המתחולל בארץ ישראל.
בין השאר אמר: "דעו, רבותי, לא מדובר כאן במקרים בודדים אלא באלפי יהודים, שכמעט כולם שומרי תורה ומצוות, וכופים עליהם למסור את ילדיהם לחינוך של כפירה! ולא רק בילדים קטנים עסקינן אלא גם במבוגרים יותר, בני חמיסר ושיתסר, המופרדים מהוריהם ונשלחים לקיבוצים חילוניים, בידיעה שבמקום כזה תוך זמן קצר לא יישאר כמעט כלום מיהדותם".
בעת ובעונה אחת, רבנו נתן את דעתו לצרכי תלמודי התורה שהתקיימו בארץ ישראל מקדמת דנא, במיוחד בערים הוותיקות של היישוב הישן, אשר בהם לא נזקקים כל עיקר ללימודי חול, שפת הלימודים היא יידיש והמה לא נכללים במסגרת "הזרם הרביעי" (בעניין זה ראה גם מכתבו של הרב מבריסק אל הגר"א קוטלר, באגרות מרן רי"ז הלוי עמ' 382). למענם התארגן באמריקה "הוועד למען תשב"ר" שרבנו נטל ביסודו חלק בראש כשהוא מזרז את מעריציו, בעלי בתים ובני תורה, לתמוך ולהחזיק במפעל הקדוש הזה, ואינו חושש אף לרגע שמא מפסיד הוא בכך לישיבתו. שכן, מעולם לא ראה התחרות במגביות שתכליתן קיום התורה. "לכולם צריך לעזור", לימד – וכן עשה – והכל מתוך תחושה פנימית כי זוהי מצות השעה: להציל את הדור העולה בארץ האבות הצלה רוחנית.
הוא משך את תשומת לב הסרים למשמעתו בהודיעו להם כי יסד את "הוועד למען תשב"ר" על פי קריאתם של גדולי התורה בארץ ישראל (התפרסמה במלואה בקובץ הפרדס טבת תש"י עמ' 33).
היו אלו רבני ועד הישיבות בארץ ישראל, מרנן ורבנן הגאונים רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת עץ חיים, רבי דוב בעריש ויידנפלד גאב"ד טשעבין, רבי עקיבא סופר גאב"ד פרשבורג, רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי ר"מ ומנהל ישיבת עץ חיים, רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון ורבי יעקב חנוך סנקביץ ראש ישיבת שפת אמת – זכר צדיקים לברכה.
גדולי התורה פנו אל שר התורה הגר"א קוטלר באגרת נרגשת הנושאת את התאריך כ"ב בחשוון תש"י, וכותרתה: "מכתב אזעקה על דבר הצלת בתי התלמוד תורה בארץ הקודש"
הרבנים פותחים בהבעת חרדה "על המצוקה החומרית הקשה מנשוא של בתי התלמוד תורה בארץ הקודש" שכן "המצב הגיע עד משבר וכשל כוח הסבל, אימת השעה מדהימה עד מאוד, ואם החרש נחריש לעת כזאת ומצאנו עוון"…
מוסיפים הרבנים ועומדים על הצורך החיוני ביותר:
מצווים ועומדים הננו גם, ואסור לנו בשום פנים להחמיץ את השעה, להקים מיד בתי תלמודי תורה בערים וביישובים החדשים, שם מחכים לנו בני נוער לאלפים צמאים לדבר ה' וכמהים ללמוד תורה ועבודת ה'. חשוב ביותר להביא את קול ה' בתוך מחנות העולים עצמם, בהם שוכני גלויות שונות ממזרח וממערב מצפון ומים. רבבות עולי תימן, יראים ושלמים ברוחם, אשר אין ליבם נתון לא ללחם ולא ללבוש, כי אם צמאים לדבר ה' ולשלמותם הרוחנית.
צו השעה – הצלת ילדי תימן
בספר "הכנסיה הגדולה השישית בירושלים" (ירושלים תש"ם, עמ' 390) מתואר כינוס רב רושם שהתקיים בניו יורק בתענית אסתר תשי"א. יותר מאלף בני תורה וחשובי הציבור התורני בארצות הברית נאספו כדי לשמוע את גדול הדור, הגר"א קוטלר, משמיע קריאה נרגשת של צו השעה: הצלת אלפי ילדי תימן שעלו לישראל, אשר עלולים לזנוח את דרך התורה בה הלכו הם ואבותיהם מזה דורות.
רבי אהרן השמיע במעמד כביר רושם זה קריאה מעומק ליבו לציבור התורני ולבני התורה בכל אתר ואתר, להתלכד מיד לתנועה גדולה של בני תורה – פעילים, להתגבר על כל הקשיים ולאפשר מתן חינוך תורתי לכל ילד ישראל, ללא הפרעות. כך נוסד ארגון "פעילים דארצות הברית".
בהזדמנות אחרת, כאשר נכח רבי אהרן באספה של פעילים, התבטא כי בזמן הזה מוטל על בני התורה לא רק החיוב של לימוד התורה, אלא גם החיוב של החזרת התורה.
"הנשמות הזכות והטהורות קוראות אלינו הצילו"
במרחק עשרות רבות של שנים, מתאר הסופר הרב אהרן סורסקי (אש התורה עמ' קסו), עולים באזנינו הדים קלושים בלבד מפעילותו האינטנסיבית של הגר"א קוטלר למען תינוקות של בית רבן. בהופיעו בוועידה השנתית של אגודת ישראל באמריקה, שהתקיימה בקיץ תש"י, התייחס רבנו באריכות רבה לפגיעות שפגעה הממשלה החילונית בארץ ישראל בקדשי ישראל. במיוחד דיבר בהזדעזעות על פרשת ילדי העולים החדשים, בעיקר יוצאי תימן, שניסו להעבירם על דתם: "רואים מכל מעשיהם לקראת מה הם חותרים – רצונם לעקור את נשמת ישראל".
במילים פשוטות שטח את השאלה הידועה: "כסף מנלן?! מהיכן ניקח את הסכומים האדירים שנדרשים לצורך קליטתם הרוחנית של ילדי העולים? הלוא הנשמות הזכות, הטהורות, של הילדים קוראות אלינו הצילו, ואיככה נחשה"?! בחתימת דבריו עמד והציע לייסד קרן מיוחדת לשם הצלתם של מוסדות החינוך שמחוץ לזרם "אשר אינם נתמכים כלל על ידי הממשלה"…
גם במאמר "לחיזוק חבר הפעילים מבני הישיבות" שבספר "משנת רבי אהרן" (חלק ד עמ' רלו, וראה גם שם חלק ג עמ' קסב), תיאר רבי אהרן בכאב את מערכת "העברה על הדת בכפייה, על ידי האוחזים בהגה השלטון בארץ ישראל, כשהם מנצלים לשם כך את כל האמצעים העומדים לרשותם. השלטון וזאת בעיקר במחנות העולים ממרוקו ומתימן. שם מתבצעת העברה של ילדי העולים לחינוך חילוני בעל כרחם, ובעצם מתחיל התהליך כבר בארץ המוצא, וכבר שם מוסבר לעולים שבארץ ישראל אין צורך לתת חינוך תורני לילדיהם, ודי בחינוך הממלכתי. ואחר כך, כאשר הם באים ארצה, הם מועברים למחנות קליטה, שם הם תלויים לגמרי בנותני לחמם ופרנסתם, ומי שמתעקש למסור את ילדיו לחינוך תורני פרנסתו מקופחת מיד והוא מפוטר ממקום עבודתו, ללא אפשרות לקבל מקום עבודה אחר. שכן כל מקומות העבודה קשורים עם הסתדרות העובדים, ששולטים בה המפלגות ששנאתם לדת ידועה".
הוסיף רבי אהרן והדגיש: "ולא מדובר במקרים בודדים, אלא באלפי עולים שכמעט כולם שומרי תורה ומצוות, שכופים עליהם מסירת ילדיהם לחינוך של כפירה. ולא רק בקטנים מתקיים מסע זה של העברה על דת, אלא גם במבוגרים בני חמיסר ושיתסר, כשהם מופרדים מההורים ונשלחים לקיבוצים חילוניים, מתוך ידיעה שבמקום כזה מאומה לא יישאר מיהדותם כעבור זמן לא רב".
בהמשך עמד על פעילותם הנחוצה של בני הישיבות, כאשר "אותם פעילים באים למחנות העולים מתימן ומפרס, שם הם הולכים מבית לבית ומשפיעים על ההורים שימסרו בניהם לחינוך תורני, כדי להצילם מכפירה ושמד. כל ילד שנרשם לחינוך תורני הריהו עולם מלא, מלבד ההשפעה שיש לדבר זה גם על שאר ענייני הבית, כמו ההורים שבעצמם צריכים חיזוק, וכשהם רואים מסירות נפשם של הפעילים הם עצמם משתנים לטובה".
במאמר נוסף (שם עמ' רסד), אחר שהזכיר את פרשת ילדי טהרן, ציין כי: "מאז כבר נעשו דברים כאלו בהיקף הרבה יותר גדול. כך היה בעליית ילדי מרוקו, וכך בעליית ילדי תימן, כולם הועברו על ידי משרד העלייה והקליטה לקיבוצי השמאל החילוני. ואף על פי שהיו בארץ מוצאם שומרי תורה ומצוות, נשכח מהם הכל, חוץ מבודדים שקומץ עסקנים הצליחו אחרי מאמצים מרובים להצילם ולהכניסם לבתי הספר של החינוך העצמאי".
"ובמסירותו לפעול לחיזוק התורה בין בני עדתו"
ומן הכלל אל הפרט.
דאגתו של הגר"א קוטלר לחיזוק הרוחני של בני עדות המזרח, נשקפה גם כן מתוך איגרת המלצה שנתן בקיץ שנת תשכ"ב בידי צורב אחד מיוצאי גלות תימן – הלוא הוא רבי שלמה קורח (צילומה בתחילת ספר משכיל דורש, וקטעים ממנה גם באש התורה עמ' קפח הערה 49). רבי אהרן קוטלר כותב עליו "שהנהו מצוין גדול בתורה וביראתו הקודמת לחכמתו, וגם הנהו מורם מעם ביקרת רוחו, ובמסירותו לפעול לחיזוק התורה בין בני עדתו".
בהמשך האיגרת הוסיף והטעים כי תקוותו היא שיוסיף אומץ להמשיך בשקידת התורה ובכשרונותיו הגדולים, "ויזכה להאיר באור תורה ויראת שמים לבני עדתו הזקוקים במיוחד לתלמידי חכמים גדולים שיוכלו להרביץ תורה ולהאציל מרוח התורה ויראת שמים, לדחות על ידי זה הרבה מן החושך שנגרם בעיקר על ידי התמעטות לימוד התורה ומיעוט בני עלייה המסווים לתורה, שעל ידי זה מתרופפים עמודי היהדות בכלל"…
המלצה נוספת כתב הגר"א קוטלר עבור הגר"ש קורח, כאשר ביקש להוציא לאור פירוש על תרגום רבנו סעדיה גאון לתנ"ך, וכתבי יד נוספים (יחידי סגולה עמ' 169).
"ואני נוהג כמורי ורבי"
כל ימיו הייתה דמותו של רבו הגדול והדרכתו לנגד עיניו של התלמיד, הגר"ש קורח זצ"ל. לדוגמה בלבד נביא כאן מספרו החדש, "חיי שלמה" על מסכת ברכות (דף נב ע"א), שם עמד על מנהג העולם באופן השתייה מכוס הקידוש, וכתב: "וכשלמדתי אצל מ"ו הגר"א קוטלר זצ"ל, נהג לא לשתות מכוס עצמו אלא היה מוזג לכוסות קטנים. ואיני יודע מה טעמו, שהרי עשה כן אחר גמר כל ברכות הקידוש. ונראה משום אסטניסות, שלא ישתה אחד אחר השני מאותו כוס, ומענוותנותו כי רבה שתלמידיו לא ישתו אחריו. והמנהג שכל אחד שותה אחד אחר השני. ואני נוהג כמ"ו".
מעשה נוסף הובא בספר "יחידי סגולה" (עמ' 167, וכעין זה כבר בעריכת שולחן חלק יג עמ' סד): "כשסיפרתי למ"ו הגר"א קוטלר זלה"ה שמלך תימן היה קם בשלוש בלילה ועולה על גג ארמונו, ומתחנן לשי"ת בכל מיני תפלות, ענה לי בעגמת נפש, זה קטרוג. אם על השקר שלהם נוהגין כך, איך צריכים אנחנו לנהוג באמת שלנו. סתם ולא פירש".
רעיון הקמת ישיבה ב…עדן
עוד בימי בחרותו ביקש הגר"ש להקים ישיבה בעיר הנמל עדן, שהיתה אז מושבה בריטית, כדי שתשמש כתחנת מעבר לילדי העולים שבאים מתימן לארץ ישראל – להכשירם ולהכינם נפשית ורוחנית, שלא יילכדו בציפורני החילוניות כמו קודמיהם. רבי שלמה הרצה זאת לראש הישיבה, והוא אכן שיבח את הרעיון, אלא שבשל רוב עיסוקו בצרכי הישיבה והחינוך העצמאי הפנהו אל האדמו"ר רבי יואל מסאטמר עבור העניין (יחידי סגולה עמ' 225). יצוין כי באחד הגיליונות שנדפסו עם פטירת הגר"ש הובא מעשה זה בשינויים והוספות על פי הזיכרון, אך כאן באו הדברים כפי שנחקקו בכתב על ידי הגר"ש עצמו.
ליל הסדר בלייקווד
מזכרונותיו הידועים של הגר"ש קורח היה ליל הסדר שבו זכה להסב על שלחנו של גדול הדור, הגר"א קוטלר. את תיאורו על ליל הסדר במחיצתו וחידושים ששמע מפי ראש הישיבה העלה בספרו "הגדה של פסח עריכת שולחן", וכך הובא גם בספר "אש התורה" (עמ' שא), תחת הכותרת "הבחור התימני שבא מארץ ישראל":
אחד האורחים שהסבו אז לשולחן הסדר בישיבה היה בחור מארץ ישראל, מיוצאי גלות תימן, שבא ללמוד פרק זמן בלייקווד. רבנו קירבו והתייחס אליו בחביבות רבה. במהלך הסעודה אף כיבד אותו להשמיע שיר מן השירים הנהוגים בקרב בני קהילות קודש תימן. פצח הצעיר וסלסל בנעימה ובמבטא תימניים את שירו של רבי שלום שבזי זלה"ה: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה, ואני בתוך גולה פעמי צוללים. לו יש רשות לי אעלה אתחברה, תוך שערי ציון אשר הם נכללים".
כשסיים לשיר ביקש רבינו בפנים מחייכות שהתלמיד יבהיר לכל המסובים את המילים והתוכן של השיר, ולבסוף החמיא לו: "יפה השיר, יפה שַׁרְתָּ"…
מעניין לציין שבספר התולדות – בשונה מחיבורי הגר"ש קורח – יש תוספת בלתי מוכרת, לפיה מאוחר יותר, כשהבחין ראש הישיבה באמצע עריכת הסדר שהבחור התימני רוצה מדעתו לנהוג בעניין מסוים כשיטת הרמב"ם, התרעם על מעשהו וזרק לעברו קוביית סוכר (כדרכו תמיד בכל פעם שהרגיש כי ראוי לו להקפיד על מישהו) וקרא בריתחא: "יש רק שלחן ערוך אחד בישראל, והינו מחולק לשניים פסקי המחבר לספרדים ופסקי הרמ"א לאשכנזים, אך לא יותר מזה. אין אדם רשאי לנהוג כרמב"ם או כפוסק אחר מלבד השולחן ערוך. הלוא ידוע שהפרי חדש רצה לחדש שלחן ערוך משלו ולא הניחוהו משמים. גם הגר"א רצה לחבר שלחן ערוך משלו ולא הרשוהו. ואתה יש את נפשך לנהוג כרמב"ם"?!
ותוך כדי דיבור הוסיף: "אם לשיטת הרמב"ם תיזיל, לא תוכל הערב לקיים אצלנו את המצוה של ארבע כוסות, שכן הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה יד) סבור שצריכים לכוס של מצוה דוקא יין הראוי לנסכו על גבי המזבח, ואין לנו פה בנמצא יין כזה"…
אמנם, יש לציין שכפי שהעידו בני משפחתו ומקורביו של הגר"ש קורח, מעולם לא העלה על שפתיו מעשה זה וכל שכן שלא כתבוֹ, למרות התיאורים הרבים שנשמעו ממנו על תקופת לימודו לפני הגר"א קוטלר, ודבר זה אומר דרשני.
אין לדעת אם אכן מעשה זה מדויק בכל פרטיו, וכן לא ברור באיזה עניין ביקש לנהוג כשיטת הרמב"ם, ומפני מה העירו. ייתכן מאוד שהגר"א קוטלר לא ביקש אלא להעיר שאין לו לנהוג דבר שייראה בלתי מובן בפרהסיא ובפני ציבור אנשים, ושמא סבר שמנהג זה מבקש הבחור לנהוג על דעת עצמו כשיטת הרמב"ם, ולא שכך היה מנהג אבותיו מדורי דורות. אולי לכך כיוון הגר"ש קורח, כאשר כתב מספר פעמים בחיבוריו לגבי הגר"א קוטלר ש"על יהדות תימן היו לו דעות מעניינות", ומה רב העניין בידיעות אלו!
אולם יש לתת את הדעת שבספר אש התורה (וכן בגיליון "ניב המורה" 168, כסלו תשע"ג, עמ' 12) לא נכתב בנוגע למעשה זה שמו של הגר"ש קורח, אלא מדובר על "הבחור התימני". מי שהכיר את שיגו ושיחו של הגר"ש לאורך השנים יודע כי רחוק מאוד היה מעשיית דברים בשונה ממנהג המקום, גם במקומות שהגיע אליהם כרב נודע, וכל שכן כבחור צעיר. כך שמסתבר שמא סיפור זה או בדומה לו אירע בבחור אחר שהיה אצל הגר"א קוטלר, אלא שלאור התיאור המפורט של הגר"ש ששהה גם הוא בליל הסדר על שלחנו, התחברו והתערבו הדברים.
שימור מסורת ראשונים
כך כתב הגר"ש קורח בספרו "יחידי סגולה" (עמ' 240), על אודות יחסו של הגר"א קוטלר זצ"ל ליהדות תימן:
בעיניו היתה זאת יהדות ששימרה מקוריות שניתן להבין עניינים רבים בתחום היהדות. לדוגמא אחת, שיחה שהיתה בשבת חול המועד בשעת סעודה שלישית. שאלני, אם יש לנו מסורת או מנהג מיוחד לזמן צאת השבת. השבתי לו, משייראו שלושה כוכבים. הוא ענה, קיוויתי שיש מסורת לא ידועה, שהרי היה לכם קשר ישיר עם הרמב"ם ומדרשיו, ושמרתם מסורות ראשונים (כך היו בערך הדברים).
יש לציין כי בחיבורו "עריכת שולחן" (חלק ג עמ' רז) הובאו הדברים בסגנון שונה מעט: "וזכורני שמ"ו הגר"א קוטלר זלה"ה שאלני בעת שכזאת בשבת, אם יש בידינו מסורת וקבלה מהרמב"ם בפירוש יותר על זה. וכשהשבתי לו הלשון של רבנו, ענה לי: חבל, הרי אתם ידועים כמשמרים מנהגים ומסורת ראשונים, ולכם היו קשרים עם הרמב"ם והגאונים, עד כאן ערך לשונו הטהור".
כמו כן, במכתב נוסף שנדפס בשו"ת אדני פז (חלק ד סימן טז), כתב הגר"ש קורח: "ומ"ו מרן הגר"א קוטלר זלה"ה, היה נהנה לומר לי, כי יהדות תימן שימרה מסורת ראשונים".
יעלו הדברים לזכר ראש הישיבה, גאון הדור ואביר הרועים אשר פרס את כנפיו על קהילות הקודש מתוך תחושת דאגה עמוקה ואחריות כנה לגורלם של צעירי הצאן, למען ימשיכו בדרכי אבות שמסרו את נפשם למען קיום התורה והמצוות בשימור מסורת ראשונים ומורשתם העתיקה.
