לק"י, ערב סוכות ה'תשע"ח
הערות בעניין טיבול תפוח בדבש
מדין דבר שטיבולו במשקה
אכתוב בזה בס"ד הערות והארות בקיצור נמרץ אודות עניין טיבול התפוח בדבש הנהוג בלילי ראש השנה, לאלו הנוהגים לקיים את סדר הסימנים לאחר הקידוש קודם נטילת ידים לסעודה, אם יש בזה משום דבר שטיבולו במשקה, וממילא צריכים ליטול ידיהם לפני כן. ויד"ן הרה"ג א"ח שליט"א האריך בזה בטוטו"ד ושלח אלי עיקרי דבריו אשר דן בהם יפה, ובזכותו נתעוררתי לכך, ואכתוב בזה לפי הנראה לפק"ד עתה, וזה החלי:
מנהג כמה קהילות לאכול תפוח מבושל בסוכר
א. ראשית, יש לציין לדברי הרב בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים אות ד', שכתב שנוהגים לאכול תפוח מבושל בסוכר ולא בדבש, ע"ש. וכמדומה שיש בזה כמה עניינים עפ"י הסוד המובאים בספרים ובכה"ח. ולפ"ז אין מקום לנדון דידן, שהרי אינו דבר שטיבולו במשקה. וכן נוהגים רבים מבני ספרד. ועיין עוד בדברי ספר נהר פקוד שהובא ע"י ידידי הנז"ל שליט"א.
מה נחשב כמשקה לדין דבר שטיבולו במשקה
ב. יש לעיין מהו הדבר שחשוב לדבר שטיבולו ב'משקה', ובפשט לשון דבר שטיבולו במשקה היה נראה שצריך דוקא שיהיה משקה ה'ניגר כמים' ממש, ולא די בכך שהוא לח עד כדי שהוא טופח על מנת להטפיח. אלא שכמדומני שאצל רבים החרוסת היא אינה ניגרת כמים כלל ואינה אלא כשאר הממרחים המצויים כיום, ועם כל זאת בלילי פסחים למנהג הבלדי בטיבול ראשון [הכרפס בחרוסת], נוטלים ידים על כך ואף מברכים. וכן הוא הדבר בדבש, שהרי הדבש הנמכר והמצוי כיום בחנויות נראה שברובו הוא ודאי אינו יכול להיות תחת ההגדרה 'ניגר כמים'. [ולשם דוגמא בעלמא, אציין לדעת גדולי הפוסקים בדור האחרון שנקטו, שאף 'קטשופ' נחשב לדבר יבש אשר אין בו משום בישול אחר בישול בשבת, ואף לדעת מרן בשו"ע בסימן רי"ט, וא"כ כ"ש חרוסת, אלא אם כן עשוייה ממש כמים]. ועל כך כתב לי הרה"ג איתמר חיים כהן שליט"א, דע, כי המנהג להוסיף על החרוסת בליל פסח יין, או חומץ יין, באופן שיש שם משקה ממש. ע"כ. ושוב ראיתי שכבר עמד בזה מו"ר זצ"ל בעריכת שולחן חלק ו' דף ס"ו, כיעו"ש.
בדעת מהר"ח כסאר מה נחשב לדבר שטיבולו במשקה
ג. והנה ראיתי במכתבו של הרה"ג אח"כ שליט"א שהובא בדברי ידידי הרב הנז"ל שם, שכתב בזה"ל: אנן נהיגינן 'כדעת האומרים' שלא חייבו חכמים נטילת ידים אלא אם כן הוא מטבל ממש, או שהמשקה שבאוכל 'ניגר' באופן שכשבא ליטול את האוכל בא לידי טיבול, וכסברא שהעלה מהר"ח כסאר בשם טוב פרק ו' דין א' ד"ה וכן, יעו"ש. עכ"ל שם.
והנה כן הוא לשון מהר"ח כסאר שם: ודע, מדהזכירו לשון טיבול, משמע דאינו חייב בנטילת ידים אלא אם כן הוא 'מטבל ממש', או שהמשקה שבאוכל 'ניגר' שכשבא ליטול האוכל בא לידי טיבול, אבל אם יש לחלוחית על גבי האוכל אפילו יש בה טופח להטפיח, לא בעי נטילה, דלא מיקרי טיבולו במשקה. וראיה לזה ג"כ, ממה דאיתא בפרק יוה"כ, ציר שעל גבי האוכל כאוכל הוא, וקל וחומר, ומה בדאורייתא חשבינן ליה כאוכל, דנטילת ידים לחולין דרבנן היא. לאפוקי ממאן דאמר דאם יש טופח להטפיח לבד שצריך נטילת ידים. זה מה שנראה לענ"ד בדברי רבינו ז"ל שכתב כלישנא דגמ'. עכ"ל קודשו.
ומתחילה היה נראה לי כוונת מהר"ח כסאר זצוק"ל, שאם רק טיבל חלק מן האוכל במשקה (מאחד משבעת המשקים), אינו צריך נטילת ידים כדין דבר שטיבולו במשקה, ורק אם טיבל כל האוכל כולו במשקה ממש, אז צריך נטילת ידים. וזהו כוונתו "אלא אם כן הוא מטבל ממש" [ומדקדוק לשון דבר שטיבולו 'במשקה', שטובלו כולו במשקה ולא מקצתו]. ולפי זה, אם אכן הפרי אינו טבול כולו במשקה, אינו מוגדר כדבר שטיבולו במשקה, משום שלא די בזה שהוא נוגע או נגע במשקה.
ולפי זה, מבואר הטעם בפשיטות שאין צריך ליטול ידים כאשר מטבל התפוח בדבש אף אם אוכל זאת קודם נטילת ידים לסעודה וכל כיוצא בזה, שהרי בדר"כ אינו מטבל אלא מעט מן התפוח בדבש ולא את כל התפוח, וכן פשוט שאינו ניגר כמים כשבא ליטול האוכל בידו, כידוע.
אלא שאם אמת נכון הדבר, צריך בירור גדול במנהג קהילות קודש תימן הנוהגים כהכרעת רבינו מהרי"ץ זצ"ל, שמברכים על הנטילה קודם טיבול הכרפס בלילי פסחים, וכדין דבר שטיבולו במשקה, והגם שאף בזה כמדומני שאין מקפידים לטבל ולשקע את הכרפס כולו בחרוסת אלא מקצתו. אלא אם כן נימא שבאמת למנהג זה הנזכר, יש להקפיד באחד משתי הדברים, או לשקע את הכרפס כולו בחרוסת ואז הוא דבר שטיבולו ממש במשקה, או להקפיד שהחרוסת תהיה באופן שהיא ניגרת כמים, שכשבא ליטול את הכרפס בידו המשקה שבחרוסת יהיה ניגר כמים. [וראה במה שנתבאר לעיל בסוף דברינו באות ב']. ואכתי צ"ב כיצד הדין למעשה.
שוב ראיתי בתשובותיו החיים והשלום (חלק או"ח סימן ע') שכבר השיב בהאי עניינא, ולהבנת דבריו אעלה כלל לשונו שם: שאל השואל, מה שאמרו חז"ל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים הוא בדוקא, או אפילו לח, והרי הטעם שצריך נטילת ידים הוא מפני שהמים מכשירין לטומאה, ואם כן אפילו הוא לח צריך נטילת ידים. תשובה, דבר שטיבולו במשקה מעיקרא מחלוקת היא, אית מאן דסבירא ליה דאין צריך נטילת ידים, ואית מאן דסבירא ליה דצריך נטילת ידים, ומר"ן ז"ל עשה פשרה על זה, וכתב באורח חיים דיטול בלא ברכה. והר"מ ז"ל ודעימיה, דנקטו כלישנא דגמרא דאמר דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, 'משמע דוקא אם הוא דרך טיבול, אבל אינו דרך טיבול, כגון פירות שהדיחן אין צריך נטילת ידים', אף שהטעם משום הכשר, דאמרינן כאן משקה שעל האוכל כאוכל הוא חשוב להקל, וכמו שהערתי ע"ז בריש פרק ו' מהלכות ברכות, עיין שם ותרוה צמאונך. עכ"ל הרב זצוק"ל.
הרי מבואר בדבריו שכוונתו לומר, שכל שלא טבל הפירות באחד מז' מיני משקין ממש, אלא רק רחץ אותן במים לצורך נקיות וכיוצ"ב, או שהם לחין מחמת סיבות שונות ומשונות, אבל לא מחמת שהמשקה שעליהם הוא בא בדרך טיבול, אינם נחשבים כלל לדבר שטיבולו במשקה ואינם צריכים נטילה. ועיקר הדקדוק הוא על דרך מה שנתבאר כבר בהדיא בדברי הפוסקים (והובא במשנה ברורה שם ס"ק י"ב, ובשתילי זיתים ס"ק י"א, ויבואר להלן באורך) שכל שאין הדרך לטובלו במשקה, אין צריך נטילת ידים כלל, דדבר ש'טיבולו' במשקה אמרו, היינו שהדרך להיות לעולם טובלו במשקה, ולא דבר שטובל במשקה באופן אקראי ואין דרכו בכך. והוא הדין והוא הטעם בנדון דמהרח"כ הנזכר, שבהיות וחז"ל דקדקו ואמרו דדוקא טיבולו במשקה, כוונתם דוקא על דבר שהוא דרך טיבול ולא דרך רחיצה או שהוא לח שלא ע"י טיבול. [וראה עוד בפירוש זית רענן על השתילי זיתים שם, מה שהביא מהגר"פ קורח ומהרא"ח כהן שהוכיחו שכן היה המנהג בתימן להקל בזה].
ולפי כל זה פשוט שאין זה עניין לנדון דידן, וכל שהפירות באים בדרך טיבול במשקין, הגם שטיבל במשקין רק מקצת מן הפרי ולא כולו, צריך נטילת ידים ואין להקל בזה כלל. ומן הלשון דבר ש'טיבולו' במשקה נמי אין להוכיח לזה כלל, שכל שהוא בדרך טיבול אף אם לא כולו טבול במשקה, ודאי שהוא נכלל בגדר דבר ש'טיבולו' במשקה. ודו"ק.
ואעיקרא, יש מן הפוסקים שלא הסכימו לסברת מהרח"כ הנזכרת, וכפי שדקדק הראח"כ שם בלשונו וכתב דאנן נהגינן 'כדעת האומרים'. וכפי שהביא הגאון חיד"א בספרו ברכי יוסף ס"ק ה' וז"ל, ובתשובה כת"י לרב אחד קדוש כתוב, יש מי שהורה דירק שרחצוהו להעביר הלכלוך לא הוי טיבולו במשקה. ולא יפה הורה, דכל מי שבא עליו מים חייב בנטילת ידים, וכן יש להוכיח מטעמייהו דרש"י ותוס' בטיבולו במשקה. וכן יש להוכיח מתשובת הרדב"ז סימן פ"ג וכו'. ע"כ. [ומצויין בזה לעיין עוד בברכי יוסף ס"ק ה', ושערי תשובה ס"ק ד', וברכי יוסף בשיורי ברכה ס"ק א', ובתורת חיים סופר ס"ק י"א, ובשו"ת להורות נתן חלק א' סימן י', ובמטה יהודה ס"ק ה' בד"ה ודע עוד].
דבר שעיקרו אוכל ולא משקה, ויש בו משקין אם דינו כדבר שטיבולו במשקה
ד. עוד כתב שם הרה"ג אח"כ שליט"א, וז"ל: אגב, לעניין אכילה באמצעות כף או מזלג, שמעתי מפי אבא מארי זלה"ה, שבתימן כשהיו אוכלים סלט שיש בו חומץ יין הניגר, רבים הקילו לאוכלו באמצעות כף, כדי שלא יצטרכו ליטול ידיהם, ואכמ"ל. עכ"ל לעניינינו. ויש לברר אם היה מנהג ידוע להקל בדבר גם כאשר המשקה לא היה מבושל כלל.
ואולם טעם המנהג בזה נראה פשוט ומקויים למעשה, מפני שבדבר כה"ג שאין הדרך ליגע כלל במשקה, והדרך לאוכלו ע"י כף כסלט שיש בו משקה, שוב אין הדבר נחשב כדבר שטיבולו במשקה, וכמ"ש במשנה ברורה סימן קנ"ח ס"ק כ"ו בהדיא, ע"ש. וכן נראית הכרעת מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף קס"ז ע"א, אבל לא מן הטעם הנז"ל, אלא מפני שכל שהוא משקה שהוא נדון כחלק מעצם האוכל, הרי הוא נדון כאוכל ממש ואינו נחשב כדבר שטיבולו במשקה, עיין שם. [ולפי דברי מהרי"ץ הוא אף אם אוכל ללא כף, משום שאין זה טיבולו במשקה, אלא אם כן נימא דכה"ג נדון כרוטב נפרד ממש, ויש לעיין בדבריו שם עוד, ובהגהת הראח"ן בענף חיים שם, ואין כאן עיקר מקומו].
ועיקר סברת מהרי"ץ שכל שהוא נדון כאוכל אין צריך נטילת ידים כדין דבר שטיבולו במשקה, הוא מאותו הטעם שהזכרתי לעיל מינה, שדוקא דבר שהוא 'טיבולו במשקה' ממש חייבו חז"ל בנטילת ידים, ולא זולתי זה כלל, ולפיכך דבר שעיקרו אוכל ולא משקה אינו שייך לדין טיבולו במשקה. ולעניין מעשה יש כמה נפקותות לדינא בדברים שעיקרו אוכל ולא משקה, ודו"ק.
אם יש מנהג בתימן בדין הטיבול התפוח בדבש
ה. ונחזור על הראשונות, הנה בעיקר הדבר שיש הנוהגים לעשות סדר הטיבול תפוח בדבש קודם הסעודה, והם נסמכים בזה על מנהג תימן, נראה לענ"ד פשוט וברור, שהנה הלא כבר כתב מו"ר הגר"ש קורח שליט"א בספרו עריכת שולחן שם, בתימן רבים לא היו נוהגים סדר הסימנים, ע"ש. ואף אצל היחידים שנהגו בכך (וכפי שהזכיר סדר זה מהרי"ץ בע"ח שם), רבים מהם מן הסתם לא נהגו להטביל תפוח בדבש, שהרי מהרד"ם השמיט הגהת רמ"א שהזכיר סימן טיבול התפוח בדבש, וכן מהרי"ץ בהגהת שו"ע שם, ואם כן הלא כלל הוא בידינו, שכל שאין הדבר מצוי אין בו משום מנהג, וכמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"א מהלכות שחיטה, והובא בש"ך יו"ד סימן ק"צ ס"ק ג' ועוד. וממילא מן הסתם רצוי בודאי לכל הפחות לעשות את סימן טיבול התפוח בדבש, לאחר נטילת הידים לסעודה.
[ובפרט לפי מה שהובא במקו"א ממו"ר הגר"ש קורח שליט"א שדעתו בכל כיוצא בזה, שבדבר שאין בו משום מנהג (כפי שנתבאר לעיל), הרי שלדידן קיבלנו הוראות חכמי ספרד זלה"ה, ומאחר שכן היא אף דעתם כמבואר בדבריהם (נהר פקוד שם ועוד), מן הסתם שכך ראוי לנהוג]. שוב הצעתי הדברים קמיה מו"ר הגר"ש קורח שליט"א, והסכים עם כל האמור עתה.
והג"ר אח"כ שליט"א העיר לי כאן, דע, שתפוח בדבש לא נהגו בו בתימן, ומטעם זה כאן בארץ ישראל לא נתנו לב שצריך נטילת ידים כדין, וכפי שכבר כתב הרב אלישע חן במאמרו שם בשמִי. ע"כ.
בעניין דבר שאין הדרך לטובלו במשקה – והחילוק בין טיבול הכרפס לתפוח
ו. והנה עתה שחתי בעניין זה עם מו"ר הגר"ש קורח שליט"א, ושמעתי מפיו מה שיש ליישב אלו הנוהגים לטבל התפוח בדבש קודם הסעודה לאחר הקידוש, וללא נטילת ידים כדין דבר שטיבולו במשקה, שיש ליישב מנהגם בזה, משום שדוקא בדבר שיש דרך לטובלו במשקה אמרו ותיקנו דין נטילה ע"ז, אבל לא בדבר שמטבלים אותו במשקה ואין הדרך בכך, ודקדק הלשון דבר 'שטיבולו' במשקה, לא אמרו דבר שטובל במשקה אלא דבר שטיבולו, וכך דרכו תמיד. עכ"ד בערך. וכבר הביא עיקרי דבריו אלו ידידי הרב הנז"ל שליט"א בדבריו שם.
ואף שאצלו הדבר היה פשוט מסברא, הנה כי כן כתבו בהדיא גדולי הפוסקים שמימיהם אנו שותים תמיד, ראה בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ע"ח, והביאו דבריו להלכה במגן אברהם שם ס"ק ה', ובאליהו רבא ס"ק ה', ושיירי כנה"ג בהגהת הטור שם, ובשתילי זיתים ס"ק י"א, ובמשנה ברורה ס"ק י"ב ועוד, עיין בדבריהם. ומצאתי מובא מהמאירי בקובץ בית יד חלק ב' דף רי"ט שכבר דקדק כהאיי דקדוק בהדיא, וזו שיעור לשונו: היה מטבל במשקה מה שאין דרך לטובלו, חכמי הצרפתיים פירשו שאינו נוטל. כל שטיבולו במשקה אמרו, כל שמטבלו במשקה לא אמרו. ולא יראה לי כן, שהרי בתלמוד המערב אמרו בפרק אלו דברים, כל שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים. עכ"ד. [ובמה שכתב המאירי שבתלמוד המערב לא משמע כן, הנה זה אף סתירה למה שכתב מהרח"כ הובאו דבריו לעיל באות ג', ושמא הבבלי פליג בזה, ועיין בזה]. והובא כן גם בספר הבתים על הרמב"ם בהלכות נטילת ידים שער ראשון אות ז', ובשו"ת הגאונים שערי תשובה סימן קצ"ג, (הובא בספר הלכה ברורה בבירור הלכה שם).
שוב חזרתי ושאלתי למו"ר שליט"א לפי זה, מהו החילוק בין טיבול הכרפס בחרוסת לבין טיבול תפוח בדבש, שהרי בשניהם אין הדרך לטובלם כל השנה בחרוסת או בדבש, ומדוע בזה אנו מצריכים נטילה ואפילו בברכה, ובזה אין צריך כלל. והביא הערה זאת ידידי הרא"ח שם משם מו"ח שליט"א.
וכך היתה תשובתו אלי, שונה טיבול הכרפס מטיבול התפוח, שהכרפס אין הדרך לאוכלו כל השנה אצל רוב בני אדם כי אם בליל הסדר, ועל כן בהיות שבלילה זה אוכלים אותו בטיבול, שוב דינו כדבר שטיבולו במשקה, מאחר שבזמן שבו אוכלים את הכרפס, רוב בני אדם אוכלים אותו בטיבולו במשקה, מה שאין כן הדרך בתפוח שהרי הדרך לאוכלו כל השנה, וללא טיבול בדבש, וממילא אין נחשב לדרך טיבולו לטובלו בדבש, והלכך אין בזה משום דבר שטיבולו במשקה. עכתו"ד בזה. וזהו דרך לימוד זכות נפלאה בעניין.
טיבול הכרפס בלילי פסחים הגם שאין הדרך בכך אבל הוא תקנה מזמן התלמוד
ז. עוד שמעתי מפי מורי הגאון שליט"א לחלק בין טיבול הכרפס לטיבול התפוח בדבש, שבליל הסדר עיקר הסדר למנהגינו הוא הירקות והעלים של המרור והכרפס, והואיל וצורת אכילת הכרפס אינה אלא בטיבול הכרפס בחרוסת, שפיר חשוב כדבר שטיבולו במשקה, ועל כן אינו דומה כל כך לתפוח בדבש. עכתו"ד. וסברא זו אינה מחוורת כל הצורך אצלי בעניי.
ושמא כוונתו על פי מה שכתב הרב חיד"א להלכה ולמעשה בברכי יוסף ס"ק ד', ובתשובותיו לב חיים חלק ב' סימן ל"ח אות ע"ו, שכל שמטבל פחות מכזית במשקה, אין צריך נטילת ידים, שלא חמור נטילת ידים לפת שבפחות מכזית אין צריך ליטול ידיו מדין דבר שטיבולו במשקה. ושם כתב שאף שבלילי פסחים מדין התלמוד הוא ליטול ידים (ולדידן ללא ברכה) לטיבול ראשון, והגם שאנו אומרים לטבול רק פחות מכזית, דשאני טיבול דלילי פסחים שהוא מתקנת התלמוד ליטול ידים, ועל כן הגם שמדינא לא צריך, משנה לא זזה ממקומה, מה שאין כן בעלמא אין צריך נטילה בפחות מכזית, עכתו"ד.
ושמא לפי דרכו יש לבאר גם בזה, שאמנם טיבול הכרפס הוא אין דרך לטבל בו כלל בחרוסת בשאר ימות השנה, אבל עם כל זה משנה לא זזה ממקומה, שמדין התלמוד הצריכו ליטול ידים לטיבול ראשון משום מה, מה שאין כן בשאר ימות השנה. ולפ"ז ממילא בטיבול התפוח בדבש אין צורך ליטול ידים כלל, שאין הדרך בכך. אלא שיש לחלק שעד כאן לא אמר הרחיד"א דברוֹ אלא בעניין טיבול פחות מכזית שבעצם הוא דבר שראוי להיות דבר שטיבולו במשקה באופן שהוא יותר מכזית, משא"כ דבר שאינו כלל שייך לדין דבר שטיבולו במשקה משום שאין הדרך בכך. ובעיקר דברי החיד"א יש להתיישב עוד, יעויין שם בדבריו.
טיבול במשקה בפחות מכזית
ח. ועכ"פ לפי דברי החיד"א הללו שכל שמטבל פחות מכזית במשקה אינו צריך נטילת ידים, הוא לימוד זכות נוספת על הנוהגים במנהג הנז"ל בטיבול התפוח בדבש, שבהיות ואינם מטבלים אלא בשיעור פחות מכזית על כן אינם נוטלים ידיהם, ובפרט לפי הספיקות הנוספים שכתבנו בזה לעיל מינה בס"ד. וכן נקטו כמה פוסקים כדברי הגאון החיד"א הנ"ל, בשיורי ברכה שאלוניקי סימן קנ"ח, וזרע אמת בהגדת שבח פסח דף ב' ע"ב, ע"ש. וכן העלה במשנה ברורה שם ס"ק כ', אלא שבביאור הלכה סימן תע"ג סעיף ו' ד"ה פחות מכזית, מבואר לא כן, וצ"ב.
דין דבר שטיבולו במשקה ואין דרך לטובלו אלא מקצתו
ט. גם ראיתי מי שכתב לדון בעניין זה, אודות דבר שטיבולו במשקה אך אין מטבלים את כולו אלא מקצתו או חלקו, ואין הדרך ליגע כלל במשקה שעליו אלא בחלקו היבש, בזה אינו נחשב כדבר שטיבולו במשקה הצריך נטילת ידים, והוי כאוכל דבר שטיבולו במשקה באמצעות כף שאין הדרך ליגע ביד במשקה, שהקלו בזה הפוסקים מאחר שאין הדרך ליגע בו בידו. וכל זאת הגם שבשו"ע שם סע"ד כתב שאף אם אינו נוגע במשקה, צריך ליטול ידיו, אבל הלא כל הטעם הוא שמא יגע (כמבואר בלבוש שם סע"ה), וא"כ כל שאין הדרך כלל ליגע במשקה שוב אין לחוש כלל בזה, והבו דלא להוסיף עלה. [ואמנם עיין בשו"ת מטה יוסף ח"ב או"ח סימן י"ח אות כ'. ובמטה יהודה סק"ח, ודו"ק].
ואם אמת הדבר הרי שזה הוא גם כן לימוד זכות על הנוהגים לטבל בדבש ללא נטילה, מפני שאין הדרך כלל ליגע במקום המשקה הדבש (והוא מלכלך את הידים), ועל כן אין בזה משום דבר שטיבולו במשקה. וצ"ע בזה לעניין מעשה.
[ואין לדון מצד מה שבדרך כלל עשיית סדר הסימנים היא לאחר הקידוש, והרי כל דבר שבקדושה מוכרח שעושהו בידים נקיות ושמורות, וא"כ הואיל ומיד לאחר הקידוש מטבל במשקה שוב אין צריך נטילת ידים, וכדמות מה שמצאנו כתוב בברכי יוסף שם סק"ו שאם בא לאכול דבר שטיבולו במשקה לאחר ברכת המזון מיד, אין צריך נטילה שכבר ידיו נקיות מחמת הנטילה על הפת, וכן מצא כתוב לאחד קדוש משם הרדב"ז, עיין שם בדבריו. דיש לומר שאינו עניין לנד"ד, מפני שהרי לקידוש ושאר אמירת דברים שבקדושה אין דין נטילה אלא ידים נקיות בעלמא, מה שאין כן בדבר שטיבולו במשקה שיש דין נטילה ממש, ולא די בנקיות. וע"ע בכה"ח שם ס"ק י"ט]. והנלענד"כ.
