אנו נחשפים לילדים ונוער הנראים מנותקים מחיבור אמיתי לתורה ואולי [בכאב] אף ליהדות.
שאלה שמעסיקה רבים, אך מחדירים בנפש ילדינו ותלמידנו יותר תורה ויראה ובעיקר חיבור לקיום המצוות?
השאלה ללא ספק גדולה ומצריכה התבוננות רבה על היבטיה השונים. אך ננסה לגעת בנקודה אשר ללא ספק מרכזית בסוגייה כואבת זו.
בנפש הילד נרשמים דברים רבים, אך מסתבר שאירועים שיש בהם חוויה, לא רק שנרשמים במוחו אלא נצרבים ונחרטים בלבו ובעומק נפשו.
בפרשתנו אנו מקבלים מבט חשוב ויסודי בכל הנוגע לקיום מצוות, המקבל משנה תוקף שבעתיים כאשר מדובר על ילדים או בני הנעורים.
ונקדים:
מיני מתיקה לתינוקות
בגמרא (כתובות כח, ב) אמרו שנאמן תינוק לומר (לאחר שהגדיל) 'כך אמר לי אבא: משפחה זו כשרה (לכהונה) ומשפחה זו פסולה', וכן נאמן להעיד 'שאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני'. ומבארת הגמרא, מאי קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, (כלומר, אשה שיש בה פסול משפחה), באים בני משפחה ומביאים חבית מלאה פירות ושוברים אותה באמצע רחבה, כדי לפרסם את הדבר לרבים, ואומרים: אחינו בית ישראל שמעו! אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו, וכדי להדגיש את הדבר בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, כלומר, סימן שיהיה לדורות הבאים שלא יתערב זרעו בזרענו, וכשמתאסף קהל גדול לקחת פירות מתפרסם הדבר. וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה.
ומדוע נקראת היא בשם קצצה?
המהרש"ל פירש שזה על שם שבירת החבית והמהרש"א כתב על שם האשה הפחותה שלקח שנקראת 'קצצה'. ובהגהות בן אריה הביא מהירושלמי (הלכה י') שהיו אומרים 'שם נקצץ פלוני ממשפחתו', ועל שם זה נקראת קצצה.
מ"מ למדנו מכך שניתן לסמוך על עדות אדם במה שראה בקטנותו, כיון שהיה זה מחזה שנחקק בנפשו, חבית מלאה פירות שנשברת, ולא זו בלבד אלא שמבואר במהרש"א שהילדים להוטים אחרי מיני מתיקה, וכאשר החבית נשברת, הם יבואו ליטול פירות, ובהם מצוי יותר הזיכרון ועל כן נאמנים להעיד על כך בגדלותן.
ומכאן למדנו על עוצמת הכח האדיר והרושם שנחרט בליבם של ילדים קטנים באמצעות חוויות שנצרבות בזיכרונם ונחקקות במוחם, וזה מעורר אותנו עד כמה אנו מחוייבים ליתן דעתנו על כך, לגבי בנינו ותלמידינו.
מצווה נאה ויפה
על הפסוק בפרשתנו "זה א-לי ואנווהו", דרשו חז"ל (שבת קלג: ובמכילתא שמות טו, ב) "התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה" וכו'. וכוונתם, כי חלק משלמות המצוה וממהותה הינו הנוי והיופי החיצוני בקיומה.
עד כמה ראוי להשקיע בנוי מצוה? לימדונו חז"ל (בבא קמא ט:) "הידור מצוה – עד שליש".
והדבר צריך ביאור, האם הוא יתברך צריך לנוי? וכי החיצוניות בעלת ערך היא? והרי ברוחניות ידוע כי ערך הדבר נקבע על פי פנימיותו, הפנימיות היא הקובעת את ערך המעשה! אם כן מהי המטרה והתכלית בנוי המצוה, בקישוט ובהדר החיצוני?
וביארו גדולי המוסר יסוד מרכזי וחשוב בקיום המצוות: אדם המייפה ומהדר את המצוה, מעיד על חשיבות וערך המצוה בעיניו, בכך הוא מעיד כי יקרות המצוות בעיניו וחביבות עד מאוד, וממילא, הא בהא תליא, שלימות המצוה נקבעת – בין השאר – גם על פי הנוי וההדר שמלווה את מעשה המצווה.
אך כיצד יגיע האדם למעלה הנשגבה של אהבת המצוות?
מבארים גדולי המוסר כי הדרך להחדרת אהבת המצוות בנפשותינו היא ע"י ריבוי ההתעסקות והעמל בהדר המצוה. היגיעה וההשקעה בְּנוֹיָהּ והדרה משפיעה ופועלת רבות על נפש האדם להאדיר ולהגדיל ערך המצוה בלבו. שהרי אין דמיון בין קיום מצווה לבין קיום מצווה מתוך חוויה.
ודאי שמי שהשקיע מהונו וזמנו בקיום המצוה בהידור, חש אליה קשר נפשי עמוק, כיון שנעשתה אצלו קנין. רבים המעידים על עצמם כי החיפוש אחר ארבעה מינים מהודרים בערב חג הסוכות החדיר בליבם את האהבה והחביבות למצוה ללא גבול ומידה. וכן הוא בכל מצווה ומצווה.
וזהו יסוד גדול: "התנאה לפניו במצוות".
ועל ידי כך יגדל ערך המצוות בעיניו וחיבתו ואהבתו למצוות יתעצמו בפנימיותו.
"הידור מצוה עד שליש"
שליש מרכושו רשאי האדם להשקיע בנוי המצוה. סכום כה גדול ועצום! ומדוע?
מטבע האדם להימשך אחר היופי החיצוני, ממון רב משקיע בחיי הגשמיות, בכל אחד קיים יצר כלשהו של אהבת המותרות וחיי הנוחות, יש המשקיעים דמים מרובים להרחיב דירתם ולנאותה, ויטענו כי דברי חז"ל "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם" עומדים מול עיניהם.
אמנם, גם אם יש אמת בטענתם, מחובתנו לזכור כי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", החיים כאן בעולם הזה זמניים הם, ועל כן ההנאה והעונג מהיופי וההדר החיצוני חולפים הם!
אך לא כן נוי מצוה! ההשקעה בהידור מצוה הינה השקעה משתלמת בנכסים נצחיים, אשר לא יפוג טעמם לנצח.
ערכי האמת, התורה והמצווה, הם כל מהות חיינו, ובקיומם – קיומנו, "כי הם חיינו ואורך ימינו", וסגולת אריכות הימים טמונה בקיומם ובהידורם.
נחנך את ילדינו להדר במצוות, ובכך נחדיר בליבם את ערך המצווה, אהבתה וחביבותה.
אין זה עוד פרט שולי גרידא, אלא חלק אינטגרלי של ממש מהווית קיומה, כיון שבזה הוא נקבע ונצרב בנפשו לעד, ובקשר בל ינתק.
כהורים ומחנכים אין תפקידינו רק להעביר מידע ולהדריך מה מותר ומה אסור וכיוצ"ב, אלה לייצר חוויות והרבה בעבודת ה', כל אחד לפי פרי דמיונו העשיר, וכשמתבוננים רואים שפעמים רבות הכלים העומדים לרשותנו בזה הם קלים ופשוטים..
החוויה היא הדבק הכי חזק שמייצר חיבור אמיתי של ערכים ויהדות פנימה אל הנפש.
אבא בנה לי רעשן
לפני שנים שח בפני מו"ר הגאון הגדול הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל: "אבי זצ"ל [הגאון הרב צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל] לא היה מרבה בדיבורי וגילויי אהבה, אך ידעתי בכל נפשי שהוא מאוד אוהב אותי, אתן דוגמא [אמר] לפני פורים הוא קרא לי, ואמר, בו נבנה לך רעשן, וכך במשך זמן לא מועט חתך קרשים ובנה לי מהם רעשן, על אף עיסוקיו הרבים הוא מצא זמן לזה.
"חוויה זו לא נשכחת ממני, אמר הרב, ואף בכל חשתי ביתר שאת את אהבתו אלי".
נקודה יותר מחשובה להתבוננות.
