פרק שמיני: מאורעות הביקור במחנה
שר החינוך ומנהל המחלקה מבקרים במחנה
כפי שציפינו, יומיים לאחר הביקור בבני ברק, קיבלו הרבנים ומספר ראשי העדה יוצאי המחוזות השונים בתימן הודעה, ששר החינוך, מר זלמן שזר, ומנהל המחלקה האחראי לענייני חינוך במחנות העולים, ד"ר נחום לווין, עומדים לבקר במחנה, ושעליהם לפגוש אותם בשעה שלוש אחרי הצהרים במשרד הנהלת המחנה, כדי לנסות לפתור את הבעיות שהתעוררו.
הייתי מודאג מאד מן הפגישה הזאת. הבנתי, שראש הממשלה, שר החינוך ומנהל מחלקת החינוך בסוכנות היהודית מחפשים דרכים לטהר את שמם לפני הכנסת, העיתונות והציבור, והם יעשו מאמצים להגיע לידי הסכם עם רבני העדה. הם מחפשים דרכים להכחשת ההאשמות נגדם, או לפחות להפוך אותן לתקריות בודדות, כדי שיוכלו להמשיך במדיניות "כור ההיתוך" שלהם – לנתק את הדור הצעיר מערכי הדת, ולהפכם לחילוניים כמותם. במנגנון הסוכנות, שניהל את המחנות, לא הייתה דריסת רגל לשומרי מצוות. פרנסתם וכל צורכיהם של העולים שוכני המחנות היו תלויים במנהלי המחנות. שמעתי, שהיו רמזים ברורים מפי כמה מפקידי הסוכנות, שאלה מבין העולים שלא יעוררו בעיות, יהיו בעדיפות עליונה בסידורי שיכון ועבודה…
חשוב היה לי להימצא סמוך למקום הפגישה, על מנת שאוכל לעמוד בקשר עם המשתתפים בה, ולשמוע מהם פרטים על הנעשה. כך אוכל לייעץ להם בשעת הצורך. באותו יום, יצאתי מבניין בית הספר עם גמר הלמודים, ועברתי בין שורות האוהלים, כשאני עוצר מדי פעם, כדי לשוחח עם אנשים אחדים. בדרך שמתי לב, ששני אנשים זרים, שלא הכרתי, עוקבים אחרי. בכל פעם שדיברתי עם מישהו, הם התקרבו, כדי להקשיב לשיחה. חשבתי שאולי הדבר רק נדמה לי, ולא ייחסתי לזה חשיבות.
נכנסתי לחדרי, כדי לנוח קצת. החדר היה לא רחוק ממשרד הנהלת המחנה, אשר בו עמדה להתקיים הפגישה. מעל מיטתי היה חלון, ואפשר היה לראות מרחוק את הרחבה עם משרדי המחנה ואת הכניסה למקום הפגישה. תכננתי לצאת בשעה שתים אחר הצהרים, כשעה אחת לפני שיגיע שר החינוך, להיות בקרבת הכניסה, ולבקש מאחדים מן המשתתפים שיצאו מדי פעם, ויודיעו לי מה שמתרחש בפנים.
מעצר בחדר הסגור
החלפתי חולצה, ועמדתי לצאת. על יד הדלת עמדו אותם שני אנשים, אשר בהם הבחנתי קודם לכן. הם עצרו אותי, ואמרו לי:
"אתה לא יוצא מהחדר".
"מי אתם, ומה אתם רוצים ממני?" שאלתי אותם.
"אין זה חשוב מי אנחנו, אתה לא יוצא מן החדר!"
"מדוע? ומי נתן לכם את ההוראה?"
"אתה לא יוצא מהחדר, עד שיסתיים ביקורו של השר, משום שאתה עלול להסית את העולים, ולגרום למהומות, והם עלולים לפגוע בשר החינוך".
לא ידעתי, אם מדובר כאן בשוטרים בבגדים אזרחיים או בבריונים ממפלגת השלטון. לא היה לי טלפון בחדר, ומובן, שבאותם הימים טרם היו טלפונים ניידים, ולא הייתה לי אפשרות להתקשר עם איש, ולהתלונן על המעצר הבלתי חוקי הזה. חזרתי לחדרי, וחככתי בדעתי מה לעשות. מתברר, אפוא, שהם יותר מתוחכמים ממני, ורוצים למנוע ממני להיפגש ולהשפיע על המשתתפים. מרחוק ראיתי אנשים נכנסים לבניין. בסביבות השעה שלוש הגיעה שיירה של חמש מכוניות, ונעצרה על יד הכניסה. ידעתי, שהשר ופמלייתו הם פוליטיקאים מפולפלים, ועלולים להוליך שולל את העולים התמימים, כדי להשיג את מטרתם, והנה אני יושב כאן בחדרי, חסר אונים!
עברו כבר כמעט שעתיים. פתחתי את הדלת מספר פעמים, והתווכחתי איתם, אמרתי להם שאני חייב לצאת להתפלל מנחה בציבור. לבסוף הם התרגזו עלי, הוציאו את המפתח, שהיה מותקן בצדה הפנימי של הדלת, וסגרו את הדלת מבחוץ, כשאני כלוא בחדרי.
הסתכלתי דרך החלון החוצה, והבחנתי באנשים יוצאים ונכנסים אל המשרד. חשבתי בליבי בצער: לא אוכל להתפלל מנחה בציבור ולהגיד קדיש, ו…אולי כבר נגמרה הפגישה, ומי יודע, מה הן התוצאות…
באותו רגע גמלה בליבי החלטה.
'הרי ברחתי כבר בעבר, וניצלתי מן הסלובקים, מן ההונגרים ומהגרמנים, קפצתי משיירה, שהובילה לאושוויץ, ועכשיו, כשציבור שלם זקוק לעזרתי'…
הקפיצה מהחלון
עליתי על המיטה, פתחתי את החלון וקפצתי החוצה. התחלתי לרוץ בכל כוחי לכיוון המשרד. אינני יודע אם השומרים הבחינו בי או לא, כי הדלת הייתה בצדו השני של החדר, אך הצלחתי להגיע אל הכניסה למשרד, ונכנסתי לפרוזדור. למרבה המזל, בדיוק באותו זמן היו בפרוזדור מספר רבנים, שהתחילו להתפלל מנחה. אחרי התפילה סיפרו לי, שהם עדיין בעיצומה של הישיבה עם השר ועם כמה אנשים נוספים, שנמצאים איתו, והם ביקשו רק הפסקה קצרה לתפילת מנחה. עתה הם עומדים לחזור להמשך הישיבה עם השר.
אולם בפיהם בשורה טובה, כך אמרו – שר החינוך, מר זלמן שזר, מתייחס אליהם בכבוד. הוא סיפר להם שגם הוא בא מבית חסידי, למד בישיבות, והוא מבין לרוחם, ומצטער אם חלו אי הבנות עד עכשיו. הוא הציע הצעה, שתפתור את בעיית חינוך ילדיהם לתורה, כפי שהם דורשים, וכפי שהיה נהוג בתימן. הממשלה מוכנה לשלם משכורות מכובדות לעשרים עד שלושים רבנים מתושבי המחנה, כדי שילמדו תורה עם הילדים כפי שהיה נהוג בתימן, בשעות אחר הצהרים. הוא ביקש, שיכינו רשימת רבנים למטרה זו, והוסיף כי הממשלה גם תספק להם סידורים, חומשים ואת יתר הספרים הדרושים, בשפע. את הלימודים הכלליים, כגון חשבון, עברית וכדומה ימשיכו הילדים ללמוד בבית הספר הקיים. לפי דרישת הרבנים הסכים השר, שאת הבנות תלמדנה מורות בלבד. ההצעה מצאה חן בעיני הרבנים וראשי העדה. עוזרי השר עובדים עכשיו על ניסוח ההסכם, וכשיכנסו בחזרה להמשך הישיבה, יחתמו עליו.
בשמעי דברים אלה, התקוממתי וזעקתי:
"חס וחלילה! אסור לכם לחתום על ההסכם הזה! הנה, הרי חששתי שיבואו אליכם בערמה, וכך אכן קרה!"
שטחתי בפני הרבנים את הנימוקים, מדוע אסור לחתום על ההסכם. הם היו נבוכים ואמרו, שהם סבורים שאין כבר מה לעשות, כי כל האחרים הסכימו לחתום. אולם הוסיפו, כי אם אדבר לפניהם, ואשמיע באוזניהם את הנימוקים שהם שמעו כרגע מפי, אולי אשכנע אותם לשנות את דעתם. טרם הספקתי לסיים את שיחתי עמם, והם נקראו לחזור להמשך הישיבה. לפני שנכנסו, ביקשתי שוב, ממש השבעתי אותם, שיבקשו מן השר רשות, שאשמיע את דברי, לפני שיחתמו על ההסכם.
הם נכנסו, ואני נשארתי לבדי בפרוזדור, עומד ומצפה במתח ונתון בין תקווה לייאוש.
בפנים, חולקו לכל הנוכחים העתקים של ההסכם המוצע, אותו עמדו לקרוא בקול לפני החתימה. אחד מן הרבנים איתם דיברתי, קם וביקש, שלפני שיחתמו על ההסכם, תינתן רשות למארי יוסף להגיד כמה מילים. שר החינוך והיועצים שישבו על ידו, לא ידעו, כנראה, מי הוא מארי יוסף. יתכן כי חשבו, שהמדובר באחד מן הרבנים התימנים הנמצאים באולם, ולכן הסכימו ללא היסוס לבקשתו…
הרב יצא החוצה, וביקש ממני להיכנס. האולם, אשר בו התקיימה הישיבה, הכיל כחמישים איש. השולחנות היו מסודרים בצורת האות ח'. בשולחן הראשי ישב השר, שהיה מוכר לי מן התמונות בעיתונות, על ידו ישב מנהל מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית, ד"ר נחום לווין, שהכרתיו מביקורו בבית הספר שלנו. נכחו שם גם המנהל הכללי של משרד החינוך, מספר חברי כנסת של "מפא"י", מפלגת השלטון, ועיתונאים, ביניהם גם כתב "הצופה", שהיה היחיד מפמליית השר שחבש כובע. כל שאר הנוכחים היו רבני תימן וראשי העולים. נכנסתי, ונעמדתי בין הרבנים שישבו מסביב לשולחן. כל הנוכחים מבין עולי תימן היו עטורי זקן ופאות, רובם בלבוש מסורתי של רבני תימן, ואני הצעיר, בלי זקן, רק עם כיפה על הראש, עומד ביניהם. האורחים, שלא הכירו אותי, הסתכלו עלי בתימהון, ושאלו את עצמם מי הצעיר הזה, שהרבנים התימנים רוצים לשמוע אותו?
הצלה ברגע האחרון
הכל התרחש מהר ובמפתיע. לא האמנתי, שיתנו לי הזדמנות לדבר, ולא הכנתי שום חומר לנאום, אבל הייתה זאת ההזדמנות האחרונה להציל את העולים מן הפח שטמנו להם. ראיתי את יד ההשגחה העליונה, שהובילה אותי למעמד הזה, וחשתי שעלי לנצל אותו כראוי. והרי תמצית הדברים שאמרתי:
"כבוד הרבנים, כבוד השר, חברי הכנסת, מורי ורבותי,
גם אני, כמו הרבנים המכובדים הנמצאים כאן, עולה חדש. עליתי לפני שנתיים מן הגולה לאחר שהות של כמעט שנה במחנה מעצר בריטי בקפריסין.
בתקופת השואה, אשר ממנה ניצלתי בעזרת השם, היו מקרים רבים, אשר בהם הייתי צריך לברוח מפני רודפי. פעם נאלצתי לקפוץ מחלון הבית, אשר בו הסתתרתי, ופעם אחרת, כשצעדנו מאות יהודים בשיירה ארוכה, אשר הובילה אל משרפות אושוויץ, קפצתי לתוך תעלה לצד הכביש, כדי להינצל מן המשלוח. היו עוד פעמיים נוספות, שבהן נמלטתי בצורות שונות ומשונות, והפעם הנוספת התרחשה היום!"
כולם הביטו בי בתימהון. על מה אני מדבר?
"כן, רבותיי, זה קרה היום! כאן, במחנה זה! לפני כרבע שעה, נאלצתי לקפוץ מחלון חדרי! עמדתי לצאת ממנו, ונתקלתי בשני בריונים, שלא אפשרו לי לצאת ופקדו עלי לחזור לחדר! הם הוציאו את המפתח מצדה הפנימי של דלת הכניסה לחדרי, ונעלו את הדלת מבחוץ. הם אף הודיעו לי, שיתנו לי לצאת, רק עם גמר ביקורו של כבוד השר במחנה. נראה, שמישהו שרצה להשתיק אותי בכל מחיר, שלח אותם! לא הייתה לי ברירה, וקפצתי מהחלון. הפעם לא כדי להציל את נפשי, שהרי לא הייתי בסכנת חיים, אלא כדי להגיע מהר אליכם, מורי ורבותי, ולהציל את נפשות ילדיכם משואה! לא משואת תאי הגזים, חלילה, אבל משואה רוחנית!"
"על מה הוא מדבר?" שמעתי לחשים מן השולחן הראשי.
שר החינוך, מר זלמן שזר, הפסיק אותי, ושאל:
"מי אתה? איזו מפלגה שלחה אותך לכאן?"
"אני מורה, העובד כבר ששה חדשים כאן בבית הספר", עניתי. "הרבנים והתושבים מכירים אותי היטב. לא נשלחתי על ידי איש, ואינני שייך לשום מפלגה. כשהגעתי לראשונה בתחילת שנת הלימודים למחנה, בשעותיו המוקדמות של הבוקר, נתקלתי במספר אוטובוסים ובהם עולים, שהגיעו הישר משדה התעופה. ראיתי יהודים בעלי הדרת פנים, זקנים וצעירים, כולם עטורי זקן ופאות, נשים וילדים, כולם בלבוש המסורתי של יהודי תימן, יורדים מן האוטובוסים. אחדים אחזו בדבקות ספר תורה בידם האחת וידו של ילד קטן בידם השנייה. מאד התרגשתי מן המראה הזה. נזכרתי במאמר חז"ל: 'אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד'. ישראל ותורתו הם יחידה אחת. יד אחת מחזיקה ספר תורה, ויד שנייה מחזיקה בידו של ילד קטן. ראיתי את סמל המשכיות הדורות למול עיני. דמיינתי לעצמי, שאלה הם אבות אבותי שיצאו לגולה בזמן חורבן בית המקדש, ועתה הם חוזרים לארץ אבותינו, כשספרי התורה דבוקים ללבם, מבלי שהשתנו כלל.
"לאחר מכן הגעתי לבניין בית הספר, אשר אליו נשלחתי, ובו פגשתי מראה אחר לגמרי! הילדים היו אמנם דומים לאותם הילדים החמודים עם הפאות המסולסלות, שראיתי קודם לכן, אך לתדהמתי, חבר המורים של בית הספר היה מורכב כולו מצעירים חילוניים. בית הספר היחיד במחנה העולים, המאוכלס בעולים מתימן, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל הינם שומרי תורה ומצוות מדורי דורות, הינו בית ספר חילוני!! המורים והמורות הם מחללי שבת ואוכלי טרפות ונבלות. ואני נשלחתי אליו, כנראה, בטעות".
"רוצים לשמוע את מארי יוסף"
אחדים מיושבי השולחן הראשי, כנראה חברי הכנסת, החלו לצעוק:
"הוא בא להסית ולהדיח! יש להוציא אותו מכאן!"
"לא! לא!" צעקו הרבנים במקהלה, "אנחנו רוצים לשמוע את מארי יוסף!"
המשכתי בדברי:
"דוד המלך, עליו השלום, פתח את ספר התהלים בפסוקים:
'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עמד', וסיים את הפרק, בכך שמי שילך בדרך התורה: 'והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם'. גזע העץ, כל עוד הוא מחובר לשורשיו, הוא חי, ונקרא עץ, ועליו נאמר: 'אשר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לא יִבּוֹל, וכל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח'. אפילו כשיעקרו את העץ ממקומו, ויעבירוהו למקום אחר, ואף אם למדינה אחרת – כל עוד הגזע מחובר לשורשים, הוא ייקלט מחדש, וימשיך לחיות. כך גם עם ישראל, "יִשְׂרָאֵל ואוֹרָיְתָא כֻּלָּא חד"! כל עוד נישאר מחוברים לשורשינו, לתורתנו הקדושה, נוכל להתקיים. העץ, ברגע שיתנתק גזעו מן השורשים, יחדל להיות עץ חי! הוא יהפך לקרש, לחומר גלם, אך לא יהיה עוד עץ חי, אשר עליו נאמר: 'אשר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לא יִבּוֹל, וְכל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח'. כך גם אנחנו, רק אם נשאר מחוברים לשורשים שלנו, לתורתנו הקדושה, נקרא חיים, כמו שכתוב בספר משלי: 'יִרְאַת ד' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּקְשֵׁי מָוֶת'.
"בנוגע להצעה שהועלתה כאן, שילדיכם ימשיכו ללמוד לפני הצהרים בבית הספר הקיים עם מורים שאינם שומרים מצוות: המורה מלמד את הילד דברים מופלאים, שלא שמע עליהם מעולם, הוא לוקח אותו לטיולים, ומגלה בפניו עולם חדש. בכך הופך המורה לדמות נערצת, אשר איתה רוצה הילד להזדהות! אותו מורה הולך בגילוי ראש, מחלל שבת, ואוכל טרפות, והילד המוקסם ירצה להדמות לו, וגם הוא ינהג כך! וראינו כבר את התוצאות! לצערנו, ישנם כבר מקרים רבים, בהם הצעירים מחקים את התנהגות מחנכיהם! ואינני מדבר כבר על אלה, שהיו זמן מה במחנות הנוער ובקיבוצים.
"עתידו של עם ישראל על אדמתו מובטח, רק אם נישאר נאמנים לתורתנו הקדושה! כמו שכתוב בה: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם, ולא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת'.
"ברצוני לשאול את כבוד שר החינוך ואת המנהלים המכובדים ממשרד החינוך, הנמצאים איתנו כאן: האם אתם רוצים לומר לנו, שילד, אשר יימצא יום יום במשך ארבע או חמש שעות תחת השפעת מורה או מדריך חילוני גלוי ראש, מחלל שבת ואוכל טרפות, לא ילמד ממעשיו? האם ימצא עוד עניין בלימוד התורה עם ה"מורי" בשעות אחר הצהרים, כפי שאתם מציעים? הינכם יודעים היטב, שזוהי הטעיה ואשליה!
"פונה אני אליכם, תושבי המחנה: יש לכם הזכות לדרוש בכל תוקף, שגם את הלימודים הכלליים ילַמדו רק מורים ומורות שומרי תורה ומצוות! דמות המורה, אשר יראה ילדכם לפניו, ואשר אליה ירצה להידמות, המורה לחשבון, לעברית ולשאר המקצועות, תהיה של יהודי המאמין באלוקי ישראל ובתורתנו הקדושה, והמחנך את תלמידיו על פי מורשת אבותינו, שנמסרה לנו מדור לדור. אינכם לבד! הציבור הדתי כולו, בארץ ובעולם היהודי, נמצא עמכם במאבקכם! אסור לכם לחתום על ההסכם שהוכן עבורכם! אני חוזר ואומר – באמצעות ההסכם הזה רוצים להכשילכם, ואסור לכם לחתום עליו!"
טרם סיימתי את המשפטים האחרונים, ומהומה גדולה קמה. השר וחלק מן הפמליה קמו ממקומם, ונכנסו לחדר צדדי. אחדים ממלוויו של השר, במיוחד העיתונאים מהשמאל, התחילו לקלל ולגדף אותי. הם אמרו שאני מסית ומדיח, שאינני ראוי להיות מורה, ויש לפטר אותי. אולם העיקר הוא, שאיש לא חתם על ההסכם, וגם לא נתבקש לחתום. אנשי המשלחת הבינו, שלאחר שנתגלתה מזימתם, אין להם סיכויים. הודיתי לה' בליבי על הסייעתא דשמיא שהייתה לי. ביקשתי מכמה צעירים מן המחנה, שילוו אותי עד הכביש הראשי אל האוטובוס, משום שחששתי, שבריוני השמאל עלולים לפגוע בי.
למניעת החתימה על ההסכם בין שר החינוך לרבנים התימנים הייתה חשיבות גדולה להמשך התפתחות העניינים, והיא הביאה בסופו של דבר לשינוי יסודי במערכת החינוך במחנות העולים ובארץ.
באותם הימים הופיעו בעיתוני הארץ מכל הגוונים, מדי יום ביומו, עשרות מאמרים על המתרחש במחנות העולים, תחת כותרות שונות, כגון "המערכה על נפש הילד" (הצופה, 15 בינואר, 1950); "הצבור כולו מתקומם נגד שערוריית החינוך"; "חקירת משרד החינוך מפריכה את התלונות על רדיפת דת במחנות" (דבר) ועוד.
סיקור הפגישה בעיתונות התקופה
גם למחרת ביקורו הכושל של שר החינוך במחנה העולים פרדסיה (11 בינואר 1950), הופיעו מאמרים שונים בנושא. בעיתון מפלגת השלטון, "דבר", הופיע בעמוד הראשון תיאור הביקור. נכתב שם, כי לאחר שהשר כבר הגיע לידי הסכם עם רבני המחנה על מינוי מורים תימנים ללימודי קודש והרגיע את הרוחות, הופיע לפתע, לאכזבתו של השר, מורה צעיר בשם יוסף גוביץ, שהסית את הרבנים שלא לחתום. במאמר נוסף שהופיע בעמודים הפנימיים של "דבר" (כ"ג בטבת תשי"א, 12 בינואר1950 ), תחת הכותרת "הופרכה העלילה בעניין בית ליד", הופיעו פרטים על פגישת השר עם העולים ובעיקר דברי השמצה נגדי. אני מעתיק חלק מהמאמר:
שר החינוך והתרבות ז. שזר הגיע אתמול בשעות הצהרים למחנה ממקום ההבראה, ובמשך שעות אחדות שמע את דברי עדותם של מדריכים ומורים, ורבני העדה. במיוחד נשמעו דברי המורה הדתי… מדבריו הוברר, כי הוא אינו טוען למורה או מדריך דתי נוסף, אלא תובע להרחיק מהמחנה את כל המדריכים והמורים ולהחליפם ב"שומרי תורה ומצוות".
הם אומנם התכוונו להשמיץ אותי אבל אני ראיתי בציטוט דברי מחמאה!
בעיתון "הצופה" הופיע באותו זמן מאמר מערכת בחתימת העורך, מר דניאל, אשר בו הוא כותב שהמורה יוסף מפרדסיה עשה יותר להצלת ילדי תימן מחינוך חילוני, מאשר עשו כל השרים וחברי הכנסת הדתיים ביחד.
כשהיה סבי, ר' ישראל משה שיינפלד ז"ל, בן שמונים ושלוש, והיה חלש וכפוף אבל רענן בשכלו כעלם צעיר, אמר לי: "בתקופת המלחמה הייתי מודאג מאד, לא ידעתי אם ניצלת. עכשיו, כששמעתי וקראתי על פעולתך למען ילדי העולים, כדי שיקבלו חינוך לתורה ולמצוות, אני מבין, שניצלת ונשארת בחיים, כדי למלא את התפקיד החשוב הזה".
בפרק הבא, אי"ה: המשך הפעילות
