מנהגי ט"ו בשבט בעדות ישראל
חן מיוחד נסוך על מנהגי ישראל בט"ו בשבט, כאשר לכל קהילה ועדה יש את המסורת המגוונת שלה. ערכנו טעימות משלל המנהגים: מסעודת פירות עד לימוד משניות וקריאת עשרת הדברות, וגם: על ט"ו בשבט במסורת תימן.
| עובדיה חן |
ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה כ"ראש השנה לאילנות". עם הדורות, ובפרט במהלך הגלות הוא הפך ליום המציין את החיבה העזה והקשר העמוק בין עם ישראל לארץ ישראל.
באופן כללי, נהגו כמעט בכל העדות לערוך סעודה משפחתית חגיגית ולאכול בה פירות משובחים אותם מגישים בכלים נאים ולהרבות בברכות ותשבחות לה' על הארץ ועל הפירות. וכל המרבה במיני פירות ומשיג את כל הפירות הקיימים בעונה – הרי זה משובח.
במיוחד היו מחזרים אחר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. היו ארצות שלא היה הדבר פשוט, והיו מזמינים במיוחד פירות מארץ ישראל. מסופר על אדמורי"ם וגדולי ישראל שהיו משתוקקים ומשקיעים טרחה וממון כדי לזכות לברך בט"ו בשבט על פרי שגדל בארץ ישראל. נוהגים גם לאכול פרי חדש, ולברך עליו "שהחיינו".
ברוב עדות ישראל, נוהגים לערוך את התיקון המופיע בספר "פרי עץ הדר", לפי ספר חמדת ימים. סדר התיקון כולל קטעים שונים מן המקורות, אשר עוסקים בעצים ובצמחים. איזכור ראשון לסדר זה, מופיע בדברי רבי משה חאגיז זצ"ל, המובאים בספר "ברכת אליהו" לר' אליהו מאולינוב, שנדפס בשנת תפ"ח. הוא מביא שם שכן נהג האר"י (למרות שבכתבי האר"י אין זכר לזה).
בספר "חמדת ימים" עצמו נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט. על פי סדר זה, אוכלים בט"ו בשבט 30 מינים של פירות, ושותים 4 כוסות של יין אדום ויין לבן.
נהוג גם לאכול מיני מרקחת שנעשו מהאתרוג שיצאו בו ידי חובה בסוכות האחרון. ובספר "בני יששכר" מובא שיש עניין להתפלל בט"ו בשבט שנזכה בסוכות של השנה הבאה לאתרוג מהודר, משום שבתקופה זו מתחילה עונת הנטיעה של האתרוגים. ורבנו יוסף חיים זצ"ל תיקן על כך תפלה מיוחדת.
ישנם הנוהגים גם לאכול חרובים – משום שלחרובים יש קשר לנסים: הגמרא מספרת על ר' חנינא בן דוסא, ואומרת עליו כי "די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" – ולאחר מכן מספרת על נסים שונים שאירעו לו.
בעדות שונות קיימים פיוטים המיוחדים ליום זה. מפורסם במיוחד פיוטו הנחמד של רבנו יוסף חיים זצ"ל "אז ירנן עץ היערים".
לימוד משניות
בעדן שבתימן נהגו ללמוד בליל ט"ו בשבט ובשחרית משניות של פרק ראשון במסכת ראש השנה. מעניין לציין כי הגאון בעל חתם סופר נהג בכל שנה להתחיל ללמוד את מסכת מגילה ביום ט"ו בשבט ולהשלימה ביום הפורים, כדין שלושים יום קודם החג.
באיטליה נהגו לערוך בליל ט"ו בשבט הדלקה בבית הכנסת, וסעודה בבית עשירי הקהילה ונכבדיה.
יהודי סלוניקי היו אוכלים תבשיל חיטים וערמונים, ואילו יהודי איזמיר נהגו לחלק את הברכות בין בני המשפחה. הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל כתב שנהגו שהאיש מברך אחר ברכת המזון על החיטה "חלב חטים ישביעך" כדי שיהיה לו – כמפרנס הבית – מזונות בריווח, האשה מברכת על הגפן "אשתך כגפן פוריה", הבן מברך על הזית "בניך כשתילי זיתים", הבנות מברכות על רימון ואגוז שפריים מכוסה שכן "כל כבודה בת מלך פנימה", והתינוקות מברכים על דבש ותפוח על שם הפסוק "תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך" ("אילנות השדה" עמוד לו).
יהודי עיראק נהגו להגיש לשולחן פירות מכל טוב הארץ ובהם: נבק עג'ם (מצוי הרבה בפרס), שקדים, אגוזים גדולים ("ג'וז") וקטנים ("בנדק"), כמה מיני תמרים יבשים, אפרסקים ממולאים בשקדים או באגוזים, תאנים יבשות, מחרוזות של תאנים, מין משובח של תאנים יבשות שנקרא בשם "נגר אל-בלבול", אגסים, משמשים ותות יבשים, צמוקים קטנים בלי גרעינים, קמרדין – מאכל העשוי שכבות דקות של משמשים מרוסקים ומיובשים; פיסטוק שאמי, חלבי או עג'ם (מביאים מסוריה או מפרס); ערמונים ובלוטים צלויים על האש, אגוז הודו, וכיוצא בזה. לאלה מוסיפים: סלק לבן ואדום שלוקים במים או צלויים באש, כמה מיני סוכריות, גרעינים קלויים, אפונים קלויות ("חומץ") וכדומה. אחרי תום הסעודה מחלקים לכל אחד מבני הבית מכל המינים שהזכרנו. מנות מיוחדות כאלה נותנים גם למשרתים ולמשרתות של הבית, לשמש בית-הכנסת שבו מתפללים, לכובסת הקבועה ולכמה עניים.
בפי יהדות פרס, ט"ו בשבט נקרא "אינלות" (אילנות). כל בעל-בית קונה מבעוד יום כמה מיני פירות, ובראשם המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. את החיטה קולה בעלת-הבית ומכשירתה לאכילה. מי שחלה עליו חובת נדר בשל מחלה, או מי שמת לו אחד מבני המשפחה החשובים, מקיים טכס של ברכות על פירות בציבור, בביתו או בבית-הכנסת. מלבד שבעת המינים הוא מביא מהפירות השכיחים והבלתי שכיחים (המובאים מחוץ-לארץ). אחרי אמירת פרקים שונים מן הזוהר לנשמת הנפטר מתחיל סדר הברכות. לאחר שאוכלים כעשרה מינים מברך אחד מן המסובים על כוס יין. לאחר סיום אכילת הפירות חוזרים וקוראים כמה פרקי זוהר ומסיימים בקדיש ובהשכבה לעילוי נשמת הנפטר.
בתוניסיה, נהגו לאכול בארוחת הבוקר "בסיסה" (תערובת המכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, תאנים סוכר ותבלינים, בלולים בשמן זית), שיש בה רוב שבעת המינים. ויש שנהגו ללמוד כל ליל ט"ו בשבט ("למען ידעו דורותיכם" ח"ב עמ' רכ"ט).
במרוקו, ישנו מנהג מיוחד בשבת שירה (פרשת בשלח), וכן גם בשביעי של פסח, לפני שירת הים שבתפלה, שרים את הפיוט הבא:
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מֹשֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מִרְיָם / עַל שְׂפַת הַיָּם / וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יְהוֹשֻׁעַ / בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ / אָז יָשִׁיר יְהוֹשֻׁעַ / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דְּבוֹרָה / בְּהַר תָּבוֹרָה / וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת חַנָּה / עִם בַּעְלָהּ אֶלְקָנָה / וַתָּשַׁר חַנָּה / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דָּוִד / מִזְמוֹרִים יַצְמִיד / וַיְדַבֵּר דָּוִד / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה / בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ / שִׁיר הַשִּׁירִים / אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה
אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל / בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל / אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל / אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
מנהג קריאת עשרת הדברות
בחאלב קיבל יום ט"ו בשבט מקום נכבד. כדי לברך על פרי שנשתבחה בו ארץ ישראל, היו מזמינים זיתים מארץ ישראל, ומחלקים אותם לכל אחד מבני הבית במדה ובמשקל ובמשורה – זית אחד לכל נפש, ואוכלים אותם בהתרגשות גדולה.
הילדים היו מקבלים את הפירות בתוך שקיות. והיו אמהות שהגדילו לעשות והיו תופרות לכל ילד תיק מיוחד שעליו רקום שמו, ובו היו ממלאים את הפירות היבשים. במהלך הסעודה, היו מספרים מאגדות חז"ל על ארץ ישראל, ומאריכים בשבחה של ארץ הקודש, ומפטירים בפיוט לט"ו בשבט "יה אל גדול ונאדר" (לרבי רפאל ענתבי זצ"ל).
מנהג מיוחד יש לבני ארם צובה בט"ו בשבט ובשבת הסמוכה לו, והוא מנהג קריאת עשרת הדברות מתוך חיבור הנקרא "אָבְּתִדַא כַּלַאמְנָא״ (פירוש: "ראשית אמרינו", כלומר פתיחה לעשרת הדיברות) שחיבר רב סעדיה גאון זצ"ל בעת שהותו בחאלב בדרכו ממצרים לארם-נהריים. אין מדובר בתרגום עשרת הדיברות כפי שכתובים בפרשת יתרו, אלא בקטעים שכל אחד מהם פותח בדיבר עצמו, ממשיך בפירוש שלו וכולל דברי מוסר דרך ארץ, תוכחה, הבטחות ואזהרות הקשורות לדיבר.
רס"ג שהתערה בין חכמי ובני הקהילה מצא לנכון לייחד קריאה בערבית-יהודית המדוברת בפי יהודי חאלב שתתאים לט"ו בשבט החל בסמיכות לפרשת מתן תורה, כפי שהדבר קיים בחגים אחרים (כתרגום ההגדה של פסח, תרגום מגילת אסתר בפורים ותרגום מגילת רות בשבועות). כוונתו היתה ליצור מעין סדר חג בו מתאספת המשפחה וקוראים את סדר עשרת הדברות ומברכים על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
מתוך שקריאה זו נתחבבה על יהודי חאלב, הפכה למנהג של קבע. מדי שנה בשנה במוצאי שבת קודש פרשת בשלח ולחילופין במוצאי שבת פרשת יתרו, מתאספים היו כל בני העדה בבית הכנסת בחגיגיות וברוב עם, וקוראים את עשרת הדברות בנגינה מיוחדת מלאת כסופים. מנהג זה שהחל בסוף תקופת הגאונים, נמשך עד עצם היום הזה בקהילות החאלביות בארץ ובתפוצות.
וכך הוא סדר המעמד: לפני הקריאה, מעמידים למכירה למרבה במחיר כל דיבר מעשרת הדברות בנפרד. הזוכה, מתברך מפי החכם ב"מי שברך" והוא או אחד ממשפחתו קורא את הדיבר בקול רם ובהטעמה (ויש שהיו מכבדים את החכם). בין דיבר לדיבר, שרים הפייטנים לכבוד הקונה פיוט מעין המאורע שבו משולב שמו, והחכם דורש מעניינא דיומא. ולסיום, חותמים את המעמד בשיר המסורתי לט"ו בשבט "יה אל גדול ונאדר". בתקופת השלטון העות׳מאני, היו מברכים בסיום הערב את הסולטאן בנוסח מיוחד בערבית הנקרא ״דָעִיַת אלסֻלְטַאן" (-ברכת המלך).
מנהג מעין זה של קריאת עשרת הדברות בתרגום לערבית, היה נהוג גם בתונס ובאלג'יר, אלא שהם היו קוראים אותו ביום ראשון של שבועות.
בספר משוש קריה (עמ' קי"ח) כתב שבט"ו בשבט חל יום פטירתם של כמה מחכמי ישיבת פורת יוסף ולכן תיקן הגר"ע עטייה זצוק"ל לעשות ביום זה בפורת יוסף סדר תענית דיבור.
ט"ו בשבט במסורת תימן
כפי שהזכרנו קודם, בעדן שבתימן נהגו ללמוד בליל ט"ו בשבט ובשחרית משניות של פרק ראשון במסכת ראש השנה. זאת מחמת שיום זה נזכר בפרק זה.
אך מאידך ידוע כי ברוב ערי תימן לא נהגו להרבות בסעודה חגיגית ומשפחתית לרגל היום עם מיני פירות עסיסיים ומובחרים, כפי שנהגו ברוב קהילות ישראל בדורות האחרונים. ואמנם כיום בהשפעת שאר קהילות ישראל, נהגו גם בקרב קהילות התימנים לערוך כעין סעודה חגיגית מפירות ארץ ישראל לרוב חביבותה. (ראה בספר בתלאות תימן וירושלים עמ' 222).
ומעניין לציין כי אף המקובל הגאון רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל לא נהג בסדר אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט, וכפי המובא בתולדותיו. זאת מאחר ואין לסעודה זו מקור בכתבי האר"י המדויקים ובספרי הרש"ש. (ראה גם שולחן ערוך המקוצר חלק ג' שלהי הלכות חנוכה).
בקונטרס עץ יוסף הובא מהגאון רבי יוסף צובירי זצ"ל, הנה כבר נתקבל המנהג בקהילות ישראל בכל העולם לרבות יהדות תימן, שנוהגים בט"ו בשבט כעין יום טוב, גם במה שאין נופלים בו על פניהם בתפילה, כפי שכתב מרן בבית יוסף (סימן קל"א) ובשולחן ערוך (שם סעיף ו'), והוא מאותו הטעם, משום שהוא ראש השנה לאילנות.
