שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'.
נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com
כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
– – –
אלה פקודי המשכן
"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן"
סיפור מרטיט ואפוף חרדת קודש מובא במספר מקורות, ובו מתוארת תבנית המשכן שהוקמה לפני שנים רבות בתימן של מעלה, במחוז שרעב שבדרום הארץ.
יהודי שרעב נודעו באהבת התורה שבערה בעצמותיהם. כבר משנות ילדות הייתה התמדת התורה מבעבעת בנפשות הצעירות, ותלמידי חכמים רבים סובבו בין יישובי שרעב, רחובותיה ושווקיה. גם סוחרים ובעלי מקצועות שונים בלטו בלמדנות ובידע תורני משל היו גאונים ורבנים.
כך תיאר זאת הגאון רבי שלום יצחק הלוי:
היו גם רבים שלא פסקו מלעסוק בתורה אף בשעה שהיו שקועים במלאכתם. הידועים ביותר בהם היו יהודי שרעב, שרובם עסקו במלאכת האריגה, ובשעה שידם עשתה במלאכה פיהם הגה בדברי תורה, בקבלה וכו'.
וכך התרחש סיפור המשכן:
מדי יום שני היו סוחרי שרעב נודדים אל צומת הדרכים שמחוץ למחוז, שם התקיים השוק המקומי. הם היו נושאים אתם אהלי בד, יתדות ויריעות, מקימים שם דוכנים ושוטחים את מרכולתם לכל באי השוק המאולתר.
אותו יום שני בו מתרחש סיפורנו, לא היה מוצלח מבחינה כלכלית, הלקוחות היו מדולדלים והסחורה לא נמכרה כמדי שבוע. משכך, התיישבו הסוחרים גם יחד והחלו דנים בסוגיות פרשת השבוע – פרשת תרומה.
מהר מאוד התחלקו הסוחרים תלמידי החכמים לשתי קבוצות של כארבעים איש, וכל קבוצה טענה בלמדנות על אודות צורתו המדויקת של משכן האלהים. הוויכוח הפך לפלפול עמוק, כאשר כל צד מדייק בפסוקי המקרא ומביא ראיות מהגמרא ומדברי המפרשים.
בלהט הוויכוח התורני והעיוני, גמלה ההחלטה: כל אחת מהקבוצות תשתמש ביריעות וביתדות שיש לה על מנת להקים דגם מדויק של המשכן שבו שיכן הקב"ה את שכינתו. כל קבוצה תקים את המשכן לפי טענותיה והסבריה, פרטיה ונימוקיה, ואחרי ששני הדגמים יעמדו זה לצד זה, בגודל ובתפארה – יוכרע הוויכוח ויוחלט על דעת הכל איזה מהם הוא המתאים ביותר לדברי הכתוב.
בניית המשכן
כחלוף שעות ספורות ניצבו שני דגמי המשכן על מכונם. כל קבוצה ניגשה לבדוק את המשכן של הקבוצה השנייה. מדידות הלכתיות נמדדו, פסוקים וביאורים צוטטו, ראשונים ואחרונים הוזכרו. שוב בדקו שתי הקבוצות גם יחד את שני דגמי המשכן, עד שהוכרע פה אחד שאכן, המשכן אשר נבנה על ידי אחת הקבוצות, הוא המתאים ביותר למקראות הקודש שבפרשה. אף דמוי מזבח נבנה בחצר המשכן וגם עליו הסכימו שהמזבח תואם להפליא למה שמפורט בתורה.
"אם אכן המשכן הלזה זהה למשכן שבמקרא", קרא אחד הנוכחים, "מן הדין הוא שנקריב קרבן לה', ותרד אש קודש מן השמים ותאכל את הקרבן, כהוכחה לצדקת דעה זו".
בני הקבוצה שבנו את המשכן התואם למידות התורה, נשבו בטוהר לב בלהט של קדושה, והם הסכימו להעלות קרבן על גבי המזבח אך מבלי להצית את האש.
אבל את מה שיתחולל בעוד רגעים לא רבים, לא שיער איש. אחד מבני החבורה נטל מאכולת בידו, העגל נכפת כדין, הלה בירך את ברכת השחיטה בכוונה מופלגת ושחט את העגל בצווארו כדת. בני החבורה נטלו את העגל בסילודין והניחו אותו על המזבח שהוקם בסמוך למשכן.
ותרד אש מן השמים
ואז התרחש הנורא מכל.
אש ירדה מן השמים ותאכל את הקרבן, ושרפה את ארבעים תלמידי החכמים, עם האדמה אשר תחתיהם, והייתה לאפר עד היום הזה…
מהיום ההוא והלאה לא היו יכולים להימצא שם אדם ובהמה, חיה ורמש ועוף השמים, וכל הקרב ימות במקום. מפני הסכנה גדרו את המקום, וקראו לו "בית החיים של ארבעים השרופים"…
ולא זו בלבד, אלא שחברי הקבוצה השנייה, אלו שלא הקריבו קרבן ולא הצליחו לעשות את תבנית המשכן והמזבח במאה אחוז, נפטרו במשך כל השנה הבאה.
סיפור זה אפוף חרדת קודש, שסודותיו בכבשונו של עולם ואין אתנו יודע עד מה [ויצוין כי יש המספרים שבני הקבוצה שהקימו את המשכן בשלמותו נשרפו עמו, בשונה מבני הקבוצה השנייה שפגמו בו במתכוון כדי לא לבנות מקדש]. ובלשונו של תלמיד חכם שקרא את המעשה: "הרבה ניתן ללמוד מהסיפור המופלא הזה", אמר, "אבל מה שמאוד תפס אותי, הוא העובדה הפשוטה, שכאשר אין לסוחרים היהודים במה לעסוק, הם מתחילים להתווכח בלימוד! זוהי דמותו של היהודי העושה מלאכתו עראי ותורתו קבע"…
מזמור שיר חנוכת הבית
לפי גרסה נוספת, לאחר שהקימו את המשכן לא הקריבו בו קרבן, אלא נכנסו לתוכו ואמרו "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" ולאחריו קדיש דרבנן, ומיד אחרי כן ירדה האש מן השמים ונתעלה המשכן בטהרה עם עושיו – שלושה עשר במספר, וכולם נעלמו מן העין.
לאחר שנה חזרו לפתע שלושה מתלמידי החכמים לבתיהם, והם שסיפרו את כל שהתחולל במדבר, ותיארו שכאשר הגיעו לשערי שמים שמעו קול מן השמים שאומר כי נתרצו עשרה אנשים מהם, ושלושה לא חפץ בהם ה', ונזרקו עד קצה הארץ, משם עברו כברת ארץ עד ששבו לביתם. ועד הדור האחרון היו מצביעים תושבי האזור על חלקת שדה שאדמתה שרופה ואין צומח בה דבר, כשאפילו הבהמות נמנעות מלהיכנס אליה.
המשכן השני
שנים רבות לאחר מכן אירע מעשה נוסף, כאשר קבוצת סוחרים יראי שמים החליטו לבנות משכן כדי לעמוד את אופן מעשהו הלכה למעשה.
מיד עמד אחד מהם והעיר על מעשה הראשונים, שבנו את המשכן ונשרפו יחד עמו. החליטו הסוחרים לחסר מעט מתבנית המשכן – כדי שלא יתקדש, והתנו מראש שהם עושים זאת שלא לשם משכן, אלא רק כדי לבאר את מעשהו, והרי הוא חולין ואין שום קדושה חלה עליו. ואכן, הם נזהרו שלא להשלים את הבנייה, ולא ניזוקו.
לאחר שהיה המשכן בנוי ועומד, ואופן בנייתו הוסכם על דעת הכל, פירקו אותו וגנזו את המוטות והבדים במערה השוכנת בנגד אל־בעאדין. העוברים והשבים היו רואים מרחוק את המוטות ארוזים והבדים מקופלים, אבל חוששים להיכנס למערה, כי המקום התקדש מקדושת התורה ועשיית המשכן. וברוך המשרה שכינתו על העוסקים בתורה לשמה!
מקורות:
הג"ר אברהם ערוסי, קורא הדורות פרק לט (בני ברק תשע"ט); הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 344–348; הג"ר יצחק מאיר מורגנשטרן, נשמתין חדתין שמות (ירושלים תשע"ה) עמ' תקמב; הג"ר יונה רפאלי, הרב שרעבי (ירושלים תשמ"ט), עמ' 15–18; הרב יקותיאל יהודה גנזל, מרווה לצמא; רצון הלוי, "הדמות השבזית", מבועי אפיקים (תל אביב תשנ"ו) עמ' 100–101; ראובן שרעבי, יחי ראובן ואל ימות (רחובות תשס"ד) עמ' 38–39; טוביה סולמי, "הכפר נגד אל־בעאדין בשרעב וזיקתו לאבא שלם שבזי", תהודה 36 (תש"ף) עמ' 70–71; קובץ מורשה ג (ניסן תשפ"ג) עמ' עה.
