פרשתנו היא עדות נאמנה לצורת ההתנהלות הישרה של משה רבנו. הפרשה פותחת בדין וחשבון מדויק ומפורט שהוגש על ידי משה רבנו על התרומות שנאספו לצורך הקמת המשכן. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקל). "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקל). "ונחושת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקל).
שואל המדרש: "ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר (במדבר יב, ז) "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא"?
המדרש עונה תשובה קשה ומצמררת שיש ללמוד ממנה לקח לדורות. וז"ל:
"אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, ומה היו אומרים? רְאֵה עורפו השמן של בן עמרם, רְאֵה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן" (שמות רבה נא, ו. מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ד).
והשאלה מתבקשת, להם משה צריך לענות? לאנשים ריקים וליצנים?
אולם נראה שלימד אותנו משה רבנו מסר לדורות ביסודות כוחות הנפש.
פנס הקסם הנפשי
הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל כותב: "עלינו להתייחס בביקורת וחשד אל כל המשפטים השליליים שאנו חורצים על מה שמחוצה לנו, כי ייתכן שהשלילה הזאת פנימית היא, ונעוצה בסתרי שכבות נפשנו, ורק פנס הקסם הנפשי הראה אותם במה שמחוץ לנפשנו" (עלי שור עמ' קסב – קסה) עיי"ש.
במילים אחרות: הסתכלות שלילית, תגובות קנטרניות וכדומה, מלמדות על השלילה שבנפשנו, על תחושת השנאה שלנו. בעוד תגובה חיובית מלמדת שאישיותנו זכה היא וטהורה, מלאת שמחה וטוב לב, ואנו ״מפרגנים״ לזולת.
השקע והבליטה
בוקר אחד יצא הצדיק רבי שמחה בונם מפשיסחא אל הרחוב להתבונן בבניית צריף שהלך והוקם ליד ביתו. התבונן, התעמק, שקע בהרהורים ושתק.
לאחר שהות ארוכה סב על עקביו ושב לביתו.
תמהו חסידיו שליווהו ושאלוהו – לאחר מכן – לפשר הדבר. ״הטרידה אותי בעיה מסוימת״, השיב הרבי בנחת. "לא הבנתי כיצד מניחים הבנאים, בול עץ אחד על משנהו, כיצד הם בונים את קירות הצריף. הלא הבליטות הקשיחות של הענפים שנגדעו גורמות לרווח בין בולי העץ והקיר אינו אטום מפני רוחות החודרות פנימה. את הבליטות הללו הלא אי אפשר להסיר.
"התבוננתי במעשיהם והבנתי: הבנאים הללו קדחו בבול העץ שהוצמד לקורה עם הבליטה שקע מותאם לבליטה המפריעה. כך הוצמדו כל העצים למלוא אורכם בלא פרצות ובלא מרווחים לרוחות ולקור.
"למדתי מכך מוסר השכל חשוב: במקום להסיר את ה"בליטות" הקשיחות (הפגמים המוסריים, המידות הרעות) באישיותו של חברי – עליי "לקדוח שקע" בליבי ולשפר את אישיותי שלי. לתקן את פגמיי, ובכך לקרב ולהצמיד את נשמת כל אדם אליי למען הרבות אהבת הבריות!"
הסרגל עקום!
עינו הרוחנית של האדם, לעיתים מקרינה החוצה על זולתה, את הנעשה בתוכה פנימה.
נתאר לעצמנו שאנו שמים מול עדשה בעלת עיוות מסוים, סרגל ישר. הדמות שתצטייר תהיה מעוותת בהתאם לעיוות העדשה. אמנם, אם בעל העדשה מודע לפגם ולעיוות, הוא מסוגל לבצע "קיזוז" מתאים, ולהבין שלפניו קו ישר. אם לא יודה במומו – הוא יתעקש כי הסרגל עקום!
עדשה זו היא עינו הרוחנית של האדם. כשאין מידותיו של האדם ישרות, מתקבלת פרשנותו העקומה בספקנות רבה: האם העקמומיות היא בכוונותיו של הזולת, או שיש לחפשה בעינו הוא?!
אדם שתכונותיו פגומות עלול להקרין את פגמיו על העולם שמחוצה לו, וכך ייראו בעיניו האנשים שבקרבם הוא חי, כאנשים שרצונותיהם מונעים מתוך אינטרסים צרים ומניעיהם אינם טהורים, וממילא אין לתת בהם אמון, בעוד שיתכן שסביבתו אינה כה פגומה.
"פנס קסם״ זה, מחשיך על האדם את עולמו.
לאחר שיגלה שראייתו השלילית את החברה נובעת ממנו ־ הוא יתחיל לראות את סביבתו בעיניים אחרות, חיוביות יותר, ויגלה באנשים תכונות נעלות שאפשר ללמוד מהן.
משה רבינו, כמנהיג עם אחריות כבדת משקל שמטרתו להנחיל תורה וערכים לישראל, מנסה את הדרך בה יוכל הוא להשפיע על המרננים והליצנים אשר מן הסתם נגועים באותם עניינים בהם הם מרננים עליו, כדי ליישר דרכם. הוא מבין שלהוכיחם על סכלותם לא שייך כיון שלא יקבלו, ועל כן הוא מעדיף להראות להם את חשבון הוצאות המשכן, כולל ווי העמודים, כדי שיבינו וילמדו מהי ישרות ונאמנות, ואולי דרך זה ישנו דרכם ויעלו על דרך הישר.
זהו יסוד עמוק שלימד אותנו משה רבנו, והוא הנקרא – "אמון".
משה רבנו האמין שבידו וכוחו בעזר ה' לשנות, ולטובה, אפילו אנשים רעים וחטּאים המוציאים את דיבתו.
מבט על "אמון"
כאשר מאמינים באדם, ולא משנה הגיל, יהיה זה ילד קטן, בחור צעיר או אפילו אדם מבוגר, והוא מאמין בכוחותיו, אזי ביכולתו לנסוק ולהתרומם, להגיע גבוה.
במחקר בו נבדקה ההשפעה של ציפיות המורה מהתלמידים על הישגיהם, נאמר למורים שמספר תלמידים מתוך כיתתם הם בעלי פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, למרות שבפועל התלמידים נבחרו באופן מקרי. לאחר שמונה חדשים, נבחנו היכולות האינטלקטואליות של הילדים הספציפיים, בהשוואה לילדים אחרים בכיתה. הילדים שהמורים הניחו כי הם בעלי פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, לא רק תוארו כ"חביבי המורה", אלא גם ציונם במבחן האינטליגנציה עלה לעומת הילדים בקבוצת הביקורת.
הם האמינו בהם!
רבה אמונתך!
בכל בוקר, עם פקיחת העיניים, אנו אומרים: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. ולכאורה, היה צריך לומר "אמונתי", כלומר, רבה היא האמונה שהאמנתי ואני מאמין בה' יתברך.
אולם כוונת הדברים היא – "רבה אמונתך"! אנחנו מלאי תודה לקב"ה שמאמין בנו! הוא נותן לנו כל בוקר הזדמנות חדשה לגלות מחדש את הטוב שבתוכנו ומאמין בנו שאנחנו יכולים למלא את חלקנו בתיקון העולם. ולכן הוא נתן לנו עוד יום שבו נוכל בעז"ה לעשות בו את תפקידינו.
ומתוך כך שהקב"ה מאמין בנו – גם אנחנו מאמינים בעצמנו.
וה'שפת אמת' מלמד אותנו שככל שאנו מאמינים בטוב שבתוכנו, כך האמונה שלנו בקב"ה מתעצמת יותר, "וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות, כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה "אל אמונה", שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו" (שפת אמת דברים, שבת תשובה). ואם כן למדנו שהאמון מביא לידי אמונה. זהו גלגל חוזר והכל תלוי אחד בשני.
הכח שבאמון!
נאמין בילדנו ובתלמידנו וללא ספק בעזר ה' יתברך נראה פלאות.
