בארץ לא להם
הם הגיעו ממרחקים, עטופים בטליתות של כמיהה ונושאים עימם מסורת עתיקה שנשמרה בקפידה בין הרי תימן לקהילות המזרח התוססות. היהודי שעלה לארץ ישראל לא הביא עמו רק מטלטלין. הוא הביא לב הפועם ומפעם "שמע ישראל", יראת שמים תמימה וצרופה, ודבקות במצוות שנשמרו בגלות בחירוף נפש.
אולם, כשרגליהם דרכו על אדמת הקודש, גילו העולים עמוסי הטרדות כי עליהם לחזור ולשנן הלכות שאותן לא הכירו כל הצורך. התורה, שהייתה להם למצפן בנכר, לובשת כאן פנים חדשות בהלכות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ויש להיזהר בכל פרט שאינו מוכר, מתוך דקדוק הלכה.
במשך דורות, קיימו יהודי תימן ושאר התפוצות את התורה בתנאי "ארץ לא להם". הם ידעו לדקדק בהלכות שבת, הפליאו בשינון לשונות הרמב"ם והקפידו על קלה כחמורה במאכלות אסורים. אמונתם הייתה יצוקה כסלע, יוקדת מתמקדת בחובות הגוף ובמצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, דיני התורה המלווים את היהודי לכל אשר ילך ומאירים את נתיביו.
המושג "מצוות התלויות בארץ" היה עבורם פסוק בתוך ספר, הלכה שאינה מעשית כעת הנלמדת לקראת ביאת המשיח, במהרה בימינו אמן. בתימן, בהונגריה, בפרס או במרוקו, הפרי שנקטף מהעץ או החיטה שנקצרה בשדה היו חולין גמורים מרגע צמיחתם. לא היה צורך להפריש, לעשר או להמתין לשנות ערלה. האדמה שם הייתה אדמת חול, ופירותיה לא דרשו "כרטיס כניסה" רוחני אל שולחן היהודי, כמובן מלבד הברכה בכוונה ושאר הדינים הנוהגים בכל מקום.
עם העלייה ארצה והמפגש עם רגבי הקודש, נוצר פער מרתק. מצד אחד, עמדו יהודים יראי חטא, שכל רצונם לעשות נחת רוח ליוצרם. מצד שני, הם נאלצו לזכור ולהזכיר שכאן יש להכיר ולשנן הלכות שלא פגשו מעולם באופן מעשי.
"זה בשביל החזון איש"…
בין הדוכנים שבשוק ניצבה אשה תימניה, ועל השקים שלפניה פרוסים מיני ירקות: צנוניות, כוסברה, בצל ירוק וכדומה. בכל יום חמישי הייתה מגיעה אל השוק, מוכרת את מרכולתה ושבה אל המושב שממנו הביאה את הגידולים.
תלמיד חכם, מן העוברים ושבים, ביקש לבדוק את נושא הכשרות. ניגש אל המשגיח הנמצא תדיר בשוק ומפקח על החנויות, ושאל אותו: "האם אתה מפריש תרומות ומעשרות מהסחורה שהיא מביאה"?
"לא", השיבו הלה, "אין לה חנות. היא רק מביאה את הסחורה שלה, עומדת ברחוב כאן, מוכרת והולכת".
פנה הרב, אפוא, אל המוכרת, ושאל בעדינות: "כשאת מביאה את הסחורה מהמושב, את מפרישה תרומות ומעשרות לפני כן"?
השיבה המוכרת: "כבוד הרב, בטח! בעלי מפריש תרומות ומעשרות בכל פעם, לפני שאני באה"!
מנהגי יוצאי תימן הם הקרובים ביותר לגמרא, הרהר הרב בליבו. הם לא שינו את מנהגיהם, אלא למדו היטב ונהגו כראוי. אבל, בכל זאת, יש לבדוק. הרי תרומות ומעשרות הם לא קיימו בתימן, ואלו דברים חדשים. בירר את כתובת מגוריה, במושב סמוך לבית שמש, וסיכם שכשיעבור בסביבה יכנס לשוחח עם בעלה.
ואכן בהזדמנות הקרובה, כשנסע הרב למסור שיעור באזור, נכנס למושב ופנה לביתם. "שלום מארי", פנה בכבוד אל הבעל, "האם אתה מפריש תרומות ומעשרות"?
"כבוד הרב, וכי אני אכשיל את הרבים?! ודאי שאני עושה מעשרות"!
"איך אתה מפריש"? בירר הרב.
והיהודי השיב: "לפני שאשתי הולכת למכור, אני רואה כמה קטפה מהצנוניות, כמה מהכוסברה וכמה בצלים. מכל דבר אני לוקח אחד למעשר, מרטיב אותו במים, ואני אומר: 'זה בשביל החזון איש', וזורק לאשפה. זה מה שאני עושה"…
"מהיכן למדת לעשות זאת"? שאל הרב.
והתשובה: "היה כאן רב אחד כמוך, לא מזמן. זה מה שהוא אמר לי, וכך אני עושה"…
לקורא הנבון מובן, שכפי הנראה ניסה הרב המבקר להסביר לו כיצד להפריש, והדריך אותו לומר "כל התרומות והמעשרות והחילולים, יחולו לפי הנוסח שכתוב בחזון איש". ברם, הוא לא עמד על דעתו, ולכן אמר "זה בשביל החזון איש"…
לעמוד על המשמר
סיפור זה, משעשע ועגום כאחד, סופר על ידי בעל המעשה – הגאון רבי גדעון בן־משה שליט"א, ראש מוסדות "יורו משפטיך בירושלים" (גיליון יורו משפטיך, ו' בשבט תשפ"ו). הוא מלמדנו על החשיבות הרבה אותה יש לייחס ללימוד הלכות ברצינות ומתוך הבנה, בפרט בנושאים חדשים שלא היו מוכרים ושכיחים קודם לכן.
ואכן, גדולי הרבנים באותו הדור עמדו על המשמר, לחזק כל בדק, ועוררו את הציבור על הזהירות בקיום המצוות כולן, ובפרט במצוות התלויות בארץ. היה זה מחזה רוחני יוצא דופן, כאשר העולים העייפים מתלאות הדרכים, בעודם מתמודדים אל מול טרדות הקיום היומיומית, החלו להכיר את הלכות קדושתה של ארץ ישראל. הם קיבלו עליהם את המצוות הללו באהבה, מבינים שזוהי הזכות הגדולה של השיבה לציון – היכולת לקדש גם את החומר, גם את האדמה וגם את הפרי.
כלל הציבור בארץ הוצרך לחיזוק בפרטי המצוות התלויות בארץ. וכך, כאשר בשנת תשי"ז שלחה מחלקת הכשרות שברבנות הראשית תזכיר בנוגע לחשיבות ההקפדה בנושאי המצוות התלויות בארץ, כגון ערלה ותרומות ומעשרות, ושלא לקנות במקומות שאין בהם פיקוח על פרטים אלו, השיב להם במכתב הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל, ראש רבני תימן בארץ ישראל (נדפס בקובץ נחלת אבות גיליון ו עמ' לב-לג). בתחילת דבריו הראה את שמחתו בכתבוֹ, "מה רבה מאוד שמחת איש יהודי החרד אל דבר ה', למצוא מאכלו כשר ומתוקן על ידי מפעלכם הכביר והחשוב".
אמנם הוסיף להעיר מספר פרטים הטעונים שימת לב מיוחדת, ומהם:
רצוי מאד שכל רב במושבו ילמד את בני המושב סדר הפרשת תרומות ומעשרות הלכה למעשה, ולשנות להם דיניהם, עונש המזלזל בהם ושכר המקיימם.
את מכתבו סיים במילים, "כדאי היא קיום המצות התלויות בארץ, שנזכה בהם לנחול את הארץ ולשכון כבוד בארצנו בבטחה ואין מחריד".
באותה שנה שיגר רבי שלום יצחק הלוי מכתב נוסף אל הרבנות הראשית (התפרסם בקובץ מורשה גיליון ב עמ' תפה), כשהוא מיידעם על מסע חיזוק שערך ביישובי העולים, על אף מצב בריאותו הרופף, ובמסגרת הביקור "הרציתי לפניהם וזירזתים במילוי חובתם כלפי עבודת ה', וביחוד במצות התלויות בארץ שכבר נשכחו מהם בגולה".
בתחום זה פעלו גם בני הישיבות, חברי איגוד יוצאי תימן, במסגרת פעילותם להפצת תורה ויהדות ביישובי העולים. כך נסקרו בביטאון המסילה (גיליון ד, ניסן תשי"ט, עמ' 21) שיעורים שנמסרו בקרית ים על ידי הבחורים רבי שלמה יגאלי ורבי שלום צדוק, בנושא המצוות התלויות בארץ, לפי תכנית שהותוותה קודם לכן.
למעשה, כבר קרוב לעשור קודם לכן נשאלו חכמי ישיבת "אוהל תורה" בתל אביב על ידי הגאון רבי ראובן נדאף זצ"ל, בעניין מצות מצוה משעת קצירה. היה זה בשלהי שנת תש"ח, כאשר מצב הכלכלה היה דחוק מאוד ורבים הביאו חיטים ממקומות שננטשו מתושביהם הנכרים.
המשיב, שהיה הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל, השיב בקצרה (שו"ת דברי חכמים או"ח סימן פד) כי אחרי דיון בישיבה הוחלט כי כל בר ישראל יוכל ליהנות משבי האויב, וציין כי בשל חולשתו לא האריך בראיות והן יבואו במועד אחר. עם זאת, הוסיף: "וכעת נשאר רק להעיר לכבוד תורתו דבר אחד, והוא ענין תרומות ומעשרות, שאם נקצרו על ידי ישראל ונגמרה מלאכתן על ידי ישראל, חייבים להפריש מהן תרומות ומעשרות, כמבואר בהרמב"ם הלכות תרומות פרק א".
יתכן שראה לנכון להעיר על כך, כיון שבין הציבור היו עולים חדשים שלא הורגלו בקיום המצוות התלויות בארץ ותרומות ומעשרות בכללן.
"שאנחנו התימנים בסוג אנשים דתיים ושומרי תורה"
בני מושב זנוח, עולים מתימן, עבדו בקרקעות שניתנו להם כדי להחיות את נפשם. אירע שנגנבו הפרדות שניתנו להם לצורך עבודת הקרקע, וכתוצאה מכך אבדה פרנסתם של בני המקום. רבם, הגאון רבי שלום עוזירי זצ"ל, מצא בזה אות משמים להתעוררות רבתי, ופרסם תוכחת מגולה ברבים. וכה נשא מדברותיו (עקבי שלום עמ' קעז–קעח, עוז ושלום עמ' שי):
אנו עלינו מתימן לארץ ישראל על מנת שנזכה להוסיף על מה שהיינו רגילים בתימן, בתורה ומצוות כדת וכהלכה, ולקיים מצות התלויות בארץ. עד שזיכנו השי"ת והגענו לארץ, מה שלא זכו אבותינו, והנה אנחנו מתבטלים מעסק התורה והתפילה וקיום המצוות והצניעות. בודאי הגמור אוהב אותנו השי"ת, ומלקה אותנו בייסורין שנתעורר ונחזור למסורתנו הטהורה מסורת תימן.
ובהזדמנות אחרת פרסם קול קורא המתריע ומזהיר מפני ערלה וטבל, עליו הוא חתום לצדק מזכיר הקהילה בירושלים ר' שלום תאם. בין הדברים כתב: "צריך ליזהר שלא ימכור דבר שאינו מעושר, והאוכל טבל דהיינו בלי שיפריש תרומה ומעשר, הרי הוא כאוכל שקצים ורמשים. והמוכר, הרי הוא גם כן מחלל שם שמים רחמנא ליצלן".
המשך דבריו ראוי להטעמה מיוחדת: "ולפי שאנחנו התימנים בסוג אנשים דתיים ושומרי תורה, ובפרט בכפר הזה שמועתנו טובה, לפיכך צריכים ליזהר יותר"!
בזכות העולים
לאידך גיסא אירע שהעולים מתימן, בתקופה מוקדמת יותר, הם הם שזיכו את יושבי הארץ בקיום מצוות נדירות.
כה מופיע בספר שו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר (יו"ד חלק ב סימן רלח, והובא גם בספר אורח דוד עמ' קפא הערה 413), בעניין פאה ולקט בזמן הזה, בתוך תשובה לנכדו רבי נחום שבתחילתה הוא מעתיק את דברי הנכד:
הגיעני מכתבך, ומחמת חיבת המצוה אני מעתיק דבריך וז"ל. יום בשורה אנכי היום, כי זכיתי בעזרת השם יתברך לקיים שתי מצוות התלויות בארץ אשר לא זכיתי לקיים עד היום, היינו לקט ופאה. כי עד היום לא היו פה עניי ישראל שמלקטים בשדותינו, כי אם הערביים היו לוקטים. ועתה בעזהי"ת באו לפה יהודים מתימן לעבודה כאן, והם מלקטים הלקט והפאה משדותינו, והיום יום ראשון קצרתי בעזהי"ת בחיטים שלי והנחתי ב"ה לקט ופאה. ולרוב שמחתי גמרתי לשמוח גם לכבודכם בבשורה כזו, נחום בהר"ד יצ"ו.
ובתשובה שם הוסיף והרחיב בעניין דין לקט שכחה ופאה בזמן הזה, ראה שם.
"התעודה היחידה שלנו על הארץ"!
בנותן טעם להביא כאן מדברים שכתב רבי שלום יצחק הלוי אחר פטירת רבו וידידו, הגאון רבי יוסף צבי הלוי זצ"ל, ראב"ד תל אביב, ביחס לאהבת ארץ ישראל (נדפסו בספר הרב עזיאל ובני זמנו עמ' 58–59):
ועל אהבתו הוא לארץ ישראל נוכל ללמוד מן הדברים הבאים. באחת משיחותי אתו סיפר לי, כי כשבא לארץ הקודש מיד הלך לחברון כדי להשתטח על קברי האבות, כן הלך לשפוך תחינתו ליד הכותל המערבי. שאלתיו, האם הלך מר אי פעם לקברי הצדיקים בטבריה וצפת? השיבני, לא. שאלתי מדוע? הרי שם קבורים תנאים ואמוראים וגדולי ישראל ורבים נוהגים לילך ולהשתטח על קבריהם. אך הוא ענני, מכיון שצריכים לעבור דרך רמלה ועכו הנחשבים כחלק מחוצה לארץ, ואני, איני רוצה לצאת מארץ ישראל. כזו היתה חיבתו ואהבתו לארץ ישראל.
וברוב עבודתו הרוחנית עסק רבי יוסף צבי הלוי בתורת ארץ ישראל זכה והוציא לאור את כל כתביו על תורת ארץ ישראל, ועדיין שמורים בכתובים שאר כתביו בהלכה ובאגדה. בהקדמתו לספרו נטע הארץ כותב הריצ"ה: "הנני מגיש לפני כבוד אחינו חובבי ארצנו החביבה ותורתנו הקדושה את פרי נטיעותי אשר נטעתי נטע בארץ… תורתנו הקדושה מחייבת לכל באי ארצנו לנטוע נטיעות חומריים ונטיעות רוחניים… כי תכלית עצי מאכל בארץ כדי לקיים מצות התלויות בארץ… וזהו התעודה היחידה שלנו על הארץ כי לא נפסק זכותנו על ארץ אבותינו".
וסיים רבי שלום יצחק הלוי:
יהי רצון שבזכותו של צדיק הדור, מו"ר הרה"ג ר' יוסף צבי הלוי זצוק"ל, נזכה לבנין ארץ ישראל על פי תורת ישראל.
היום, כשאנו רואים את צאצאי העולים בני תורה יראים ושלמים, מדקדקים בהפרשת תרומות ומעשרות ובשמירת השמיטה כהלכתה, אנו רואים את המיזוג המושלם: יראת השמים העתיקה מהגלות, שהתאחדה עם קדושת הארץ המתחדשת.
גלגולה של שמועה
בהערת אגב יש לציין כי סיפורים נוספים סופרו על מקרים של חוסר ידיעה בהלכה, כביכול, אך לא תמיד מדובר במאורעות מהימנים אלא כאפיזודות ציוריות בעלמא.
כך, למשל, סופר במאמר לתולדותיו של הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, מראשי ישיבת חברון בגאולה וקרית מלך בבני־ברק (אוסף גיליונות פרשת אמור תשפ"א, עמ' 83). בין הדברים תוארו דרשות שנשא בבחרותו בבתי כנסת במושבים של בני עדות המזרח, כאשר היו הבחורים נוסעים לחזק את התושבים בענייני יהדות, שבת, כשרות ורישום הילדים למוסדות תורניים. אותם יהודים היו אמנם שומרי תורה ומצוות, אך מדוחק השעה לעיתים הלכו ונחלשו, וילדיהם עוד מיהרו מהם. לפעמים גם הרבנים שבמקום לא היו גדולי תורה דיָם, ולא היו חזקים מדי כדי לעמוד בפרץ.
וכך נכתב שם:
בישיבה סיפרו אז על בחורים שנסעו למושב תימני, וכרגיל התארחו אצל רב המושב. והנה, בסעודת יום השבת הם שומעים מהרב כי מיץ הענבים שעל השלחן, נסחט זה עתה מהענבים!
לתמיהתם, הכיצד חיללו את השבת בביתו של הרב, כעס הרב: תימה על בני ישיבה שהינם עמי הארצות גמורים! הלוא נאמר בגמרא במפורש "סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום"!…
כפי שמוסבר שם, "טעותו של הרב" הייתה שכן "קידוש היום" הוא שֵם רגיל בגמרא לקידוש, ואין הכוונה אלא להתיר לקדש על ענבים סחוטים בלא להשהות את המיץ עד שיהפוך ליין, אך לא, חלילה, להתיר לסחוט ענבים ביום השבת כדי לקדש עליהם מיד.
ברם, מסתבר שמעשה זה לא אירע עם בחורי הישיבה, וגם לא במושב תימני, אלא סופר במילתא דבדיחותא בעלמא להראות מהו חוסר ידיעה בהלכה. שכן, יודעי דבר מספרים כי מעשה זה היה שגור בפיותיהם של יהודי תימן – עוד בתימן, כדוגמה מבדחת וכואבת כאחד מהו "עם הארץ", אך לא בתור מעשה שהיה במציאות.
כמובן, זכויות היוצרים של הלצה זו אינם שמורים לתימן בלבד. גם בארץ ישראל היו נפוצים עמי ארצות שעליהם סופר כך, ולאו דוקא מבני קהילה מסוימת.
כן מסופר בספר "שר ההוראה", מתולדות הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל הנודע בתואר "הרב מטעפליק" (ניו יורק תשע"ח, עמ' שסא):
מספר עוד כ"ק אדמו"ר מטשערנאביל שליט"א, שפעם סיפרו לרבנו [–הרב מטעפליק] שישנו יהודי תמים בירושלים, שטועה – רחמנא ליצלן – באיסור תורה מפורש, ומדי שבת בשבת – בליל שבת קודש – סוחט ענבים ועושה מהם יין, ואחר כך עומד ומקדש על יין זה. וטענתו בפיו, שהרי כן מפורש בגמרא (בבא בתרא דף צז ע"ב): "אמר רבא, סוחט אדם אשכול של ענבים, ואומר עליו קידוש"…
נענה רבנו והשיב על אתר, שאכן הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה יז) נזהר בלשונו מפני אנשים כאלו, ובהעתקתו דברי הגמרא כותב: "סוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו". כלומר, שזמן הסחיטה אינו אותו זמן שבו הוא עושה קידוש…
הנוכחים נדהמו, שרבנו ידע מיד לציין תשובה קולעת ומפורשת – אפילו לטעות של שטות ועם־ארצות…
הרי, שמעשה זה סופר בארץ ישראל על יהודי תמים ועם הארץ בעלמא. ואין לומר שאותו יהודי מבני מושב פלוני או אלמוני היה, שהרי הרב מטעפליק זצ"ל הסתלק לבית עולמו בחודש סיון תש"ח, כלומר לפני העלייה הגדולה לארץ ישראל, ועוד קודם הקמת המושבים והיישובים השונים בתפוצות הארץ.
