פתח דבר
מחלוצי הפעילים למען עולי תימן ושאר ארצות המזרח בשנות העלייה ארצה, בעת שהותם במחנות והתמודדותם עם אתגרי התקופה – רוחניים וגשמיים, היה יהודי מופלא, יקר רוח ותבונה, ושמו רבי יוסף צבי גוביץ זצ"ל.
כיליד אירופה, בחור צעיר שניצל מהשואה הנוראה וזכה לעלות ארצה, לא הסתגר רבי יוסף צבי בינו לבין עצמו. הוא נחשף לממדי התלאות אותם עוברים העולים, והתמסר במידה מופלאה למען הצלתם וגידולם. אין ספק שרבים מאוד חבים לו את פריחתם הרוחנית, כשבזכותו זכו לחבוש את ספסלי הישיבות הקדושות ומהן להקים בתים של תורה ויראה ולגדל דורות ישרים ומבורכים.
את קורות חייו העלה רבי יוסף צבי בספר אוטוביוגרפי מרתק הנקרא "הנידון לחיים" (הוצאת פלדהיים, ירושלים תש"ע). הספר מתאר את תולדותיו מאז ילדותו באירופה, גלגוליו בשנות מלחמת העולם השנייה ועלייתו ארצה, ואת פעליו הרבים למען העולים וחינוך ילדיהם. יצוין שספר רב ערך זה צוטט לאחרונה גם בכרך החמישי של ספר "מרן החזון איש", בפרק העוסק במחנות העלייה ופעילות בני התורה להצלת העולים.
מתוך "הנידון לחיים" דלינו פרקים רבי עניין על פעליו הכבירים בהצלת העולים, ותודותינו נתונות לחתנו, רבי ישעיהו ליכטנשטיין שליט"א, שמסר לנו את חיבורו של רבי יוסף צבי לצד תמונות וצילומים היסטוריים מאוצרו.
פרק ראשון: המאבק על נפש הילד
את הפרק העוסק במחנות העלייה הכתיר המחבר, רבי יוסף צבי גוביץ, בכותרת: "המאבק על נפש הילד". הייתה זו כותרת בעיתונות העברית באותם הימים, ואולם, כדבריו, כותרת זו אינה נותנת ביטוי מלא למאבק ההיסטורי, שהתנהל בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל, על חינוכם של מאות אלפי ילדי העולים אשר זרמו אל ארץ ישראל מכל קצווי תבל. העולים חוו בעלייתם ארצה מעבר חד, מדרך חיים ומסורת יהודית עתיקות יומין, אל 'יהדות' נטולת סממנים יהודיים. הם פגשו במדינת ישראל, לראשונה בחייהם, יהודים בעלי השקפת חיים והתנהגות הזרות להם לחלוטין, והתפתחות טכנולוגית שלא הכירו. פגישתם עם מנהלי המחנות, שעסקו בקליטתם, ועם המדריכים והמחנכים שטיפלו בילדיהם, אשר הפגינו אורח חיים חילוני, מרוקן מכל שמץ של יהדות, גרמה אצלם למבוכה ולתימהון – "האם זאת היא ארץ ישראל, שהתגעגענו אליה? האם זה הוא אורח החיים, שציפינו לו, בארץ הקודש?"
המחבר מתאר כי היה זה מאבק לא רק על מצבם הרוחני העכשווי של אותם ילדים שהצטופפו במחנות העולים באותה תקופה. למאבק זה על נפשותיהם היו השלכות מרחיקות לכת לעתיד! היה זה מאבק על העיצוב הרוחני של הדורות הבאים במדינה הצעירה! והיה זה מאבק על היסודות הרוחניים של מדינת ישראל! האם תתנהל מדינת ישראל בדרך התורה, ובכך תבטיח את קיומה, או שתמרוד, חלילה, במלכות שמים, ותלך בדרך שיקוצי הגויים, ובכך תסכן את קיומה, כפי שמזהירה אותנו תורתנו הקדושה?
הוא עומד על הניסים העצומים שאירעו במלחמה מול אויבי ישראל המבקשים להשמידם, כשלא עבר זמן רב, ושלב נוסף ומופלא של נפלאות הבורא התגשם לנגד עיני כל. שערי הארץ נפתחו לרווחה, גלויות שלמות נתחסלו, ומאות אלפי יהודים מכל קצווי תבל שבו אל ארץ אבותיהם. הייתה זאת התגשמות דברי הנביא ישעיה (פרק י"א): "ונשא נס לגויים, ואסף נדחי ישראל, ונפןצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".
וממילא, כותב המחבר: "אני תוהה על עיוורונם של מנהיגי מדינת ישראל מאותה התקופה, אשר ראו את נפלאות הבורא ואת המאורעות ההיסטוריים מתרחשים לנגד עיניהם, ונשארו ברשעותם, ויאמרו 'כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה'".
תמונת רקע
בשנה הראשונה לקיום המדינה עלו ארצה, למרות מצב המלחמה, קרוב לשלוש מאות אלף עולים, רובם שארית הפליטה, אנשים אשר ניצלו ממחנות ההשמדה, ואשר ציפו בכיליון עיניים לאפשרות לעזוב את גיא ההריגה של אירופה, ולבנות חיים חדשים בארץ ישראל. העולים הראשונים שוכנו ביישובים הנטושים, וכשיישובים אלה התמלאו, הוקמו עשרות מחנות אוהלים גדולים בכל רחבי הארץ, ובהם הם שוכנו, עד שיימצא עבורם פתרון דיור של קבע. שנה אחת לאחר הכרזת המדינה, התחיל, כאמור, המבצע של עליית יהודי תימן. העולים הוטסו מעיר הנמל עדן הישר לארץ ישראל, ושוכנו גם הם במחנות אוהלים ענקיים או ב"מעברות".
ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הציב לעצמו מטרה, וכתב ודיבר עליה בגלוי – ליצור במדינת ישראל "כור היתוך", כדוגמת התהליך שעברו המוני המהגרים שהגיעו לאמריקה בתחילת המאה הקודמת מארצות שונות. תהליך אשר בו יתגבש עם חדש, "עם עברי חילוני", במדינה סוציאליסטית חילונית, בדומה למדינות ה"מתקדמות" בעולם. רעיונות מעין אלו הביאו עמם החלוצים, שעלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה – רעיונות סוציאליסטיים־אתאיסטיים, שהיו נפוצים באותה עת במזרח אירופה. כעת, במדינה שזה עתה הוקמה, הייתה להם הזדמנות פז להגשים את מטרתם! הם ינצלו את זרם העלייה הגדול, כדי להגשים את חזונם! הם אמנם ידעו, שאת העולים המבוגרים, שקיום מצוות התורה מושרש עמוק בחייהם, לא יוכלו לשנות. אולם ביחד עם ההורים הגיעו מאות אלפי ילדים ובני נוער בגיל חינוך. אותם אפשר יהיה לשנות, והללו נחשבו לטרף קל בעיניהם.
הארגונים החילוניים הוותיקים, שבידם הייתה השליטה על קליטתם והעסקתם של מאות אלפי העולים החדשים, ניצלו את חולשתם של העולים, התלויים בהם. העובדה שחלק מן העולים לא הכירו את הטכנולוגיה של המאה העשרים (חשמל, מכוניות, רדיו, מצלמות וכו'), גרמה למנהלי מחלקת הקליטה ולעסקני ה"הסתדרות" להתנשא מעליהם ולהחשיבם בעלי תרבות פרימיטיבית. הם זלזלו בהם והחליטו לעקור מהם את התרבות והמסורת העתיקה שהביאו איתם, את האמונה בבורא העולם ואת קיום מצוות התורה, ששמרו על זהותם במשך אלפיים שנות הגלות. לצערנו, הם הצליחו במידה מרובה במשימתם.
הכול תוכנן ביסודיות. משרד החינוך, בראשותו של שר החנוך מר שנאור זלמן שזר, נשיא המדינה בעתיד, ומנהל מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית, ד"ר נחום לווין, יבצעו את המוטל עליהם. עקב תנאי החיים הקשים במחנות האוהלים ובמעברות, הועברו אלפי בני נוער למחנות נוער מיוחדים, לקיבוצים ולמוסדות חילוניים, בנימוק, שיש לאפשר לילדים ולנוער לחיות בתנאים טובים יותר. בסופו של דבר נחשפו רבבות בני נוער לחינוך חילוני בעל כורחם, מבלי להתחשב ברקע הדתי שלהם וברצון הוריהם. מובן, שלא עבר זמן רב, והנערים והנערות הללו התאימו עצמם לאורח החיים החדש, אליו חונכו. השפעה זו, שהושפע הנוער מן החינוך החילוני, השאירה חותמה על הדורות הבאים.
בני הנוער, שהתרשמו מן החידושים אותם לא הכירו בארצות מוצאם, ומהאפשרות לחיות חיים קלים ללא עול מצוות, נמשכו אחרי מדריכיהם, וחיקו את מעשיהם. עבור הילדים אשר נשארו במעברות, ולא נלקחו לקיבוצים, הוקמו בתי ספר חילוניים. המורים והמדריכים בבתי ספר אלה גויסו מתוך הקיבוצים ומארגוני השמאל.
המורים והמדריכים החילוניים, אשר נשלחו להדריך ולחנך את ילדי העולים, חזרו והדגישו באוזני חניכיהם מדי יום, שאורח החיים של קיום תורה ומצוות, אשר לפיו חיים הוריהם ועל ברכיו מחנכים אף אותם – היה לו מקום בארצות הגולה. ואולם עכשיו, כשאנו בארצנו, ויש לנו מדינה עצמאית עם צבא חזק ושפה משלנו, הרי שאין לנו צורך להיבדל מן הגויים, ואין אנו זקוקים עוד לקיום המצוות! אין אנו צריכים עוד להתפלל ולהניח תפילין, אין צורך בפאות ובכסוי ראש, ואין צורך בשמירת שבת וכשרות. עפ"ל. המחנכים הפגישו את ילדי העולים עם נוער חילוני, הוציאו אותם לטיולים בחברתם, והביאו אותם לביקורים בקיבוציהם, על מנת שיראו כיצד חיים ומשחקים ילדי הקיבוצים. בכך שכנעו אותם להדמות להם. אלפי נערים ונערות, שנקלטו אצלם ונותקו מהוריהם, הסתגלו במהירות, כאמור, לאורח החיים החילוני, ורק בודדים עמדו בניסיון, ברחו מהקיבוץ, וחזרו להוריהם במחנות העולים.
העולים, אשר שמרו על יהדותם בארץ מוצאם בדבקות ובמסירות נפש, היו שרויים בהלם, ולא הבינו את המתרחש. היה ברור להם שבארץ ישראל, ארץ הקודש, ימשיכו ילדיהם לקבל חינוך לתורה ולמצוות. הם טרם תפשו את הסכנה הרוחנית החמורה הנשקפת לילדיהם, וגם פחדו להגיב – הרי מזונם וכל צרכיהם סופקו על ידי מנהלי המחנות החילוניים!
למנהיגות הדתית ולציבור הדתי בארץ "לא היה מושג" לגבי מה שמתרחש במחנות העולים, למרות שמכונת השמד והכפירה כבר עבדה במלוא הקיטור במרחק מה מבתיהם, ועד לשלב מאד מתקדם כמעט ולא נעשה דבר למנוע את השואה הרוחנית.
זכות ראשונים
למחבר הספר, רבי יוסף צבי גוביץ, הייתה הזכות להיות הראשון שגילה לציבור ולמנהיגות הדתית בארץ את אשר מתרחש במחנות העולים, והצלחנו על ידי כך להציל לפחות חלק מרבבות הילדים ובני הנוער ממכונת השמד האדירה, שהוקמה על ידי השלטון החילוני.
כפי שהוא מתאר: "בעצמי הייתי עדיין מעין 'עולה חדש', ולא הבנתי הרבה בפוליטיקה וביחסים בין דתיים וחילוניים. אולם הבחנתי מיד בסכנה הגדולה הנשקפת לדור הצעיר, והתקוממתי נגדה. בתחילת הדרך ניהלתי מאבק אישי, אך מהר מאד התברר לי, שמה שאני עושה אינו מספיק, ויש להזעיק את הציבור ואת המנהיגות הדתית בארץ ובעולם, וכך עשיתי".
בפרק הבא, אי"ה: פעלו של רבי יוסף צבי כמורה בבית הספר שבמחנה העולים פרדסיה.
