הנידון לחיים: פועלו של רבי יוסף צבי גוביץ זצ"ל – ניצול השואה שהציל את ילדי תימן | פרק חמישי בסדרה

פרק חמישי: בעולם הישיבות

ממשיך רבי יוסף צבי גוביץ את סיפורו המרתק, לאחר שתיאר את האספה הדרמטית בה עודד את הציבור להוציא את ילדיהם לישיבות הקדושות:

במוצאי שבת חזרתי הביתה לבני ברק. כשהגעתי הביתה, תפשתי לפתע את גודל האחריות, שלקחתי על עצמי. הרי עודדתי את הציבור במהלך האספה להוציא את הנערים ממחנה הנוער החילוני, והבטחתי, שאסדר אותם בישיבות! לא היה לי מושג, כיצד יעלה בידי לבצע את הדבר! בבני ברק היו שלוש ישיבות בלבד – ישיבת פוניבז', ישיבת סלובודקה וישיבת בית יוסף. בתל אביב היו מספר ישיבות נוספות, שלא היו להם התשתית והמקום לאכסן תלמידים נוספים, ועם כל הרצון הטוב של ראשי הישיבה, היו חסרים להם האמצעים הכספיים, כדי להרחיב את הישיבה. ואילו אני הייתי צריך באופן דחוף למצוא מקומות לכמה עשרות נערים לפחות! זה היה ממש עניין של פיקוח נפש!

אצל הרב מפוניבז'

כצעד ראשון החלטתי לפנות אל מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, מייסד וראש ישיבת פוניבז'. הרב היה ידוע עוד בליטא כגאון עצום בתורה, ובעל יוזמה כביר. הוא הקים מחדש, זמן קצר אחרי השואה, את ישיבת פוניביז' בבני ברק, וישיבה זו הפכה גדולה ומפוארת אף יותר מן הישיבה, שנחרבה בגולה. בנוסף לישיבה הגדולה לנבחרי הבחורים, ייסד הרב ישיבה קטנה ומוסד "בית אבות" ליתומים קטנים, וכן מוסדות לבנות.

באותו יום ראשון, התפללתי שחרית בבית המדרש הגדול של ישיבת פוניבז', משום שרציתי לשוחח עם הרב מיד אחרי התפילה, כדי להספיק להגיע לעבודתי בבית הספר בפרדסיה. ישיבת פוניבז' הייתה מוכרת לי, מאחר שזה כבר מספר חדשים שהייתי עולה כל ליל שבת לישיבה לתפילת קבלת שבת ולשיחת המוסר המופלאה של משגיח הישיבה, הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. קיוויתי מאד, שלאחר שהרב ישמע ממני על הסכנה אשר בה שרויים הנערים, במיוחד במחנה הנוער, ועל כך שאם לא נוציא אותם, יילקחו לקיבוצים חילוניים, ייעתר לבקשתי, ויסכים לקלוט כמה עשרות תלמידים בישיבה הקטנה.

הרב לא היה נוכח בתפילת שחרית. התברר, שהוא מצונן, ושוכב במיטה באחד מחדרי הישיבה (היה זה טרם נישואיו השניים של הרב, והוא גר באחד מחדרי הישיבה כאחד הבחורים). התלבטתי, אם להפריע לרב, במיוחד מוקדם בבוקר, אך לא הייתה לי כל ברירה. יצאתי לסדר מספר דברים, כשבחוץ ניתך גשם חזק, וחזרתי לאחר זמן קצר לבניין הישיבה כולי רטוב. נכנסתי לחדרו של הרב, ומצאתיו שוכב במיטה לבוש בבגדי שינה. התנצלתי על ההפרעה, ואמרתי, שברצוני לשוחח עמו בעניין דחוף. הרב אמר:

"הנך כולך רטוב. אני לא אדבר איתך, לפני שתוריד את מעיל הגשם, תשתה כוס תה חם ותתחמם מעט".

בחדר ניצב פרימוס. (תנור נפט, שהיה צורך להכניס בו מעט ספירט, להפעיל משאבת יד קטנה למשך מספר דקות, עד שיצאה שלהבת.) הרב ירד מן המיטה, וניגש אל הפרימוס, כדי להכין לי כוס תה. אמרתי לו:

"רבי, בבקשה, אל יטריח את עצמו! הרב הרי חולה. אם הרב דווקא רוצה, שאשתה כוס תה, אני אדליק את התנור ואכין את התה. בבקשה, ייתן לי לעשות זאת!"

"חס וחלילה!" ענה הרב, "זו המצווה שלי, ואני רוצה לקיים אותה!"

לאחר שהתה היה מוכן, סיפרתי לרב בקיצור את אשר מצאתי במחנה העולים. על מאות הנערים שנלקחו לקיבוצים, ועל האחרים, שהושפעו מן המדריכים החילוניים, והתקלקלו. על השיעורים שלנו, ועל המאמצים שאני עושה, כדי להציל כמה שאפשר. ביקשתיו, שיקלוט כמה עשרות תלמידים בישיבה הקטנה. הרב היה נדהם ומופתע ממה ששמע. הוא ישב על המיטה מודאג ומהורהר. לבסוף אמר:

"זו משימה כבירה. חברי המפלגות הדתיות, היושבים בממשלה, צריכים לפעול בעניין זה. אבל כפי שאני מכיר אותם, אין לסמוך עליהם. זו שערורייה, שהם לא היו מודעים לבעיה חמורה זו, ונתנו לעניינים להתדרדר למצב הנוכחי! הם הרי יושבים בממשלה!"

סיפרתי לרב, שכבר נפגשתי עם שר הפנים, מר משה שפירא, ועם הרב יצחק מאיר לווין מ"אגודת ישראל", ושהם הבטיחו, שיעלו את העניין בממשלה. הוספתי שאני מקווה, שהם יצליחו לשנות את המצב, שתופסק הכפייה החילונית, ושלהורים הדתיים תינתן הרשות להחליט על חינוך ילדיהם. אבל כל זה יכול לארוך הרבה זמן, הבעתי את חששי, ובינתיים בכל יום הולכים לאיבוד מאות ילדים, שהרי גם במחנות עולים אחרים קיימת אותה הבעיה.

הרב אמר בצער, שרובצת עליו אחריות גדולה להחזיק את המוסדות ואת התלמידים הקיימים, ואין לו התקציב לקבל ילדי עולים, שצריכים מסגרת נפרדת וטיפול נפרד. המשכתי ללחוץ, ואמרתי, שכרגע הכנסת ילדי העולים לישיבה היא בחזקת הצלת נפשות. מוכרחים אנו קודם כל להצילם, ובעז"ה בהמשך תימצא הדרך להתגבר על הבעיות. כמה עשרות תלמידים יהיו אמנם רק טיפה בים, אך קליטתם תעודד ותחזק את העולים בהתנגדותם לחינוך החילוני, ובנוסף לכך, ישיבות נוספות תלכנה בוודאי בעקבות ישיבת פוניבז'. ילדי תימן הרי לומדים תורה מקטנותם, ובגיל 12-13 הם כבר בקיאים בקריאת התורה עם התגים והטעמים. יש ביניהם בעלי כשרון רבים, והם ישתלבו בקלות בתכנית הלימודים של הישיבה הקטנה. אני בטוח, הוספתי, שהרב ייהנה מהם.

לשמחתי, לאחר דברי אלה ניאות הרב לקבל עשרים ילדים, ובתנאי, שיוכל לבחור את התלמידים המתאימים. הצעתי, שישלח עמדי מספר רבנים או בחורי ישיבה בוגרים, עליהם הוא סומך, והם יבחרו את התלמידים. הרב ביקש, שאחזור לאחר יום-יומיים, והוא יודיע לי, מי יהיו שליחיו.

תוכן מקודם

אירועי פסח תשפ"ו: שיעורי תורה, הקבלת פני רבו, ועוד • לוח המודעות של קהילות תימן ברחבי הארץ | מתעדכן!

בליל פורים: הבית נשרף והזוג הצעיר עם שני ילדיהם נותרו ללא רכוש וקורת גג – אנא עזרו להם!

אל תחכו לרגע האחרון: בפסח אוכלים 'מצות אבותינו' | להזמנות, הפצה ונקודות מכירה >>>

לאחר יום או יומיים חלו התפתחויות.

הפסקה באמצע השיעור

ידוע לי, כי מתהלכים סיפורים, וגם פורסם במספר ביטאונים, כאילו נכנסתי לישיבה באמצע שיעורו של הרב, קטעתי את השיעור, דפקתי על השולחן, ואמרתי בקול רם:

"רבי, מען שמאדט קינדער!" ("רבי, מעבירים ילדים על דתם!")

אך זה לא בדיוק מה שקרה.

הייתי צריך לקבל באופן דחוף את תשובת הרב בעניין קליטת עשרים הילדים, ובעניין השליחים שישלח למחנה לבחור את הילדים. נכנסתי לבית המדרש. שיעורו של הרב היה בעיצומו, והתיישבתי, כדי להמתין לסיומו. בחוץ ירד גשם והיה קר, ובלטתי בהופעתי – לבוש הייתי במעיל עור, שהבאתי איתי עוד מחוץ לארץ. הרב הבחין בי, הפסיק את השיעור וניגש אלי, ושוחח איתי מספר דקות. טרם הייתה בידו תשובה לגבי קליטת התלמידים ולגבי השליחים. אך באותה הזדמנות סיפרתי לרב, שהעולים במחנה שלנו טרם פגשו בציבור לומדי תורה מאז שעלו ארצה, וביקשתי רשות לבקר בישיבה ביחד עם מספר רבנים חשובים מן המחנה, כדי שייפגשו עם ראשי הישיבה והתלמידים. ביקור כזה, טענתי, יחזק ויעודד אותם במאבקם הקשה. הרב הסכים מיד, וביקש שאדבר בעניין זה עם המשגיח הרוחני של הישיבה, הרב אליהו א. דסלר, אשר בוודאי ימצא את הדרך לערוך להם קבלת פנים נעימה, ולדבר אל לבם. לאחר שעזבתי, ולפני שהרב המשיך בשיעור, הוא סיפר לתלמידיו על המתרחש במחנות העולים.

*

כשהגעתי למחנה פרדסיה נודע לי, שבאותו יום ראשון, עלו מוקדם בבוקר עשרות הורים שהושפעו מהדברים ששמעו מאתנו בשבת, למחנה הנוער, הפכו מספר אוהלים, והחזירו את ילדיהם הביתה. עתה הם מצפים ממני, שאסדר אותם בישיבות. העניין הלחיץ אותי מאד. חשתי, שאסור לי לאכזב את ההורים. אמנם יש לי כבר הסכמה לקליטת עשרים ילדים בישיבת פוניבז', אבל אני זקוק להרבה יותר מקומות קליטה.

עצת רבי יעקב לנדא, והפגישה עם ראש ישיבת בית יוסף

עזבתי את המחנה מוקדם מן הרגיל, וכשהגעתי לבני ברק, הלכתי הישר לביתו של הרב יעקב לנדאו, רבה של בני ברק, אשר עמו נהגתי להתייעץ.

סיפרתי לו, שנפגשתי עם הרב מפוניבז', ושהוא הסכים לקבל עשרים ילדים לישיבתו, והוספתי, שעם כל זאת, אנו זקוקים להרבה יותר מקומות. הוא הציע לי לבקר אצל ראש ישיבת "בית יוסף" בתל אביב, הרב הלל ויטקין. הלה הרחיב לא מזמן את בניין הישיבה ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב, ויתכן שיסכים לקלוט כמה עשרות תלמידים.

הצעה זו הייתה עבורי קרש הצלה של ממש. למחרת נסעתי לתל אביב, ונפגשתי עם ראש ישיבת בית יוסף. לשמחתי, מצאתי אצלו אוזן קשבת. הייתה בו ההתלהבות של איש "נובהרדוק" (תנועת מוסר בפולניה, אשר אנשיה פעלו לייסוד ישיבות והפצת למוד התורה). הוא כבר שמע על המצב במחנות העולים, והיה מוכן לקלוט בין שלושים לחמישים תלמידים מיוצאי תימן. הרחבת הישיבה שלו כללה הוספת קומה לבניין הישיבה, וכך היה לו מספיק מקום. הבעיה הייתה, שחסרו לו התקציב לרכישת מיטות וציוד הדרוש לקליטת התלמידים, והאמצעים להחזיקם. הוא ביקש שאעזור לו לגייס את הכסף הדרוש.

בניין ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" עמד ברחוב ברדיצ'בקי בתל אביב בקרבת תיאטרון "הבימה". הייתי מודאג ממיקום הישיבה, והעליתי את החשש, שהילדים יסתובבו ברחובות העיר הגדולה, וזו בוודאי לא תשפיע עליהם לטובה. הרב ויטקין הרגיע אותי, שאין סיבה לדאגה, משום שתהיה השגחה טובה מאד בישיבה.

בתל אביב היה אז ארגון של נשים, שעסקו בענייני צדקה, והרב ביקש ממני לנאום לפניהן, ולשכנע אותן להתגייס לעזרת הישיבה.

הייתה בתל אביב גם ועד לענייני חינוך דתי שהיה מורכב ממספר בעלי בתים חשובים בעלי אמצעים בראשות ר' אפרים שחור, חבר הכנסת לוינשטיין מ"אגודת ישראל", ומספר סוחרים ויהלומנים בראשות מר גניחובסקי, וסייע למוסדות חינוך בעיר. נשיא הועד היה האדמו"ר מסדיגורא, הרב יענקלה פרידמן, זצ"ל. בפולניה הוא היה אדמו"ר ידוע ומפורסם עם רבבות חסידים, שנהרו אליו. הוא נמלט מפולניה זמן קצר לפני המלחמה, והקים בית מדרש קטן ברחוב אחד העם בתל אביב. האדמו"ר היה אדם צנוע, עדין ונשוא פנים, וחשובי בעלי הבתים של תל אביב היו מבאי ביתו.

ר' הילל פנה לבקש את עזרתו. האדמו"ר כינס באופן דחוף את חברי הועד לביתו, ואני נתבקשתי להרצות בפניהם על המתרחש במחנות העולים, על הפעולות שנקטנו, ועל הצורך הדחוף להכניס כמה שיותר תלמידים לישיבות, לפני שיילקחו לקיבוצים חילוניים. לבסוף פניתי אליהם בבקשה, שיעזרו לר' הלל ויטקין לקלוט בישיבתו, ישיבת בית יוסף, חמישים תלמידים. האדמו"ר מסדיגורא התרגש מאד, ומשסיימתי את הרצאתי ניגש אלי, ונשק לי על מצחי.

חברי הועד ערכו בו במקום מגבית, והבטיחו לר' הילל את הכסף הדרוש לקליטת הילדים. האדמו"ר ומספר בעלי בתים הציעו לי כסף עבור ההוצאות. סירבתי לקבל באומרי, שאת ההוצאות אני מממן בעצמי מכיסי. אולם מסרתי להם רשימה של ספרים, הדרושים לילדים, והם רכשו אותם עבורנו.

בחירי בחורי פוניבז' מתגייסים למערכה הקדושה

בינתיים נפגשתי שוב עם הרב מפוניבז'. כעת מסר לי את שמותיהם של שלושה בחורים, שיסעו איתי לבחור את התלמידים המתאימים לישיבה. הבחור שלמה נח קרול (ראש הישיבה ורב מושב חמד בעתיד), הבחור שלום בער ליפשיץ (לימים יו"ר "יד לאחים"), והבחור יצחק יעקובוביץ’ (לימים רבה של הרצליה). ישבתי עמם ועם קבוצה גדולה של בחורי ישיבה נוספים, שהצטופפו סביבנו, וסיפרתי להם על הרושם הכביר שעשו עלי עולי תימן, כשפגשתים לראשונה, בשעה שירדו מן האוטובוס בלבוש המסורתי, עם ספרי התורה בידיהם ועם ילדיהם הנחמדים בעלי הפאות המסולסלות על ידם. סיפרתי על תדהמתי, כשמצאתי במחנה העולים "פרדסיה" המאוכלס בעשרת אלפים מעולי תימן, אשר כולם, ללא יוצא מן הכלל, שומרי תורה ומצוות, בית ספר חילוני בלבד עם מורים ומדריכים יוצאי קיבוצים חילוניים של "מפא"י" (מפלגת פועלי ארץ ישראל) וה"השומר הצעיר" שגויסו לעבוד במחנה. דברתי על הסכנה הגדולה, אשר בה נמצאים מאות בני נוער, ועל כי רבים מהם כבר נלקחו אל הקיבוצים החילוניים; על ראש הממשלה דוד בן גוריון, שהציב לעצמו מטרה, וכתב ודיבר עליה בגלוי – ליצור במדינת ישראל "כור היתוך", אשר בו יתגבש עם חדש, "עם עברי חילוני", במדינה סוציאליסטית חילונית, בדומה למדינות ה"מתקדמות" בעולם, ועל ההשלכות של כל זאת על עתידנו ועל עתיד מדינת ישראל. סיפרתי על שיעורי התורה, שהנהגתי בעזרת מתנדבים מישיבת כפר הרא"ה, ועל הצורך הדחוף במתנדבים נוספים, שיצאו לכל מחנות העולים.

"אני מקווה, שראשי הישיבה יאפשרו לכם לצאת לפעילות חשובה זו, אולי לפי תורנות למספר ימים בחודש. כל אחד מכם יכול להציל עשרות נפשות! על תקופה זו נאמר 'עֵת לַעֲשׂוֹת לד' הֵפֵרוּ תורתך'".

הבחורים שתו בצמא כל מילה שיצאה מפי, והתלהבו מאד מן הרעיון לצאת לפעילות במחנות העולים להצלת הדור הצעיר מידיהם של החילוניים, ולהעביר תלמידים לישיבות. מאספה צנועה זו צמח הרעיון להקמת ארגון "חבר הפעילים" ("חבר פעילי המחנה התורני"), ויותר מאוחר, להקמת ארגון "יד לאחים" ו"לב אחים" שהצליחו לגייס מאות בחורי ישיבה מכל החוגים לפעילות במחנות עולים וביישובים חדשים. ארגונים אלה צמחו מארגון "חבר הפעילים" של שנות החמישים, והם ממשיכים בעבודתם הברוכה עד היום הזה, הודות להתמדתם ולמסירות נפשם של המנהלים והמארגנים. בהזדמנות זו ברצוני לבטא את הערצתי לידידי, הרב שלום בער ליפשיץ, מראשוני הפעילים, המקדיש את כל חייו לעבודת הקודש, וניצב על משמרתו כבר קרוב לשישים שנה כמנהל ארגון "יד לאחים".

הפרק הבא, אי"ה: שתדלנות ומכתבים