מאת הגאון רבי ארז רמתי שליט"א, רב קהילת תורת חיים ראש העין, ומרבני בית ההוראה 'המאורות'.
שאל השואל: האם לאיש בביתו מותר לברך מול שוק מגולה שלו או של ביתו (זו אשתו), והאם הוא הדין כשרק כפות הרגלים חשופות.
תשובה: הנה מדברי הפמ"ג (סימן ע"ה מש"ז סק"א) משמע שהבין דמה שאמרו שוק באשה ערוה דומיא דהנקרא שוק בבהמה, והוא החלק שמהברך כלפי מעלה. אמנם בתוספות במנחות (לז. ד"ה קיבורית) מבואר דשוק של אדם מתחיל מיד אחר הרגל התחתון לפני הארכובה, וכן נראה ממ"ש הב"י דברי הרשב"א בשם הראב"ד. וממילא הא דאמרו שוק באשה ערוה, היינו העצם התחתון הזקוף אף כשאדם יושב, ומה שמותר הוא רק מדרך כף הרגל. וכן העיקר למעשה לאסור בגילוי השוק מן הברך ולמטה. וכ"כ בטהרת הבית (ח"ב עמ' קסה) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן י) ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן א). וכן מנהג אמותינו מתימן ועד עתה.
ולענין כפות הרגליים כתב המשנ"ב (סק"ב) דבמקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה ע"כ. נמצא דהדבר תלוי במנהג המקום. ואף כי בתימן מנהג המקום היה לגלות כף הרגל, כאן בארץ ישראל נשתנה מנהגם והורגלו בנעילת מנעלים. אלא שגם זה לא שווה בכל המקומות, כי במקום ריכוז של תימנים גם נשים יראות ה' לא הקפידו על כיסוי כף הרגל וא"כ הדבר תלוי במנהג המקום.
ולפיכך, אם ישנן כנגדו נשים ששוק רגליהן מגולה [או אף מכפות רגליהן במקום שנהגו לכסותו], אם אפשר יהפוך פניו לצד אחר, ואם לאו בעצימת עיניים סגי.
וכל זה באשה, אבל האיש אף שאין לברך עד שיכסה גופו כראוי, מן הדין מותר לברך כל שכסה ערוותו וחצץ בין הלב לערוה. וכבר כתבנו בעה"י פרטי דינים אלו בספרנו בית תפילתי (ח"א פרק יב סעיף ה הערה י, וסעיף יב) קחנו משם ואכמ"ל.
*
שאלה נוספת: האם לנשים שלנו שיודעות קרא וכתוב מותר להתפלל כצחות לשונן בלבד וכמנהג אמותינו מאות בשנים, או שמחוייבות להתפלל בנוסח שתקנו חכמים, וה"ה לברכת המזון.
תשובה: גם בנושא זה הארכנו בספרנו הנ"ל (חלק הביאורים סימן ב') קחנו משם. ובקצרה יש לומר, כי הדבר ברור שמנהג נשות ישראל גם אותן שהיו באירופא וידעו קרוא וכתוב שלא היו מתפללות בנוסח התפילה שתקנו חכמים וכדמוכח מהמ"א (סימן קו סק"ב). ואף המשנ"ב (שם סק"ד) שכתב יש להזהיר הנשים שיתפללו תפילת שמונה עשרה, ונכון גם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים וכו'. הלא כבר העיד בנו (שיחות החפץ חיים ח"א אות כז) ז"ל: אמי ז"ל כמעט ולא התפללה כל זמן שלא יצאנו מתחת ידיה, באמרה כי אבי פטרה מזה משום שהיא עוסקת בגידול בניה ע"כ. וכ"כ באור לציון (ח"ב עמ' עא), דאשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום ואין לה פנאי להתפלל פטורה לגמרי מהתפילה, שהרי היא כעוסק במצוה הפטור מהמצוה.
ויתר על זאת כתב הרד"א ז"ל: הטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחוייבת למצוות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצוה יצווה אותה בעלה לעשות ציוויו, לפיכך פטרה הקב"ה ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה עכ"ל.
גם מרן הגרשז"א זצ"ל (שהוא בן דורנו!) בהליכות שלמה (עמ' י) כתב שאשה שדרכה להתפלל תפילת שחרית ולא הספיקה להתפלל עד ששב בעלה מתפילתו, אם רוצה הבעל לאכול מיד, תכין לו ארוחתו, ואינה צריכה לומר קודם לכן אפילו בקשה קצרה, הואיל והיא משועבדת בזה לבעלה ע"כ.
ולפ"ז אין לאשה נשואה להחמיר על עצמה ולהתפלל באריכות – מה שאינה מחוייבת מעיקר הדין, אם זה נעשה על חשבון צרכי הבית. אלא שבדורינו זה שמים חושך לאור וחושבות כי ריבוי התפילות ותהלים ובקשות הוא עיקר חובתן בעולם, והחיוב האמיתי נשכח כמת מלב. ומ"מ כיון שנתפשטה הנהגה זו והוא הדבר הרוחני שהם מחזיקות בו אין כדאי להניאן מכך, והבעל ימחל לה.
כ"ד קל וצעיר, ארז בר"י רמתי
