הלילה, ב' בתמוז, הוא יום ההילולא ה-70 לפטירתו של צדיק יסוד עולם רבינו סעדיה עוזירי זצ"ל, המפורסם בכינויו 'מארי סעיד', שכידוע היה מיצר בצרתם של ישראל בגולה – ולכן מן הראוי לפרסם ולעורר בעת צרה כעת הזאת לפקוד את ציונו הקדוש הנמצא בחלקת התימנים שבהר המנוחות (ממש בכניסה, מצד ימין), ובודאי שזכות צדיק זה תעמוד לנו להפקד בדבר ישועה ורחמים, לכלל ולפרט.
לרגל יומא דהילולא קדישא, אתר 'המאורות' מגיש מאמר מיוחד לזכרו שנכתב על ידי הגאון רבי יוסף עראקי הכהן שליט"א – רב ק"ק 'נוה שלום הכהן' (תודתנו נתונה להרה"ג רבי אליה קרואני שליט"א – דומ"צ בירושלים, שהביא את הדברים לפרסום, מתוך ספר מיוחד לזכרו של רבינו זצ"ל שמתעתד לראות אור בע"ה).
הגאון כמוהר"ר סעיד ב"ר יוסף אלעזיירי זצ"ל
תרכ"ט – שבת קדש חקת ב' בתמוז תשי"ד
שבעים שנה עברו מאז הסתלקותו לח"ן של הגאון כמוהר"ר סעדיה עוזרי זצ"ל שנקרא בפי כל מארי סעיד, אולם דומה כי דמותו חיה ומפעמת בקרב רבים, לא רק בקרב אלה שזכו להכירו, להתפלל במחיצתו וללמוד תורה מפיו, אלא אף בקרב אלה שלא הכירוהו, והתודעו אל דמותו המיוחדת והרבגונית מתוך הסיפורים ששמעו, כמו כותב שורות אלה.
וכאן יש לציין עובדה ותופעה מיוחדת מאוד. במשך כל השנים שעסקנו בדמותו, כל מי שדיברנו עמו על מארי סעיד, ללא יוצא מן הכלל, דיבר בהערצה בכבוד ובערגה על מארי סעיד זצ"ל, ולא משנה לאיזה בית מדרש אסכולה או חוג הוא משתייך.
לא לחינם זכה מארי סעיד להערצה ולהערכה חוצת גבולות. כמוהו כחכמי תימן לדורותיהם הנמנים על אנשי האמונה שאבדו שעליהם מתאונן הפייטן, ואשר זכו להערצת הציבור בזכות תורת אמת שהיתה בפיהם ובלבבם, ואמונתם והליכותיהם בהנהגה הציבורית והפרטית, הם, ורק הם אשר הפכו את דמותם באופן טבעי לדמות מורמת מעם, כשהם בענוותנותם מואסים בכל הכבוד הזה, וכמו שהגדירם הפייטן, באים בכח מעשיהם. דמויות הוד אלה לא נזקקו להכתרות מעל לוחות המודעות עם גבוב תארי כבוד מדומים לפני או אחרי שמם על ידי לבלרים דורשי טוב לעצמם, או החתמת עצומות המאשרות כי גדולים הם בתורה ויראה, על אלה האחרונים אפשר להפטיר ולומר באים בכח…
נשתדל לספר מקצת דרכיו. יודעים אנו כי נקבל תגובות רבות על שלא הזכרנו פרטים וסיפורים חשובים כאלה או נקודות חשובות אחרות, אולם ידע הקורא כי לא נעלמו הם מעינינו, קצר המצע מהשתרע להקיף דמותו, ובעז"ה ימצא המקום בו נוכל להעלות על הכתב את כל אשר על לבנו בשלימות.
מתולדותיו
כמוהר"ר הצדיק והחסיד מארי סעיד אלעזיירי זצ"ל, נולד בשנת התרכ"ט לאביו ר' יוסף ולאמו נדרה ע"ה בת כה"ר סעדיה פנחס הכהן ז"ל.
עם הגיעו לגיל תינוקות של בית רבן, הכניסו אביו ללמוד בבית מדרשו של הגאון כמוהר"ר חיים בן כמוהר"ר יוסף קרח זצ"ל. כבר שם נתגלו בו כשרונות מיוחדים, הן בחריפותו, הן בזריזותו וחריצותו, והן במסירותו. בלמדו שם נעשה עוזר לרבו המובהק בכל הליכות בית המדרש.
היה גם משוחרי בית מדרשו של כמוהר"ר יוסף קרח זצ"ל אביו של כמוהר"ר חיים קרח זצ"ל, שהתקיים בכניס בית שרעבי הידועה. שם למד בשקידה ובהתמדה וקבל ממנו נוסחה וסברא בלמוד המשנה. הגאון מו"ר יוסף צובירי זצ"ל כתב בזכרונותיו על מארי סעיד,[1] כי הרבה פעמים היה אומר לתלמידיו כשהיו מתפארים על נועם סדריו ומנהגיו בלימוד המשנה, אל תחזיקו לי טובה, אני רק ממשיך מה שגבלו לנו ראשונים, כי כן צוה עלי הר"ר יוסף קרח אביו של הר"ר חיים קרח מורי ורבי ז"ל.
בתחלת בגרותו היה מבאי בית מדרשו של הגאון המפורסם כמוהר"ר שלום חבשוש זצ"ל מחבר ספר שושנת המלך, וספר קרבן תודה על הלכות שחיטה, שהיה בעל אחותו של מארי סעיד, שהתקיים בכניס בית אלכוחלאני דבר יום ביומו. בין שאר לימודיו למד גם הלכות שחיטה הלכה למעשה, אך לא השתמש בו הלכה למעשה. לימים יספר תלמידו המובהק כמוהר"ר יוסף צובירי זצ"ל שעל אף שלמד הלכות שחיטה, הזהירו לבל יכנס למקצוע זה הלכה למעשה, ועד יומו האחרון לא גילה לו סוד טעמו.
הוא גם למד פרק בשיר, ונמנה על קבוצה קבועה שהיתה מתקבצת בכל מוצאי שבת בביתו של כמוהר"ר אהרן הכהן זצ"ל אשר האציל עליו מרוחו. עוד למד שירה אצל כמוהר"ר חיים בן יחיא אלעראקי זצ"ל והר"ר אברהם שמן ז"ל.
בהגיעו לפרקו, נשא לאשה את בתו של ר' דוד מנזלי ז"ל בן אחיו של כמוהר"ר יוסף מנזלי זצ"ל שהיה חבר בית הדין בצנעא. היא היתה עזר כנגדו, וילדה לו בנים ובנות. הבנים מתו בחייו ואח"כ נפטרה גם האשה.
אז נשא לאשה את בתו של ר' יחיא נדאף, ותלד לו שלש בנות, ותמת גם היא.
בהיותו בין שנות השיבה לגבורה, נשא את אשתו האחרונה מרת זהרה ע"ה בת ר' מוסא צאלח ז"ל בת טובים ממשפחת אצילים ורבנים, ותלד לו שני בנים ובת אחת.
יסוריו המרובים, הן מחמת המציק, הן מחמת דחקו ועניותו, והן במות עליו נשיו וילדיו, לא הניאוהו ולא הטרידוהו מעבודת ה'. לא מש מאהלי תורה בימים ובלילות, הן בבחרותו שתקע עצמו בכל מקום שיש בו רבוץ תורה, והן כשהרביץ הוא תורה ברבים בבית הכנסת הגדולה של הנשיא הרשב"א עראקי כ"ץ, היא שנקראה בפי כל כניס בית אלאוסטא.
דבר ומנהיג
ידועה העובדה, כי בראש בית הכנסת הגדולה כניס בית אלאוסטא, מאחרי זמנו של השר שלום עראקי כ"ץ שהעמיד בראשה את הגאון כמוהר"ר דוד משרקי זצ"ל בעל מחבר ספר שתילי זתים ושו"ת רביד הזהב, לא עמדו בראשה והנהיגו אותה אלא רבנים שקמו מתוך משפחת הרשב"א עראקי כ"ץ.
בזמנו של מארי סעיד זצ"ל שנמנה עם משפחתו על מתפלליה הקבועים של בית הכנסת הנ"ל, עמד בראשה כמוהר"ר חיים בן יחיא עראקי כ"ץ זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבדור, וחתימתו מתנוססת בתשובות רבות לצד חתימותיהם של כמוהר"ר חיים קרח זצ"ל ושאר חכמי דורו. מפי זקנים שהכירוהו בילדותם שמענו על תואר פניו, קומתו התמירה וזקנו היורד על פי מדותיו, על דרך הנהגתו בבית הכנסת שהיתה ביד רמה, ועל קולו הערב ונעימתו המיוחדת בה היה מנעים בתפקידו כחזן וכש"צ בבית הכנסת, וכמשורר בבתי השמחות. מארי סעיד זצ"ל היה אומר, כי יש אדם שקולו יוצא מהבטן, אדם זה מתאמץ מאוד בעת שירתו ותפילתו ומתעייף עד מהרה. יש אדם שקולו יוצא מגרונו, אדם זה מתעייף פחות. על מארי חיים בן יחיא כפי שהיה נקרא בפי כל היה אומר, צַוְתּוֹ פִי רַאס לִיסַּאנוֹ, כלומר קולו נמצא על קצה לשונו, כך שאינו מתעייף כלל.
בראותו את מדותיו התרומיות של מארי סעיד, ער וזריז, פקח וחריף, תם וישר ושלם במדותיו, ועל כולם איש נאמן, החל לקרבו עוד בחייו ולהפקידו על צרכי מאות מתפללי בית הכנסת, כשמארי סעיד זצ"ל סופג ממנו את דרכי הנהגת סדרי בית הכנסת והנהגת הציבור.
בשנת התרס"ט נפטר מארי חיים בן יחיא עראקי זצ"ל, ואז מינו את בנו הר"ר יהודה זצ"ל לעמוד בראש בית הכנסת כממלא מקום אביו. כתב המינוי הנמצא תחת ידינו חתום ע"י כל גדולי רבני הדור ההוא, וע"י ראשי משפחות המתפללים בבית הכנסת. הר"ר יהודה זצ"ל לא האריך ימים אחרי אביו, ונאסף לאחר חמש שנים לח"ן.
הן אמת, כי גם בחיי הר"ר יהודה הנ"ל, היה כבר מארי סעיד ז"ל שותף עמו בהנהגת בית הכנסת, ואף כי אחרי מותו, קמה ההנהגה כולה ביד מארי סעיד זצ"ל, כשכל ציבור מאות המתפללים סרים למשמעתו בהכנעה הנובעת מהערצה. וכך היה הוא למנהיג בית הכנסת למרות שלא נמנה על משפחת הרשב"א עראקי כ"ץ. אמנם בדברים מסויימים שעברו בחזקה דור אחר דור בתוך משפחת הרשב"א, כמו זכות הגלילה, הוצאת ספר שני, קריאת הפרקים במועדים ועוד,[2] המשיכו להחזיק בני המשפחה, וכעוזר למארי סעיד בחזנות היה בן המשפחה הר"ר יהודה בן חיים עראקי כ"ץ זצ"ל שזכה לעלות לא"י, והקים בשכונת קטמון בירושלים בית הכנסת שנקראה אחר מותו על שמו – בית יהודה.
כארבעים שנה עמד מארי סעיד זצ"ל בראש בית הכנסת. הוא שימש הרב, החזן, המורה, המשגיח על הסדרים, הגבאי, וגם השמש של בית הכנסת. לא היה בעיניו הבדל בין טיפול בנקיון מנורות בית הכנסת מהפיח שהצטבר בהם ומילויים בנפט, בין תפקידו כחזן המדריך את הקורא ליד התיבה בעת קריאת התורה. ברוח בינתו הטהורה ואמונתו השלימה ידע לכלכל את הצבור. העשיר את ספריית בית הכנסת בכתבי יד ובספרי פוסקים רבים, שִׁכְלְלָהּ בבחינת זה אלי ואנוהו במצעות נאים והגדלת האורה בה.
כמנהיג המדריך את הצבור ומנחילם מסורת בבחינת שימה בפיהם, היה מקפיד הקפדה רבה בעת קריאת התורה שהקריאה תהיה בדקדוק כל קוץ וקוץ, הן במקרא והן בתרגום. ומה נעים היה לשמוע את ילדי החמד מתרגמים בקול נעים, ובהפטריות מיוחדות[3] שניים או שלשה נערים יחד בקצב ובקול אחד בהשואת נעימת קולם המשעשעת את השומעים.
מפי מארי חיים כריף יצ"ו המגורר כיום בגדרה, שמענו סיפור המטיב להגדיר את הרגשת האחריות של מארי סעיד להנחלת מורשת אבות כנתינתה. וכך סיפר, היה זה בשבת פרשת בלק, קנו מברך שביעי והזמינו אותי לעלות ולקרא. הייתי עוד בשנות העשרים לימי חיי, קולי היה חזק וצלול, וקריאתי עריבה. דממת קדש היתה בבית הכנסת, ומארי סעיד ניצב בהדרו על יד ספר התורה. הגעתי לפסוק וענו אשור וענו עבר, וקראתי את תיבת וענו השניה מבלי לגעות בעי"ן, כפי מסורת הקריאה במילים המוקפות. כל הצבור השמיעו קול נהימה לסימן שטעיתי.[4] לשמוע קול נהימה מחמש מאות מתפללים זה לא פשוט. לא הבנתי מה היתה טעותי, ומארי סעיד סימן לי לחזור. חזרתי וקראתי שוב כמו קודם, והפעם התגבר טון הנהימה, ועדיין איני מבין במה טעיתי, כי כך למדתי בילדותי.[5] אז הבין מארי סעיד שלא בענין של שכחה עסקינן, אלא באי ידיעה, ולחש באזני וענו עבר, תוך שהוא מדגיש את זקיפת העין בגעיא מדין המקף שמפאר את הקריאה.[6] קראתי כמו שאמר לי, אבל חשתי קצת נפגע. לאחר שיצאנו מבית הכנסת, ניגש אבי למארי סעיד ואמר לו, מארי במחילה, בשביל חסרון געיא מרעישים עולמות? ענה לו מארי סעיד מיד, כן, כן, כן, כשהוא חוזר מספר פעמים על תיבת כן. היום נשתוק על געיא, מחר על זקף, ומחרתיים על אתנחא, וכך תשתכח תורה מישראל…
שקט ודממה במשך כל התפילה בבית הכנסת. התפילה בקול אחד בקצב אחד, בטון אחד, ובמתינות. אוי לו למי שיגביה קולו יותר מכל הציבור או ימהר בתפילה, מי מתלמידיו יהין לשבת בעת חזרת הש"ץ, מבט חודר אחד מעיניו הטהורות של מארי סעיד כמוה כאלף גערות.
מה נהדר היה מראהו בתפילת יום הכיפורים, כשברוב התפילות היה הוא עובר לפני התיבה, כי כך היה חפצו של הציבור. נמס כל לב כשהיה מגיע בפיוט יראים שלחוני לבית וקומה לעזרת בניך, ואז היה פותח בשיח עם הקב"ה על דלותם ומצבם של בניו ודופק על התיבה וכביכול תובע מהקב"ה כאביהם של בניו שיקום לעזרתם. ומאחר וחזרת המוסף היתה מתארכת מאחר וסדר העבודה בנוסח השאמי משולב בתוך החזרה, היו ציבור רב מבתי הכנסת שכבר סיימו תפילתם נוהרים לבא לשמוע קירוי כהנים מפיו של מארי סעיד, כשבית הכנסת לא מכילה את ההמונים והחצר הגדולה שלפניה היתה מתמלאת מפה לפה. כשמונים כהנים היו עומדים לאורך ארבע ההיכלות שהיו בבית הכנסת, שארכה היה גדול מרחבה. בשורה הפנימית מול ההיכל עומדים הזקנים והמבוגרים, בשורה השניה הבחורים, ובשורה השלישית הילדים – פרחי כהונה. וכולם בקול אחד בנעימה המיוחדת מברכים את עם ישראל כשקולו של מארי סעיד מנסר בחלל האויר כשהוא מאריך בקול מרטיט כל לב בתיבות הברכה בנעימה המיוחדת לימים נוראים, והכהנים חוזרים על כל תיבה בקול אחד כשקולות הילדים הרכים המברכים בפה טהור מתמזגים עם קולות המבוגרים ומוסיפים להם חן והוד של קדושה, והעם כולם עונים פה אחד עונים אמן ברגש.
וביום ל"ג בעומר, אחר תפילת שחרית היו הולכים כולם להסתפר ולהתרחץ ולובשים בגדים נאים ונוהרים בהמוניהם לבי לבית הכנסת, הן אלה הנמנים על מתפלליה הקבועים והן מבתי כנסיות אחרות, ובנתיים היה מארי סעיד מדליק את המנורות הגדולות ונרות רבים (לא היו עושים מדורות ל"ג בעומר), והזקנים יושבים סביב סביב כלפניהם הבחורים והילדים, וכולם יחד בקול אחד קוראים את האידרא כשמארי סעיד הלבוש בגדי לבן מנצח על מקהלת הקוראים לבל יקדים אחד או יאחר, או ירים קול יותר מכולם. אשרי עין ראתה כל אלה.
מהלך כנגד כל רוח ורוח
עם הנהגתו ביד רמה את בית הכנסת והקפדתו היתירה על שמירת סדרי תפילתה ומסורותיה, כמנהיג שניחן בכוחות להבין רוח כל מתפלל קטון וגדול, ידע מארי סעיד גם לעבור לסדר היום על שינוי בנוסחאות כשהבין מהיכן הוא נובע, ועל כך יעיד הסיפור ששמעתי מפי בעל המעשה.
סח לי מר שמעון גרשי ז"ל, כי משפחתו נמנתה על המתפללים הקבועים בבית הכנסת הגדולה בית אלאוסטא. בילדותו, הכניסו אביו ללמוד כמו רבים מילדי בית הכנסת אצל מארי יוסף צובירי זצ"ל שבמשך כמה שנים לימד תינוקות של בית רבן בחדר שהיקצו לו בעלית בית הכנסת. מאחר ועל תלמידיו נמנו גם כאלה שלא היו ממתפללי בית אלאוסטא, ולהם בכמה מקומות במקרא או בתרגום נוסחאות אחרות, היה מורנו ורבנו זצ"ל מקפיד להעיר לתשומת לב כל ילד וללמדו לקרוא או לתרגם כמסורת בית הכנסת בו הוא מתפלל.
כשנסע מארי יוסף זצ"ל לארץ ישראל בשנת תש"ד, העביר אותו אביו ללמוד אצל מארי חיים צאלח זצ"ל. והנה הגיע תורו לתרגם את פרשת במדבר. כמובן שכל אותו שבוע שינן היטב את התרגום אצל מארי חיים צאלח, כי לתרגם בבית הכנסת לפני מארי סעיד אלעזיירי לא יעז אף ילד לקום אם לא שגור התרגום בפיו על בריו.
הגיעה השבת, ושמעון גרשי עמד לימין הקורא והחל לתרגם ברהיטות כשבבית הכנסת קול דממה דקה. והנה אך הגיע לפסוק השני שאו וכו' למשפחותם לבית אבותם וכו', תרגם את הפסוק ואמר לזרעֲיתהון לבית אבהתהון בשוא פתח תחת העי"ן, בעוד שנוסחת התרגום בבית אלאוסטא לזרעִיתהון בחירק תחת העי"ן. באחת הופר השקט, ונשמע קול נהימה של הקהל המורה על טעות בקריאה. המתרגם לא הבין על מה ולמה. מארי סעיד שעמד על יד הספר לא העיר לו כלום, והקריאה נמשכה. הגיעו לפסוק י"ח, ושם חוזרת תיבת למשפחותם, ושוב תרגם הנער לזרעיתהון בשוא פתח תחת העי"ן. כאן התגבר טון הנהימה כשהוברר שזו לא טעות חד פעמית אלא כך שגור תרגום התיבה על לשונו של המתרגם. גם כאן לא החזירו מארי סעיד והקריאה נמשכה. הגיעו לפס' כ' ושוב חזר על עצמו הדבר בתיבת למשפחותם, ועצמת הנהימה התגברה יותר.[7] כאן כבר קם אבי הילד שהדבר גרם לו עלבון וסטר על לחיו של הילד. הילד החל להזיל דמעות, ולא הבין מה רוצים ממנו, שהרי כך למד ושינן אצל המארי. מארי סעיד שהבין את מקור הטעות ושלא הילד אשם, מה גם שעוד הרבה תיבות למשפחותם יש בהמשך הפרשה דפק על התיבה ואמר, מה אתם רוצים מהילד, הניחו לו לתרגם כמו שלמד. אחרי הגיבוי שקיבל הילד ממארי סעיד, המשיך לתרגם את כל תיבות למשפחותם, לזרעיתהון, בשוא פתח תחת העי"ן מבלי שאף אחד מן הציבור יעיז להעיר, אחר דברי מארי סעיד.
ביום ראשון בבוקר, אחר תפילת שחרית והשילוש, יצא מארי סעיד מבית הכנסת ושם פעמיו לִאלְמַגְּזְרֵהּ (בית המטבחיים), מאחר וידע שמארי חיים צאלח מגיע בבוקר לקנות בשר. כשראה את מארי חיים צאלח החל גוער בו, מדוע ככה לימדת את הילד, הרי יודע אתה שהוא מתפלל אצלינו בבית הכנסת ותורו לתרגם השבת, ואצלינו תרגום תיבת לזרעיתהון הוא בחירק תחת העי"ן, אתה יודע מה גרמת לילד, ואיזו הברה היתה בבית הכנסת?
ובנתיים בבית משפחת גרשי הילד שמעון מסרב בכל תוקף ללכת למארי כי יודע הוא שחביריו ללימודים אצל מארי חיים צאלח שנימנו על מתפללי בית הכנסת ילעגו לו ויספרו למארי חיים איך קם יִכְּסֵר התרגום (שבר את קריאת התרגום) בשבת. לאחר הפצרות מרובות ושידולים הסכים ללכת. והנה אך נכנס לחדר הלימוד, החלו חבריו ללעוג לו ולספר למארי חיים על מה שהיה בשבת. רק החלו לספר, ומארי חיים מיד הפסיקם ואמר, הניחו לו, עורך הדין שלו (מארי סעיד) כבר היה אצלי הבוקר.
הנהגתו הציבורית
היו מי שהגדירו את כמוהר"ר הגאון יחיא יצחק זצ"ל כשר החוץ – לתוקף תפקידו כרב ראשי אשר נלחם מלחמות עדת תימן וייצגם בכבוד ובמסירות נפש מול השלטונות, ואת מארי סעיד כשר הפנים – בהיותו ראש ומנהיג בכל מקום, אם זהו בית המשתה או בית האבל, אם זהו קיבוץ תפילה או כל מעמד ציבורי אחר, בשמרו בקנאות על הסדרים אשר ראה ואשר הפקידו בידו חכמי הדור שלפניו.
כמי שידע את האחריות המוטלת על כתפיו לשמור מכל משמר על הפיקדון אשר הופקד בידו, לא נשא מארי סעיד פנים לאיש, וכשהיה צריך להוכיח או לעמוד על סדרי הנהגה, היה עושה זאת ללא חת, והמעשה הבא יעיד על כך.
באחד הימים נערכה סעודת מצוה בביתו של סעיד חבשוש שנמנה על משפחת חבשוש העשירה בתימן[8], שעסקיה חבקו זרועות עולם. כמנהג, פותחים בתחילה באכילת תקרובת פירות וקטניות, בשר צלי וערק (גַּעְלֵהּ), ותוך כדי שרים המשוררים את שירת הקדש. מארי סעיד, מלבד היותו ראש המשוררים, בידו היו מופקדים סדרי המסיבה והשמירה על אופיה וסדריה, גם אם היו מסובים שם תלמידי חכמים הגדולים ממנו בשנים. מארי סעיד התחיל כמנהג בנשיד, ואחריה המשיך בשירה. עם סיום השירה ואמירת ההללות רמז מארי סעיד לבעל הבית לאסוף את שיירי תקרובת הג'עלה ולהגיש את הסעודה. אולם בדרך כלל, כמנהג שלא כתוב והתקבל במן הסכמה שבשתיקה, היו בעלי הבתים הנהנים על כי בביתם נערכת שמחה של מצוה בליווי שירת קודש המרנינה כל לב, מבקשים ממארי סעיד לשיר עוד שירה אחת, מהסיבה "שהבשר של הסעודה עדיין לא התרכך דיו"…
כך עשה גם סעיד חבשוש, ומארי סעיד נענה לבקשתו ושר עוד שירה אחת, ולאחר ההלל שאחריה רמז שוב לסעיד חבשוש כי הגיעה עת הסעודה. סעיד חבשוש ניגש בשנית למארי סעיד וחזר ובקש שישיר עוד שירה כי גם עם שירה זו עדיין לא הספיק הבשר להתרכך. מארי סעיד באין אומר ואין דברים קם ממקומו, לקח את השַׁמְלֵהּ (הטלית) שהיתה מונחת בצד במשך המסיבה, שם אותה על כתפו תוך שהוא גוער בסעיד חבשוש "וכי נדמה לך שבגלל שאתה סעיד חבשוש יכול אתה לעכב את כל הציבור?" ופנה ללכת לדרכו. סעיד חבשוש שהבין שהפריז על המדה, ירד על ברכיו ובקש מחילה ממארי סעיד והפציר בו לבל יעזוב את המסיבה. לאחר הפצרות רבות הסכים מארי סעיד להשאר, והמסובים הרבים אשר ראו את המחזה הבינו את את אשר צותה התורה, לא תגורו מפני איש.
סדר יומו
סדר יומו של מארי סעיד היה כמעט כולו תורה, ובפה מלא אפשר לומר כי עשה מלאכתו עראי ממש ותורתו קבע, וכי לא היה מרביץ תורה כמוהו בדור האחרון, ביום ובלילה. וכך היתה דרכו בקדש, בחצות לילה היה קם משנתו ללמוד בביתו כשתי שעות. בשעה שתיים בלילה לערך היה יוצא לבית הכנסת, פותח את בית הכנסת ומתחיל במזמורי תהלים עד שמגיעים תלמידיו, ואז היו מתחילים היו ללמוד יחד בספר הזוהר הקדוש בקול רם ובנעימה המרנינה ופותחת ליבותיהם של השומעים. לאחר לימוד של כשעה בספר הזוהר עם הסבר, היו לומדים כשעה וחצי תלמוד על הסדר עד שמסיימים וחוזר חלילה. לימוד התלמוד היה מתקיים דוקא בלילה, כדברי רבינא ורב אדא בר מתנה שאמרו שמעתא בעיא צילותא, כלומר הלמוד צריך דעה צלולה ומיושבת כשאין שום מחשבה טורדת את האדם (מגילה כ"ח ע"ב ורש"י שם), ורב נחמן בר יצחק אמר, הלכתא בעיא צילותא (עירובין ס"ה ע"א), ומה זמן מתאים יותר אחר מנוחת הלילה וכשהעולם כולו שקט ללמוד סוגיא אליבא דהלכתא. כולם יחד בנעימה היו קוראים את הסוגיא פעם אחת, ואח"כ היה חוזר מארי סעיד וקורא את הסוגיא עם פירוש רש"י ומסבירה וכן תוספות ושאר מפרשים לפי הענין, ועם זאת היו עולות שאילות שהיו מתלבנות יחד בדבוק חברים, ואחר שהסוגיא מובנת על בריה, פותחים לראות איך פסק הרמב"ם בהלכותיו ומרן בשולחן ערוך, ואח"כ שוב חוזרים לקרא את הסוגיא יחד בנעימה המיוחדת אחר שכבר כל הסוגיא נהירא וברורה, ומסיימים עזרי מעם ה' וכו', וקדיש דרבנן.
וכמו השחר עלה, מתאסף הצבור לתפילת שחרית כשהם מעוטפים בטליתותיהם ומעוטרים בתפילין. לפני סיום התפילה, אחר פטום הקטורת, היה מארי סעיד קורא שלש הלכות בשולחן ערוך כמנהג הקדום,[9] וגם שלא יצאו אלה היחידים שצריכים לצאת מיד אחר התפילה לעסקיהם בלי לימוד כלשהו. מיד לאחר תפילת שחרית, יושבים כולם לסדר השילוש. תחילה לומדים שלש משניות על הסדר עם פירוש רבי' עובדיה, אח"כ פרק בנביאים על הסדר, שלשה מזמורי תהלים, ומאחרי הפסח במקום תהלים פרק במשלי עד שמסיימים אותו וחוזרים לתהלים, ואח"כ קוראים יחד בספר ראשית חכמה קצת מוסר ודרך ארץ. . ביום רביעי וחמישי היו חוזרים שניים מקרא ואחד תרגום על פרשת השבוע.[10]
יצאו כולם לבתיהם לסעודת פת שחרית וכל אחד יצא למלאכת יומו. מארי סעיד חוזר לבית הכנסת להרביץ תורה. הלימוד היה נמשך כשעתיים. בשעה הראשונה היו לומדים משנה, ובשעה השניה שולחן ערוך על ארבעת חלקיו על הסדר במשא ומתן ובפלפול בעמקה של הלכה, חוץ מהלכות שחיטה שלא היה מסכים ללמד, וכנז"ל. בדור האחרון היה זה המקום היחיד שבו היה ריבוץ תורה בשעות הבוקר בהמון רב,[11] וזאת בזכות מסירותו של מארי סעיד. בשיעורים אלה היו משתתפים בני נוער ומבוגרים רבים מאלה אשר עבודתם היתה בתוך הרובע היהודי, טרם יפתחו את חנויותיהם, ויש כאלה שהיו סוגרים את החנות ובאים לשיעור השני של ההלכה, או כאלה אשר טרם יעלו לצנעא הערבית לפתוח חנויותיהם, היו באים ללמוד. ורבים העידו, כשהיו עוברים בדרכם לענייניהם מחוץ לבית הכנסת ושומעים את קריאת המשנה בנעימתה המיוחדת ע"י הצבור בקול מתרונן, לא יכלו לעמוד בפני העונג הרוחני הזה שמשך אותם כבחבלי קסם, ונכנסו להשתתף לפחות בחלקו הראשון של השיעור – לימוד המשנה.[12]
לאחר השיעור בהלכה, היו יוצאים כולם למלאכתם, והוא אם לא היה נדרש באותו היום ללכת לבתי חתנים או לבתי אבל, שם ישק כל דבר על פיו, הולך היה להתעסק במלאכתו מכירת מי הורד, ויושב ולומד בביתו, כשתוך כדי כך באים אליו שאילות לפסוק דין מצנעא ומהכפרים, או ריב בין אנשים, או שאילות מן הכפרים וכד'.
אחר מנוחת צהריים קלה חזר ללימוד בבית הכנסת ולתפילת מנחה וערבית. לאחר תפילת ערבית כשכבר שבו הציבור מעבודת יומם, היו לומדים כמה מימרות בעין יעקב עם פירוש רש"י ומפרשים אחרים, וכמה הלכות בהרמב"ם עם נושאי כליו. לאחר קדיש דרבנן יוצאים הרבה מן הצבור לבתיהם, ומארי סעיד נשאר לזכות את אלה אשר אחרו ולא הספיקו להשתתף בלמוד של עין יעקב והרמב"ם, בלמוד ספרי מוסר, כמו שני לוחות הברית, או פלא יועץ וכדומה, ובליל ששי מדרש רבה על פרשת השבוע. את הלימוד האחרון לא לימד הוא, אלא הטיל על אחד מתלמידיו ללמד, והוא יושב מן הצד ושומע, כשמטרתו היתה להכין כלי שרת לציבור. הוא היה אומר, אם במקרה לא אהיה בישיבה מחמת אונס, מה תעשו? תשבו לחכות לי, הא לכם אנשים מוכנים לכך ומומחים ללמוד ולהסביר (מהר"י צובירי בזכרונותיו בכת"י).
בחוברת "נפש" שיצאה ליום השלשים לפטירתו של מארי סעיד, הועלתה עדות מופלאה על סדר לימוד זה בכתב אמת ע"י הרה"ג שלום הררי זצ"ל, מי ששימש כרבה של בית הכנסת עזרת אחים בכרם התימנים, ולאחר מכן רב בית הכנסת שבות עם בחולון, וכך כתב הוא שם: ערב אחד נכנסתי לבית הכנסת אלאוסטא אחרי תפילת ערבית בשעה שהוא (מארי סעיד) קורא את אגדות החורבן, ולפניו שורות שורות של לומדים, כחמישים או ששים, והמנוח קורא את האגדות על שיחת האבות, משה והקב"ה. נועם הקריאה ופיסוקה הוסיפו לקריאה לוית חן של תוגה, ובמשך שעה רבה היתה התפעלותו הנפשית גדולה מאוד. התרגשות אחזתו, והרגשתי כאילו הוא בעצמו מרחף בעולמות העליונים, כאילו הוא בעצמו מאזין לשיחה שבין האבות ובין הקב"ה. השפעת קריאה זו על השומעים היתה גדולה. גם הם נמצאו במצב של התפרקות החושים ומרחפים בעולמות הרוחניים. באותה שעה ראיתי את עצמי עלוב לעומתם, ושאלתי את עצמי, האם אני יכול להגיע לידי התעלות והתדבקות אלהית כזאת? ומה מאד התפלאתי על צבור זה, שבמשך שעה שלימה היה כאילו מרחף בעולמות העליונים. והנה התנער בין רגע כשהתחילו בלימוד ההלכה. כולם כאחד השתתפו בשאילות וקושיות והטרידו את המנוח בשאילותיהם ובבירור העניינים. לפעמים לא הסתפקו בתשובותיו ובקשו הוכחות. והספרים, ראשונים ואחרונים נערמים ערימות ערימות לפניו, והוא מראה להם את ההסברות ואת ההוכחות. ההשראה של הרגעים ההם היתה עלי כבירה, והייתי מתגעגע ומשתוקק, מתי תהיה לי הזדמנות כזאת, עכ"ל.
דוחק הפרנסה
מארי סעיד קיים בעצמו מאמר התנא וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. למחייתו ההכרחית, היה אוגר מלאי של שושני ורדים בזמן העונה לפני חג הפסח, מכין מי ורדים ומוכרם, דבר שאין בו פרנסה ברווח. עם זאת, לא רצה ליהנות מהצבור כלל. כשהיה מחסור ב"קַאז" (נפט בלשון ערב) למאור, והיה ניתן לקנותו בהקצבה, ראוהו עומד במקום המכירה עם כל הצבור וממתין לתורו. עבר אחד ממתפללי בית הכנסת שידע כי מארי סעיד אשר ראה את הנולד הכין במחסני בית הכנסת ארגזים מלאים בפחי נפט כדי שח"ו לא ימנע אורה של תורה ותפילה מבית הכנסת, אמר לו, מארי, לא לכבודך לעמוד כאן, הרי יש בבית הכנסת מלאי גדול של נפט שהכנת, אתה בודאי יכול להשתמש ולהחזיר אח"כ לבית הכנסת, דבר שמארי סעיד לא אבה לשמוע כלל ולא עלה על דעתו.
הצבור שרצו לעזור לו בידעם את מצבו היו מוצאים דרכים שונות לעשות זאת. משפחת קצבים מסויימת היתה מניחה מידי פעם חתיכת בשר בכניסה לבית בחשאי. משפחה אחרת, היתה מידי פעם באישון לילה שופכת דרך חור המנעול של דלת ביתו גרגירי חטה,[13] ובבוקר קמות בנותיו ורואות את קומת הכניסה זרועה חיטים, אוספות את החטה שתספיק למחיית הבית לכמה ימים.
עוד סח לי הגאון מו"ר יוסף צובירי זצ"ל, כי בבחרותו, היה מבקש ממנו מארי סעיד לתקן ספרי תורה של בית הכנסת שנפל בהם פיסול, כשהתשלום היה מכספי בית הכנסת. מכובד האחריות שהרגיש מארי סעיד על כספי הציבור, בקש שהתיקון יעשה בביתו, כשכוונתו היא להשגיח כי אכן מלא הזמן מנוצל למלאכה הנדרשת. וסיפר לי מו"ר זצ"ל, כי פעמים רבות, יצא לו לשהות בביתו בעת ארוחת הצהריים. הארוחה כללה מרק שאפילו בשר לא היה בה, רק עצמות כדי שיתנו טעם במרק, ואת העצמות היו שומרים כדי לשים במרק של מחר, ומי ששמע איך היה מברך ברכת המזון יחשוב שעתה סיים לאכול סעודת שלמה בשעתו. וכך כתב מו"ר בזכרונותיו (בכת"י), פעמים רבות ראיתיו אוכל על שולחנו סעודה דלה עם בני ביתו, ואחרי הסעודה באמירת ברכת המזון, יכולני לומר כי ניגוניו המלוים דמעותיו, בפרט בעת אמירת ברכת רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו' קורעים כל לב קשה, עד שאפשר לומר עליו כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו', עכ"ל.
לפלא היה הדבר בעיני כל, מנין היו לו הכוחות העצומים והיכולת לשקידה ולהתמדה במילי דשמיא ובצרכי הציבור, מאחר שחי בצמצום רב. לשואליו היה עונה, סייעתא דשמיא.
על אף חיי הדוחק שהיו מנת חלקו, היה מעשה את בעלי היכולת מהקהילה בערבי שבתות, לפני כל חג ומועד ובכל עת שנדרש, ואוסף מהם כספים כדי לחלקם לעניים, חולים ויולדות, או הכנסת חתן וכלה שאין ידם משגת לחופה, ואף דאג לכלכלת הזוג לימים הראשונים שאחר החתונה. והחלוקה היתה באופן שלא התורם ולא המקבל ידעו מאין בן הכסף ולאן הגיע.
סח לי בנו השה"ט יוסף עוזירי הי"ו, מעשה ששמע מפי השה"ט אברהם הלוי מנקלי ז"ל שהיה גר בגבעת מרדכי בירושלים. אבי, סיפר אברהם הלוי, פגש את מארי סעיד ברחוב, וביקש ממנו כי יכין לו בקבוק מי ורדים, והוא ישלח את בנו עם הכסף לביתו של מארי סעיד לקחת את הבקבוק. כשהגיע אבי הביתה, מסר לי כסף ואמר, אני הולך לִאלְקַרְיֵהּ[14] למספר ימים. קח את הכסף הזה מחר לבית מארי סעיד, ותביא ממנו בקבוק מי ורדים שהזמנתי ממנו. אבי נסע, ואני שכחתי מכל הענין. למחרת נשמעו דפיקות בדלת, ירדתי לפתוח, והנה רואה אני מול עיני את דמותו המאירה של מארי סעיד ובקבוק מי ורדים בידו, הושיט לי את הבקבוק ואמר, תמסור את בקבוק מי הורדים לאביך. אני שהייתי ילד כבן שמנה באותה העת, קפאתי על מקומי וכבשתי עיני מבושה, נטלתי את בקבוק מי הורדים מידו, ומרוב המבוכה שכחתי למסור לו את הכסף. כשחזר אבי, ושמע את שאירע, נזף בי, ואמר לי קח מיד את הכסף ולך למסור למארי סעיד, וִאטְלוּבּ מִנּׁהּ מחילה (ותבקש ממנו מחילה). הלכתי לבית מארי סעיד, מסרתי לו את הכסף כשכולי מבוייש ונכלם על שהטרחתיו, ובקשתי ממנו מחילה. ומארי סעיד בפנים שוחקות ומאירות אומר לי – ילד בן שמנה שנים – אטלוב מחילה? (אמחל לך?) על מה אני צריך למחול, אתה יודע כמה ברכות זכיתי בנתיים שיברכו על מי הורדים? ופטרני לביתי לשלום.
סניגורם של ישראל
בעת צרה וצוקה, מחלות ועצירת גשמים, היו הרבנים מכנסים את הציבור לתפילה בחצר הגדולה של כניס בית אלג'רשי או בבית החיים. וכך תיאר השה"ט מאיר לוי ז"ל בן כמוהר"ר יחיא יצחק הלוי זצ"ל את מארי סעיד במעמדות אלה:
אתה ר' סעדיה היית המתמיד בתפילות ציבור גדולות אלה שהיו מתקיימות לעתים קרובות מאוד. בהדרת קומתך ובזקנך הנאה היורד על פי מדותיך, עמדת כשליח ציבור לפני אדון הרחמים והסליחות ונשאת קולך בתפילה. התחלת בתפילות שגורות הכתובות בסידור, ואח"כ נשאת עיניך למרום והתחלת בדו שיח כלפי מעלה. השתפכת בדברי ריצוי בפני אדון עולם בלשון ובניב המובנים יפה להמונים. לא היה שום מתפלל בציבור אשר ידמה לך בשיטוח ובפירוט משאלות הכלל והפרט. אמנם התפילות לא נערכו בעיקרן אלא לצורך הכלל, ואולם אתה בחושך הבריא ידעת שיש לפרט יש צרות ומשאלות, ואתה היית פה לכולם. החל בתינוקות של בית רבן שאין להם לחם ושמלה, וגמור בבחורים ובבחורות אשר אינם יכולים לבא בברית הנישואים מחמת דחקם. הנשים שישבו בעזרת נשים ולא הבינו כמעט ולא כלום מאותם פיוטי תפילה הכתובים בידי פייטני ימי בין הביניים, שמת דברך בפיהן בשפה המובנת להן, ואז הרגישו הנשים שגם הן משתתפות ממש בתפילה יחד עם כל קהל ישראל.
והנה מגיע מברק מטעם הרבנות הראשית בירושלים, ובמברק מודיעים על יום תפילה יהודי עולמי, שהוכרז לרגל מצב יהודי אירופה, שהיטלר הרשע מתנכל להם. ואתה מכנס את כל הציבור ועומד בתפילה ומרעיש עולמות, וכאילו מאחז בכסא הכבוד ואומר, רבונו של עולם! עד מתי יתעלל אותו רשע בבניך?! והעם גועים בבכיה גדולה ומתפללים לשלום אחיהם רחוקים, ואגב כך מתהדקת מחדש האחוה והברית היהודית בין גולי תימן ובין גולי אירופה, עכ"ל.
ופעם אחת, אחר תפילה המונית בזמן עצירת גשמים בבית החיים, עת חזרו כל קהל המתפללים לבתיהם, ראהו אחד מהצבור שם פעמיו לבית הכנסת שעמד בראשה, פותח את דלתות ההיכל, ומתחיל לשפוך שיח לפני הקב"ה שירחם על בניו. כמנהיג, ראה עצמו אחראי כלפי הציבור לפני הקב"ה. אשרי הדור שאלה דַּבָּרָיו.
שנותיו האחרונות
לא סוד הוא, שמארי סעיד היה מן האחרונים שעזבו את תימן. עם אלה שהיו נוסעים מתימן לארץ ישראל וחזרו, הגיעו השמועות על המצב הרוחני בארץ ישראל, ועל סדרי חינוך ואורח חיים שונים. כשחזר אחד מאלה, ובא עם משקפיים עם מסגרת משונה מאלה שהיו בתימן[15], ובאותו הזמן היתה עצירת גשמים, אמר מארי סעיד באחת המסיבות בדבריו, באו לנו מארץ ישראל עם כל מיני חידושים ועוצרים לנו את הגשמים…
כשראה שהקהילה מתמעטת, בית הכנסת הולך ומתרוקן, וברובע היהודי כבר החלו להכנס לגור משפחות ערביות, גם הוא עלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים אליה ערג בתפילותיו ובשירתו במעברת תלפיות, ולאחר מכן בשכונת הקטמונים הסמוכה, בה התגוררו גם רבים ממתפללי קהילתו ובהם משפחת מארי יהודה עראקי כ"ץ שקבע בביתו מקום לתפילה כהמשך לכניס בית אלאוסטא.
כתב תלמידו הגאון כמוהר"ר מאיר צובירי זצ"ל שהיה רבה של גדרה (בחוברת נפש), כשחלה הלכתי לבקרו. היה זה כמה שבועות לפני פטירתו. ראיתיו כשהוא יושב וספרי הפוסקים והמדרשים מונחים לפניו, מניח אחד ופותח שני, ופניו מאירים ומזהירים כאור החמה, כמלאך ה' מאור התורה. פתחתי בדברים כדי לעודד ואמרתי לו, אשריך רבינו שזכית ללמוד תורה בירושלים עיר הקדש וכו'. כששמע את דברי, זלגו עיניו דמעות והשיב לי, בני אל תנחמני בניחומים של שוא. צריך לומר, אוי לנו מעלבונה של תורה. איה ריבוץ תורה כראוי, ואיפה התלמידים נערים וגדולים יחדיו הלומדים משניות ופוסקים, ונושאים ונותנים בהלכה ומנפים אותה בשלש עשרה נפה עד שמבררים ומעמידים אותה על בוריה.
הסתלקותו
בשבועות האחרונים לימי חייו חלה, ומפאת חולשתו התקיימו תפילות השבת בביתו. על המתפללים נמנו, מארי סלימאן ב"ר חיים רפאל אלקארה, מארי עזרי שרעבי, מארי שלמה נדאף זכר כולם לברכה, ועוד. בשבת קדש פרשת חקת ב' בתמוז תשי"ד, לאחר סיום קדושת המוסף, לא יכל כבר לעמוד ובקש להכנס לחדרו. עלה על מטתו כשהנוכחים מעידים שפניו האדימו בלהט קודש, והשיב נשמתו ליוצרו. לא לחינם מי שקידש שמו של הקב"ה כל ימי חייו בהליכותיו, החזיר נשמתו ביום שבת קדש בזמן תפילת המוסף אחר שקידש שמו באמירת קדוש. לימים סיפרה אלמנתו הצדקת, כי כבר בלילה היה שואל אותה, אַיְחִין אַיְגִּי, אַיְחִין אַיְגִּי? (מתי יבוא, מתי יבוא, בלשון ערב). היא סברה לתומה כי מתכוין הוא מתי יאיר השחר ויגיע עת התפילה, אולם רק למחרת הבינה כי ידע הוא ששעתו הגיעה להפטר מן העולם.
העמיד תלמידים הרבה, כשהבולטים שבהם, הרבנים הגאונים, הרב יוסף צובירי ששימש בתפקידו הרשמי רבה של יהדות תימן בת"א יפו, אולם מצודתו היתה פרושה על כל העדה, אשר המשיך את מסורת בית אלאוסטא בנוסח התפילה ונעימותיה ובמסורות הקריאה, כמו את סדרי ההנהגה של מארי סעיד ומסורת השירה אשר למד ממנו, והגדיל לעשות לדורות, כשחקק בעט ברזל על ספר את סדר התפילה, מסורת הקריאה ומורשת מנהגי כניס בית אלאוסטא, וחשף בציפורן שמיר בחיבוריו הרבים את מקורותיהם. הרב מאיר צובירי רבה של גדרה, הרב יחיא אלשיך, הרב שלום קלזאן, הרב שלום טייבי זכר צדיקים לברכה, ועוד רבים וטובים אחרים.
[1] בכת"י עדיין. חלק מהזיכרונות ראו אור בתוך מאמרו של ידי"ן אדם בן נון נ"י "לימוד המשנה במשכנות תימן".
[2] ראה דברינו שפורסמו בתוך מבוא למנורת המאור עם הפירושים נפש יהודה וחק יעקב, עמ' 116, הערה נ'.
[3] ראה מש"כ מורנו ורבנו זצ"ל ב"הלכות ומנהגים השייכים לקריאת התורה וההפטרה", בתחילת חומש פרשה מפורשה, סעיף ע"ד.
[4] בכניס בית אלאוסטא לא היו מעירים לקורא שטעה, רק משמיעים קול נהימה – יְחִנּוּ בל"ע.
[5] מארי חיים הנ"ל לא גדל בצנעא אלא בכפר בני בהלול, ומסורת הקריאה של המקף לא רוחה בכל תימן. רק מאוחר יותר עברה משפחתו להתגורר בצנעא, וקבעה את מקום תפילתה בבית הכנסת בית אלאוסטא.
[6] מדין המקף, עיין בכללי הקריאה שנדפסו בחומש פרשה מפורשה בסעיף ט' עמ' 31 שם נתבארו כללי המקף.
[7] זאת יש לזכור, כי מדובר על 500 מתפללים בקירוב.
[8] כדי להבין את גודל עשרו ומעמדו במושגים של תימן, נציין כי ליהודי בתימן אסור היה לרכב על חמור, והוא היחיד שברשותו היו שתי מכוניות, אחד לצרכיו הפרטיים, והשניה משאית ששימשה את עסקי מסחרו.
[9] עיין סידור כנה"ג השלם עמ' ק"ח.
[10] על סדר השילוש לפרטיו ועל סדרי הלימוד המשתנים עיין בסידור כנסת הגדולה השלם עמ' קי"ב – קט"ו.
[11] הן אמנם היה לימוד גם בכניס בית שרעבי, אך שם מספר הלומדים היה מצומצם, והיה בעיקר בעיון לתלמידי חכמים ולא להמון העם.
[12] כדאי לציין את מה שסיפר לי ידי"ן אדם בן נון נ"י בשם מארי שמעון דהבאני הי"ו שנמנה על אסכולה אחרת, שהיה עובד בבקרים ולא יכל להשתתף בלמוד, אך כשהיה לו יום פנוי ממלאכה, הלך ללמוד שם, כי העיקר ללמוד, ולא משנה איפה.
[13] חור המנעול בתימן היה גדול.
[14] קרית אלקאבל הרחוקה מצנעא מהלך כמה שעות בה היה ישוב יהודי.
[15] הצעירים נהגו לשים משקפיים ליופי ולא למטרת ראייה.
