מאמר מיוחד

בגדרי פת הבאה בכיסנין, ברכת חלות ולחמניות מתוקות, וברכת ה'פיצה' | הרב יוסף צברי

הגאון רבי יוסף צברי שליט"א | צילום ארכיון
הגאון רבי יוסף צברי שליט"א | צילום ארכיון

בגדרי פת הבאה בכיסנין וברכת חלות ולחמניות מתוקות, וברכת הפיצה

מאת הגאון רבי יוסף צברי שליט"א
רב ומו"צ 'המאורות' באלעד, מח"ס שו"ת 'ויען יוסף' ב"כ

בענין ברכתם של לחמניות מתוקות, ומיני "פיצה" הנהוגות בימינו, שהתרגלו הציבור לברך עליהם מזונות, כמעט בכל אופן. במאמר זה נדון על עצם עיקר הדין, וכדרכנו נברר את הדברים אליבא דשיטת מרן השו"ע, ואחריו גדולי הפוסקים הספרדים לדורותיהם, כיצד היא הבנת שיטתם הלכה למעשה, ומזה נצא לברר על מנהג העולם, האם שפיר קעבדי.

ודע, כי דברים אלו היו טמונים עמי שנים רבות, והתבררו אצלי בירור אחר בירור בליבון ההלכה. ואין לתמוה אם מסקנתינו, אם אינה עולה בקנה אחד עם הוראות כמה מחכמי וגדולי הדור, שכן כבר לימדונו חכמים כי כך היא דרכה של תורה, ו"לא תגורו מפני איש" – לא תאגור דבריך מפני איש {סנהדרין ח' ע"א}. ואין אני אומר קבלו דעתי, אלא מציע את דבריהם ולשונותיהם של מרן השו"ע וגדולי הפוסקים, כדי להגיש לפני תלמידי חכמים החפצים לברר הלכה לאמיתה של תורה, והבוחר יבחר.  

ועיקר הנידון הוא, האם כאשר קבעו הראשונים ומרן הב"י על פיהם, את גדרי פת הבאה בכיסנין וההלכות השייכות בה, האם מילתא בטעמא הוא, שפת זו דינה שונה כיון שהדרך היא שנאכלת לתענוג בסוף הסעודה, ולכן שונה דינה מפת רגילה. וממילא כאשר דרך העולם והמציאות תשתנה בה לפי מצב והרגל הדור, יוכרח להשתנות גם הדין שנאמר בה. או דנימא דדבריהם הם מילתא בלא טעמא, ולאחר שנקבע הדבר בדבריהם כי פת זו היא פת הבאה בכיסנין, אף אם תשתנה המציאות ודרך העולם, לא ישתנה בה הדין.      

מקור הדין ודברי הראשונים

בגמרא בברכות {דף מ"ב ע"א}, מובא כי דנו האמוראים על "פת הבאה בכיסנין", מה ברכתה. והעלו שם שרק אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא, ואם לאן ברכתה מזונות.

דוגמאות שונות להגדרת "פת הבאה בכיסנין" נאמרו בראשונים. אמנם מדברי כולם עולה, כל אחד בסגנונו הוא, שכל אופן של פת הבאה בכיסנין המתבאר בדבריהם, גדרו הוא שדרך העולם היתה לאוכלו לתענוג בכמות מועטת, ולא היתה דרך העולם לקבוע עליו סעודה. ונביא מדבריהם:

וז"ל רש"י {ברכות מ"א ע"ב, ד"ה פת}: "פת הבאה בכסנין – לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כ"ט ב) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש  שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט – לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן" עכ"ל. הרי שביאר שהתבלין שנתנו בה, גרם שהדרך לאכול ממנה הוא בכמות מועטת. והביאו לשונו הראשונים, ומהם האור זרוע {סי' קמ"ט}.

וכ"כ הרשב"א {ברכות מ"ב ע"א}, וז"ל: "דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג', אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה" עכ"ל. הרי שגם ממנו מבואר כי הדרך היתה לאכול סוג פת כזה בכמות מועטת, לתענוג ולא לשביעה.

וכ"כ הרא"ה {בחידושיו לברכות פ"ו}, וז"ל: "והא דאמרינן לקמן בפת הבאה בכסנין, דכי קבע סעודתיה עלה מברך המוציא ושלש ברכות, וכי לא קבע סעודתיה עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, הרי שכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו. התם לאו משום רבוי שיעורו, דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת שיעור חייב בברכת המזון לדברי הכל, ואפילו הכי לא מיחייב בפת הבאה בכסנין, אלא דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין, שהכסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת, שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושוייא פיתיה" עכ"ל. הרי שגם ממנו מבואר שדרך בני האדם, היא הקובעת את הגדרת הפת.

וכ"כ הריא"ז {בפסקיו לברכות פ"ו}: "וכן פת הבאה בכיסניןן, והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה" עכ"ל.

וכ"כ האשכול {הל' סעודה, כ"ו ע"א}, בשם ר' האיי גאון, וז"ל: "ורבינו האיי ז"ל אמר דהא דאכל רב הונא תריסר ריפי מפת הבאה בכסנין הוה, וקאמר רב נחמן עדי כפנא, זה מנהג בני אדם לאכול ממנו קמעא, וכיון שזה אכל ממנו כל כך, לרעבו אכל כל זה הפת לשבוע ממנו ולא בתורת כסנין, וצריך לברך אחריה" עכ"ל. הרי שגדר "כיסנין" הוא מה שדרך בני האדם לאכול ממנו קמעא ומעט.

וכ"כ ר' אשר מלוניל בספר המנהגות {ל"ד ע"ב}, וז"ל:  "ופת הבאה בכסנין, פי' הבא בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא הפת העשוי בבשמים" ע"כ.

וראה עוד באור זרוע {ח"א הל' ברכת המוציא סי' קמ"ט} שג"כ ביאר הגדרה זו, וז"ל: "למדנו מכאן דכל היכא שמביאין לאחר ברהמ"ז פת המתובלת בתבלין, כגון מה שקורין בלשון כנען קוקליק"י, או מה שקורין בלשון כנען משיתקי"ן, ומתוך שמתובלין הרבה בתבלין, ואינם אוכלין ממנו כי אם דבר מועט, מברך עליהם לכתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, אבל היכא שקבע סעודתו עליהם מתחלה מברך עליהם המוציא ולבסוף ברכות המזון כפת גמור וכו'. ומתוך שאינה באה רק לקינוח סעודה והוה מיעוט, לא רצו לקבוע ברכה לאחריה" ע"כ.

עוד כתב שם: "ובערוך כסן פי' פת הבאה בכסנין פי' רב האי גאון זצ"ל הם כעכי, והיא בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא" עכ"ל.

גם הריטב"א {בהל' ברכות פ"ב} כתב כדברים הללו, וז"ל: "פת הבאה בכסנין, היא פת נאפה בתנור, ונעשית דקה מאד. ולפעמים לשין אותה בשמן וגם נותנין שם קליות, ומפני שהיא דקה ואין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות, ונקראת פרפרת, כל שקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא ושלש ברכות לכתחילה, מה שאין כן בשאר מיני מזונות שאין מברך עליהם לכתחילה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ואף על פי שקבע סעודתו עליהן" עכ"ל.

וכן מצאנו בדברי האורחות חיים {ח"א הל' סעודה} שכתב וז"ל: "וכתבו הגאונים ז"ל, כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלים שעושין מעיסה בין שבלילתה עבה בין רכה, אעפ"י שאין דרך קביעות בכך, מברך המוציא ושלש ברכות אחר שהוא קובע עליהם. והר"י זקן ז"ל כתב שאין הקביעות מועיל בכל דבר אלא על דברים שהם ראויים להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין" ע"כ. הרי שגם הוא הגדיר כי על פת הבאה בכיסנין, לא היו רגילים לקבוע סעודה.

וכ"כ בספר הפרדס {שער הדגן} וז"ל: "פת הבאה בכיסנין פרש"י ז"ל, הן קליות כדאמרינן בעלמא, הני כיסני דמעלי ללבא, ומביאין עמהן פת שנילושה בתבלין ואוכלין מהן דבר מועט, ולפיכך אין מברכין עליו אלא במ"מ ולבסוף ברכה מעין שלש" עכ"ל. הרי דמלשון "ולפיכך שהוסיף בפירוש רש"י שלא נזכרה בדבריו, עולה ברור כי דרך העולם לאכול ממנו מעט, היא זו שקובעת את גדרו השונה מפת, שלא היו רגילים לאוכלו דרך קביעות ובכמות.

וכ"כ בספר אהל מועד {שער הברכות דרך א'}, וז"ל: "משום דפרפרת היינו פת הבאה בכסנין, אין נאכלין לרעבו אלא לקינוח הפת וללפתן" עכ"ל.

העולה מדבריהם הוא, כי פת הבאה בכיסנין, לכל פירושיה השונים, היתה פת שהיו אופים אותה בצורה מסויימת ועם תוספות מסוימות, שהיו יוצרות מאכל שדרך העולם לאכול ממנו מעט לתענוג בסוף הסעודה, ולא היו רגילים לאכלו בכמות לשביעה, וזה מה שנותן לו את הגדר ההלכתי המיוחד של "פת הבאה בכיסנין" שאינה פת ממש. 

דברי הבית יוסף

באו"ח סימן קס"ח, הביא הבית יוסף {בדבריו לסעיף ז'} כי הראשונים הביאו כמה דוגמאות של "פת הבאה בכיסנין", וסיכם הב"י כי שלושה סוגי ומיני פת כיסנין נתבארו בדבריהם, הראשונה שבהם היא כיסים שממלאים אותם בדבש, השניה היא פת שנילושה בדבש, והשלישית הוא פת קשה הנכססת לתענוג. במאמרינו זה נדון כאמור על הדוגמא השניה.

הבית יוסף מסתפק תחילה בכוונת דברי הרמב"ם, שהגדיר כי פת שנילושה בדבש או תבלין, נחשבת לפת הבאה בכיסנין, באיזה כמות של דבש או תבלין מדובר, והאם תוספת מים תשנה את גדרה ההלכתי.

וזה לשונו שם: "והרמב"ם כתב בפרק ג' מהלכות ברכות {ה"ט}, שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה.

והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן בה מים הרבה, אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין, כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים, ויש לאותה עיסה דין פת לכל דבר. והכי דייק לישניה שכתב: "שנילושה בדבש" וכו', דאם לא כן, הוה ליה למימר עיסה שנתן לתוכה דבש" וכו'.

אמנם חוזר בו הב"י מהבנה זו וכותב: "אלא דממה שכתב: "או שעירב בה מיני תבלין" איכא למידק איפכא, דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא, ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא". ומכאן משמע שאפילו כמות מועטת של תבלין, תשנה את הדין והגדר של העיסה.

ומוסיף הב"י לחדד את הקושי שיש בבירור עיסה זו: "ותדע, דהא עיסה שנילושה במי פירות, תנן {חלה פ"ב מ"ב} דחייבת בחלה, ואפילו הכי אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה". הרי לך, שגם מהלכות חלה לא ניתן להביא ראיה להלכות ברכות, כי גדר ה"פת" שם החייבת בחלה, לא יכריח בהכרח את גדר הפת לברכת המוציא או מזונות. ונמצא כי עד כה נמצאים אנו בספק, איזה כמות של דבש או תבלין שניתן בעיסה, תוציא אותה מגדר פת רגילה, לגדר פת הבאה בכיסנין.

מתוך ספיקו זה, מעלה הבית יוסף הגדרה חדה וברורה, שהיא זו שתקבע לדורות את הגדרת ברכת הפת, לדעת בכל מין ומין של פת ועיסה שיבוא לפנינו, האם תיכלל היא בכלל גדרי פת רגילה וברכתה לעולם תהא המוציא, או תיכלל היא בגדרי פת הבאה בכיסנין, שברכתה ללא קביעות תהא מזונות, ואלו דבריו קילורין לעיניים:

"הילכך על כרחך לומר, דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו, לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות, אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה, דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה, וזה נראה עיקר ולישנא דנילושה דנקט הרמב"ם" עכ"ל.

העולה מדברי הבית יוסף, כי מה שקובע האם פת זו היא פת גמורה או פת הבאה בכיסנין, היא דרך העולם. וכיון שבזמן הרמב"ם, וכנראה גם בזמנו, לא היו רגילים לתת שום מתיקות בעיסה כלל, וכמו שכותב: "במים לבד בלי שום תערובת", א"כ כאשר היו מוסיפים אפילו מעט תבלין או מתיקות לעיסה, הרי שמעשה זה היה מכניס את הפת לגדר של: "אין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו", כי פת זו היתה כבר נאכלת לתענוג בכמות מועטת, כעין אכילת עוגה בימינו.

דבריו היסודיים בבית יוסף, הן הן דבריו בפירושו על הרמב"ם הנודע כסף משנה, מילה במילה דבר דבור על אופניו. וכידוע שהכריעו הפוסקים כי חיבור הכסף משנה חובר בד בבד עם חיבור הבית יוסף, ולכן העלה את דבריו בב' חיבוריו הנ"ל.

לפי הקדמתינו באורך מדברי הראשונים, עולה כי הכרעתו של מרן הבית יוסף, מדוייקת ביותר לפי כל לשונות הראשונים בסוגיא בברכות {אע"פ שלא הביאם בב"י}. כיון שכבר נתבאר בדברי הראשונים, כי הגדרת פת הבאה בכיסנין על אופניה השונים, היתה שווה בדבר אחד לכולם, שבכל האופנים היא היתה נאכלת בכמות מועטת לתענוג, ולא היו רגילים לקבוע עליה סעודה. ולכן גם כאשר רצה מרן הבית יוסף לקבוע יסודות בשיטת הרמב"ם, קבע הוא את יסודותיו לא על כמות התבלין, אלא על דרך העולם, שכפי שמבואר בדבריו היתה לאכול לתענוג כל פת אפילו אם מתיקות מועטת.

והשתא דאתינן להכי, שדרך העולם היא הסיבה שקובעת את גדר הפת, נבין היטב כי כאשר תשתנה דרך העולם, כגון אם יתחילו אנשים לקבוע סעודתם על פת עם מתיקות, אף הדין צריך להשתנות, שברכתו תהא לעולם המוציא.

שהרי לא יתכן לומר, שקבע לנו הבית יוסף כלל, שלעולם פת עם מתיקות תהא ברכתה מזונות, כמילתא בלא טעמא, ואע"פ שתשנה המציאות לא ישתנה הדין. שכן כבר נתבאר באורך, שכל יסוד הגדרת פת הבאה בכיסנין אינו חוק בלא טעם, אלא טעם נכון וסברא ישרה יש לו, שכן דרך העולם קובעת את גדרו. וכיון שגדרו נקבע לעולם עפ"י דרך העולם ורגילות האוכלים, א"כ נצטרך בכל דור לבדוק, האם אכן גם כעת דרך העולם היא לאכול דבר זה לתענוג ובכמות מועטת.   

ואע"פ שדברים אלו ברורים וישרים לכל אשר לומד את הסוגיא בדרך ישרה, שזוהי כוונת מרן ר"י קארו בב' חיבוריו, ועפ"י זה פסק את פסקו בשו"ע, עדיין חפץ אני להוכיח כי הבנה זו היתה נר לרגליהם של רבותינו הפוסקים בכל הדורות, שכאשר הובא לפניהם סוג פת מסויימת, הם בחנו את דינה וגדרה לפי מציאות ורגילות קביעות בני האדם בימיהם ובזמנם.

דברי שו"ת הקדמונים

וראה מה שכתב בשו"ת הריב"ש {סי' כ"ח}, לגבי ברכת מאכל הנקרא "נבליש", שהוא נקבע עפ"י דרך ורגילות בני האדם כיצד לאוכלו.

וזה לשונו: "שבאותן נבלי"ש, נהגו בארצנו היתר ללוקחן מחנות של עובד ככבים לפי שהם מעשה אלפס ובלילתן רכה וכו'. ומה שאין מברכין עליהן המוציא, היינו לפי שאין דרך לקבוע סעודתו עליהן, אלא אוכלין מהן מעט בקנוח סעודה דומיא דפת הבאה בכיסנין. אמנם אם קבע הוא סעודתו עליהם, מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות דלחם נינהו" עכ"ל.

עוד יש להביא ראיה ממה שכתב בשו"ת בשמים ראש {סי' כ"ב, ומיוחס לרא"ש וכבר נודע דאינו ממנו, אלא מחכ"א}, וזה לשונו: "ועל דבר הלחמים הדקים מאוד, שהבאת מההיא דתחילתו עיסה וסופו סופגנין, כבר דברו בזה רבותינו בעלי התוס'. ודעתי נוטה, שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשבוע, אלא לפרקים בתורת מעדנים ומאכל פלוטיקין, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו" עכ"ל

דברי הגנת ורדים

גם בשו"ת גנת ורדים {לרבי אברהם הלוי, כלל א' סי' כ"ד, מהדו' ישמח לב עמ' מ"ז}, הקדיש תשובה ארוכה לנידוני המאכלים, וכאשר דן לגבי מולייתות, שהם מיני בצק ממולאים במאכל, קבע כי ברכתם תיקבע עפ"י רגילות ודרך בני האדם כיצד לאוכלם, ולכן אי"צ בהם שיעור קביעות סעודה על מנת לברך עליהם המוציא. 

וז"ל: "ונראה דמולייתות הללו ודומיהן, שיש דבר אחר מצטרף להם, הנה כשקובע סעודתו עליהם שדינם לברך עליהן המוציא וג' ברכות, לא קפדינן שיהיה כל שיעור של קביעות סעודה בעיסה לבדה, אלא כיון שדרכם של בני אדם לקבוע סעודה על מיעוט מזון זה בצירוף מה שממולא בתוכו, די בזה, כיון דהכי אורחא דעלמא לקבוע סעודה" עכ"ל.

לפי יסוד זה, כתב שכן הוא הדין גם בפת המתובל בשמן, שאע"פ שכתבו עליו הפוסקים שדינו כפת הבאה בכיסנין, אין דינו לברך עליו מזונות, כיון שבימיו המציאות נשתנתה והחלו לאוכלו לשם קביעות סעודה ולשם שובע ולא לשם תענוג, ממילא מציאות ורגילות בני האדם, משנה את דינו ואת דין ברכתו, לברך עליו מעתה המוציא, ללא קשר לכמות שאוכל.

וז"ל: "וכן יש לדון בסעודות גדולות של חתנים וכיוצא, שעושין הפת מתובל בשמן ושומשמין, ואותו פת יש לו דין פת כסנין, ואעפ"כ יש לברך עליו המוציא וג' ברכות, אע"ג דלא אכיל מיניה באותה סעודה שיעור גדול של קביעות סעודה, והיינו טעמא כיון דאורחא דעלמא לקבוע סעודה על מיעוט פת זו, בצירוף מטעמים ותבשילין שנותנין לפניהם בשלחן" עכ"ל. {ולעצם דבריו בענין הצירוף, ראה בשו"ת פרח שושן, מהדורת ישמח לב עמ' י"ט, שהביא ראיה ליסוד זה}.

ודבריו הם ראיה גדולה לנידון דידן, שהרי דבריו מפורשים שנידונו הוא בפת מתובלת, ונמצא כי אעפ"כ שבזמן הרמב"ם ומרן השו"ע, היו אוכלים פת זו לתענוג, ולכן קבעו שתהא ברכתה לכתחילה מזונות, הנה כאשר נשתנית המציאות, ורגילים לאוכלה לשובע, משתנה גדרה ודינה. ולפי האמור דבריו מדוייקים בתכלית לפי כל דברי הראשונים בסוגיא, והם הם דברי הב"י וטעמו בסי' קס"ח כאמור.

הראיה ממצות – דברי הבית דוד

וכהבנה זו, שלעולם גדר פת הבאה בכיסנין, נקבע עפ"י מנהג ודרך העולם, ולא עפ"י המציאות, תהיה אשר תהיה, כתב גם הגאון רבי יוסף דוד ע"ה משאלוניקי, מגדולי הפוסקים מלפני כשלש מאות שנה, כאשר דן בספרו ההלכתי בית דוד {או"ח סי' פ"ג, מהדורת הכתר עמ' ק"ג} בענין ברכת המצה, כתב כי אע"פ שהמצה קשה ונכססת, אין להתחשב בקשיותיה, אלא רק באופן בו דרך העולם לאוכלה, וכיון שאין דרך לאוכלה לתענוג, אף אם היא קשה, תישאר לעולם ברכתה המוציא כלחם גמור, וכן דין הלחם שהתקשה. ובזה מחלק הוא בין מאכל הנקרא "בישקוג'ו" שהיה נכסס בזמנם לתענוג {נראה שהוא כמו הביסקויט – קרקר של ימינו}, לבין המצה, שאע"פ ששניהם נכססים, זה דרכו להיות נאכל לשובע, ולזה לתענוג. 

ואלו דבריו: "בית יוסף סי' קס"ח, ומה שפירש רבינו בפת הבאה בכיסנין, לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו וכו'. מכאן נראה שהמצה שלנו שהיא קשה וצריכים לכוססה כמו הבישקוג'ו, אין לה דין בישקוג'ו להיפטר מהמוציא וברכת המזון. כי הטעם של הבישקוג'ו אינו מפני שהוא קשה, דאם כן פת גמור שנתקשה לא יצטרך המוציא וברכת המזון, אלא הטעם הוא משום שאין דרך בני אדם לעשות בישקוגוש לקבוע עליו סעודה, אלא לאכול ממנו קמעא, כגון בבית המשתה, או שלא בבית המשתה אליבא ריקניא, כמנהגינו עכשיו שאין אוכלין אותו בתורת פת, אלא בתורת כיסנין והוא על הרוב אליבא ריקניא, ומחמת זה שעיקר עשייתו הוא לאכילת עראי קמעא, לא חייבוהו חז"ל המוציא וברכת המזון כמו שחייבוהו בכזית דפת גמור. ואם כן המצה שעיקר עשייתה לקבוע עליה סעודה הרי כשאר פת גמור. ואף לאחר הפסח שאין בני אדם עשויים לקבוע עליו, מכל מקום בתר תחילת העשייה אזלינן, שנעשית לקבוע עליו, ולא פקע חיובא בשביל שעבר הפסח וכו'. ומכאן נראה, שהלחם גמור שנותנים אותו לפעמים בתנור לייבשו שיהא קשה כמו הביקוגו'ש כדי שלא יתעפש או יפסד בימי הקיץ, צריך נטילת ידים וברכת המזון אפילו בכזית" עכ"ל.

ודברים אלו נשנו על ידי הבית דוד גם בסימן ע', שעמד שם לבאר את דברי הכנסת הגדולה {שיוכנה"ג בסי' קנ"ח הגב"י א'}, שהעלה כי על המצות יש לברך המוציא, ודן מה החילוק ביניהם לבין הבישקוג'וש, ואחר שנתן טעם לחילוק ביניהם הוסיף וכתב: "עוד טעם אחר לחלק בין מצה לביקוגו'ש, ממה שכתב הרב ב"י בסימן קס"ח וכו', הרי שכתב שעיקר הטעם הוא בשביל שאין דרך בני אדם לקבוע עליו, וא"כ דווקא הבישקוג'וש שאין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודתם, אינו מברך המוציא וברכת המזון" עכ"ל ע"ש.

וראה גם ראה, כי רבינו החיד"א בספרו מחזיק ברכה {סי' קנ"ח}, אע"ג שרצה מתחילה לפקפק בדברי הבית דוד הנ"ל, הסכים עמו להלכה בסופו של דבר. שכ"כ שם וז"ל:

"הרב שיירי כנה"ג בסי' זה כתב דנשאל על האוכל מצה שנלושה במים לבד אחר הפסח מה דינו והשיב שיטול ידיו ויברך המוציא וג' ברכות דהיינו ברכת המזון עש"ב, והרב בית דוד א"ח סימן ע' שהחזיק הוראה זו מתרי טעמי כו'. והיה מקום לפקפק קצת בזה וכו', והטעם האחר דהיה פת בחג הפסח יש לדחות, דאימא תמיד נעשו על דעת כיסנין ובפסח קובע סעודה ומברך המוציא ובה"מ כדין פהב"כ, דכשקובע עליו דינו כפת גמור, ומה גם דרוב המון העם קודם הפסח אוכלין מצה ומברכין במ"מ ומעין ג', וכן נוהגין אחר הפסח ג"כ להחשיבה ככעכין יבשים. אמנם אחר ההשקפה היטב, יש לקיים דברי הרב בית דוד כאשר יראה המעיין, ומיהו ירא שמים, מהיות טוב לא יאכל מצה אחר הפסח, כי אם כשקובע עליה, ודוק כי קצרתי" עכ"ל.

ואפשר שטעמו של רבינו החיד"א, הוא לפי שראה שדברי רבינו הבית דוד, מדוייקים עם לשון הבית יוסף שהכל תלוי בדרך בני האדם, ולא במציאות הלחם. עוד אפשר, שמה שהעיד החיד"א כי המון העם מברך על המצה מזונות, לאו משום שהם קובעים אותו לאכילת תענוג כמו שאר הדברים הנכססים, אלא מחמת סיבות אחרות, ולכן סיים החיד"א: "כאשר יראה המעיין", להורות כי מתוך העיון והדקדוק בטעמי הדברים, מוכרח כי דברי הבית דוד צודקים להלכה.

וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי {ח"א סי' ט'}, שכתב שעצם השגת החיד"א על דברי הבית דוד, תמוהה היא מעיקרא, וז"ל: "גם מה שכתב לדחות בטעם השני משום דאימא תמיד נעשו ע"ד כסנין וכו', ומה גם דהמון העם וכו' אחרי נשיקת עפר רגליו, לא ידענא איך אפשר לומר דתמיד נעשו ע"ד כסנין, דהלא ודאי, דאלמלא הצווי והחיוב שנצטוינו בתוה"ק שבעת ימים תאכל מצות, לא תאכל חמץ וכו', לא היה שום אחד מישראל מטריח עצמו לאפות מצות שקשים לעיכול ובפרט לזקנים שבקושי גדול עד שיוכלו לאכול שיעור החיוב המוטל בלילה ראשון, ובכן הדבר ברור, דכ"ע עבדי לה רק בשביל קביעות חג הפסח, והוא העיקר בכוונתם, ומה שאוכלים המון העם לפני הפסח ואחריו שלא בקביעות אינו אלא בדרך אגב, אך לא שעיקר עשייתם היתה לזה וכו'. באופן דדברי הגאון חיד"א ז"ל נשגבו ממני, ואפשר דלזה כוין באומרו דאחרי ההשקפה היטב יש לקיים דברי הרב"ד יעו"ש" עכ"ל. וראה עוד בדברי הישכיל עבדי הנ"ל, שלכל אורך תשובתו ביסס את ההלכה על הכלל שתמיד יש לבדוק אחר רגילות בני האדם בלחם זה, האם דרך העולם לאוכלו לשובע או לתענוג.

דברי הפוסקים בעקבות הבית דוד

דברי הבית דוד לגבי ברכת המצות, גררו אחריהם רבים מן הפוסקים שבאותו דור, לצאת אף הם ולדון בנושא. בפרט ששנים מן הפוסקים, הרב עולת שמואל ומהר"י ששון, רצו להשיג על הבית דוד, ולטענתם יש לברך על המצות מזונות אחר הפסח. דבריהם גררו אחריהם השגות רבות מגדולי הפוסקים, ששבו וחיזקו את פסק הבית וטעמיו, בתשובות רבות וארוכות. ולא נכנס לדון כאן בכל דבריהם ובטעמיהם, אלא רק נוכיח מדבריהם ותשובותיהם, כי הכלל אשר הבאנו, כי בפת הבאה בכיסנין, ברכת המאכל נקבעת לפי גדר ורגילות בני האדם האם לקבוע עליו סעודה או לא, נשמר לכל אורך דבריהם.    

תחילה נציין, כי בשו"ת עולת שמואל {לר' שמואל פלורנטין, מחכמי שאלוניקי, או"ח סי' ג'}, רצה לדחות את מסקנת הרב בית דוד לגבי מצות, ולדבריו יש לברך על המצות אחר הפסח מזונות. טעמו העיקרי הוא, כי כיון שלאחר הפסח העם אוכל את המצות דרך עראי, והם קשות, צירוף ב' טעמים אלו יקבע כי כעת יש לברך עליהם מזונות. 

וזה לשונו {אחר שהאריך להוכיח כי הברכה נקבעת עפ"י רגילות קביעות הסעודה}: "וא"כ בנידון דידן, לא זה ולא זה איכא, שהוא אינו קובע, וגם אחרים אינם קובעים, א"כ יהבינן למצה זו דין פת הבאה בכיסנין".

וכאן יש מקום הוכחה, שכן אם היתה אמת בטענה, כי גדרי פת הבאה בכיסנין נקבעו עפ"י הראשונים לפי זמנם, ומעתה אין לזוז מהם כמלא נימא ואין להתייחס למנהג העולם בזה, הלא היה העולת שמואל קופץ על כך בשתי ידיים, ומוכיח כי על המצות להיות מזונות רק מחמת קשיותם בלבד. ומזה שהוצרך לומר גם אף אחד אינו קובע סעודתו עליו, מוכח שהבין כי כאן מקום ההוכחה, לפי דרך ורגילות בני האדם, ולא לפי המציאות עצמה.

עכ"פ, רבים מן הפוסקים האריכו להשיג על דבריו, {ובתוך אריכות דבריהם נכנסו הם לדון האם לקביעת הברכה צריכים אנו את רגילות ודרך בני האדם בלבד, או שצריך לדעת מה כוונת האפייה מתחילה היתה. ואין נידון זה שייך לנידון דידן, כי בכל מה שיצאנו לדון, חלות לחמניות ופיצות, בכולם הן כוונת האופה והן רגילות בני האדם היא לאכול לשובע ולא לתענוג}, והוכיחו כי הוא אינו צודק הן בהלכה והן במציאות, כי אע"פ שרצה לחדש שברכת מזונות בפת הבאה בכיסנין תהא גם אם קבע לאוכלם עראי, אין הדין כן, אלא צריך שתהא רגילות בני האדם לאוכלם לתענוג ולקינוח, וזה מוכיח כי אין למאכל זה גדר פת, שרגילותה להיאכל עכל השובע.

וזה לשון הרב אברהם אלקלעי בשו"ת חסד לאברהם {או"ח סי' ט"ו}: "באופן דמדברי הערוך לא ראיתי שום השגה למהר"י דוד, אלא אדרבא, מדברי הערוך יש להבין דעיקר הטעם הוא משום דאין דרך בני אדם לקבוע עליהם, וכמ"ש כן ג"כ מרן הבית יוסף בסי' קס"ח וכו', וכמו כן ממילא הוא הטעם גם להערוך, דכמו דהתם מילוי התערובת תבלין לא מעלה ולא מוריד, אלא עיקר הטעם הוא משום דעל ידי זה דרך אדם שלא לקבוע עליו, כמו כן היבשות לא מעלה ולא מוריד" עכ"ל.

וכדברים הללו, השיג גם הג"ר אליהו שמאע {מחכמי ארם צובה}, בספרו שו"ת קרבן אשה {או"ח סי' ד'}, ודחה בתוקף את הדעה שהמציאות תקבע את הברכה.

וז"ל: "ותמיהא לי מילתא טובא מהיכא קא פסיק ותני דהלחם כשהוא מתייבש אף שעיקרו לחם, יש לו דין כיסנין ומברך עליו בורא מיני מזונות, דהדבר ברור מה שהביא הערוך ראייה לדברי הגאון מפסוק "וכל לחם צידם" וכו' היינו לומר שהדבר שכוססין אותו קרוי כסנין ולא למימרא דכל שכוססין אותו יש לו דין כסנין ומברכין עליו בורא מיני מזונות, דאין זה אלא כשעשו אותו מתחלה לשם כך, וכמו שכתב הגאון ז"ל שעושין אותו כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלין ממנו קימעא, אז יש לו דין כסנין ומברכין עליו בורא מיני מזונות. מה שאין כן בלחם שעיקרו פת גמור, תו לא פקעא ברכת המוציא אף שנתייבש" עכ"ל.

גם בשו"ת אהל יצחק {סי' ד'} לרבי יצחק חסיד {מחכמי שאלוניקי שבאותו דור}, הרבה להקשות על דברי העולת שמואל, ותחילה השיג על הוכחתו מדברי הערוך, כדברי החכמים הנ"ל.

וז"ל: "ולעניות דעתי דאין ראיה מכאן, משום דר' האיי לא תלה הדבר ביבשות לבד, אלא משום דמנהג בני אדם שאוכלין ממנו קמעא, ופי' דכשרוצה לאכול ממנו קמעא דרך עראי, עושין אותו יבש. דאם כוונתו משום יבשות, הוה ליה למימר כיסנין הוא שעושין אותו כעכים יבשין, והראיה ועל לחם צידם יבש היה כסנין, ומדלא קאמר הכי, משמע משום שהוא יבש, ומנהג בני אדם לאכול קמעה, דמשמע דאם אין מנהג לאכול קמעה, מברך ברכת המזון אף בכזית.

והרב הנזכר כבר נרגש מזה, וכתב דמ"ש דאוכלין בבית המשתה ומנהג לאכול קמעה, לאו היינו עיקר טעמיה וכו'. ונראה דאי כדבריו, עדיין אין צורך להאריכות זה, דהיה לו לומר, פת כיסנין הוא שעושין אותה כעכין יבשין וכו', למה לי לומר דמנהג בני אדם לאכול קמעה, למה לי המנהג, דאפילו אם אין מנהג בבני אדם לאכול קמעה, כיון שהוא יבש, אם אכל קמעה מברך במ"מ, ואם קבע סעודתו שאכל הרבה מברך המוציא וברכת המזון, אם תלוי ביבשות בלבד. אלא ודאי דלא תלה הדבר ביבשות בלבד, אלא משום דמנהג העושה כן הוא לאכול קמעא דרך עראי, והכל תלוי בעיקר עשייתו, אם עשה אותו לאכילת עראי, לא חייבו חז"ל המוציא וברכת המזון" עכ"ל.

הרי לך מפורש עולה מדבריו, כי ביאר לנו באר היטב שגדרי חז"ל לא ניתנו ללא טעם, אלא אם טעם וסברא, שהיבשות או מתיקות הלחם, היא רק הוכחה שכך דרך בני אדם לאוכלם לתענוג, ולעולם עלינו לבחון בכל מקום מה היא דרך אכילת בני האדם באותו מאכל.

והרב שדי חמד {ח"ד מערכת ברכות אות י' עמ' תשס"ד}, אחר הביאו את דברי הפוסקים הנ"ל המסכימים עם הרב בית דוד, הוציא מזה הלכה, וז"ל: "ומכל האמור תורה יוצאה לאלו הכעכין שבעיר הזו קאלץ ציבלעז, לברך עליהם במ"מ, כיון שהם אין נעשים אלא לאכילת עראי כנודע".

עוד ראה בספר חוקת הפסח להרב יצחק טייב {מחכמי תוניס, סי' תפ"ב ס"א}, שהביא דברי השיירי כנה"ג והבית דוד, ואף הוסיף להביא ראיה ליסוד דבריהם מהמשנה בתרומות {פ"ח מ"ג}, ומבואר דהסכים לדבריהם ולטעמיהם הנ"ל.

גם הכף החיים {להרי"ח סופר, או"ח סי' קנ"ח סקמ"ג}, האריך לחזק את דברי הבית דוד, ואחר שציין את כל הפוסקים הנ"ל העומדים בשיטתו, ומשיגים על דברי העולת שמואל, כתב עוד: "ומה שכתב הרב בית מנוחה {לרבי יהודה שמואל אשכנזי} בדיני נטילת ידים אות ד', דגם ירא שמים יכול לאכול מצה אחר הפסח בלתי קביעות סעודה, ויטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים ויברך עליה בורא מיני מזונות יעו"ש, אין דבריו מוכרחים, וגם הוא היפך כל דברי הפוסקים הנזכרים, ואפשר לומר אילו היה רואה כל דברי הפוסקים הנזכרים לא היה כותב כן", ועי"ש שלדינא העלה שאין לאכול מצה אחר הפסח רק בקביעות סעודה ובברכ המוציא, ועכ"פ מבואר שהסכים לדברי הבית דוד והפוסקים העומדים בשיטתו, וחיזק דבריהם. עוד ראה בס' יד אהרן {לר"א אלפנדארי, סי' קנ"ח דף מ"א ע"ב}, שהעלה בקצרה את דין השיירי כנה"ג להלכה.

עוד ראוי לציין את דברי שו"ת אבני שוהם {טומאשוב, ח"א סי' י"ז}, שלאחר שיצא לדון על ענין ברכת המצות כתב: "ולכן נלפענ"ד דבאמת אין שום שיטה דס"ל דפת דק ביותר שאינו בא לתענוג דיהיה לו פת הבאה בכיסנין" עכ"ד. הרי שהסברא שמנהג העולם קובע  לברכה, נחשב לסברא עיקרית לכל מי שנכנס לעיין בנושא.

הערה במנהג הספרדים במצות

הארכנו מעט בענין המצות, אף שאינו עיקר נידון ונושא שאלתינו, רק כדי להוכיח את הסברא של פת הבאה בכיסנין כמבואר. אלא שממוצא דבר אתה למד גם לענין ברכת המצות, כי רוב ככל הפוסקים הספרדים לדורותיהם העלו להלכה כי ברכת המצות לעולם היא המוציא, בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח, ולא היה מנהג מבוסס בעדות המזרח לברך עליהם מזונות, ואם נהגו כן הרי הם "המון העם" כדברי החיד"א, ורוב הפוסקים הנ"ל דחו מנהגם לחלוטין.

ומכאן תימה על מה שהעלה בשו"ת יחוה דעת {ח"ג סי' י"ב}, כי "מנהג הספרדים" הוא לברך על המצות מזונות לאחר הפסח, ונסמך על אותם פוסקים מועטים {עולת שמואל, בית מנוחה}, שמלבד שדבריהם כאמור תמוהים מן הסברא, כבר האריכו פוסקים רבים לדחות את דבריהם. {והתימה היותר גדול, שאף אותם פוסקים שהבאתי בכאן, לא נעלמו מעיניו, אלא כמעט כולם מובאים בתשובתו שם}.

ומה שהביא את דברי הפקודת אלעזר {לר"א בן טובו, סי' קס"ח, דף כ"ג ע"ב}, שמעיד על מנהג ארץ ישראל בזמנו לברך על המצות מזונות, הנה המעיין שם יראה ב' דברים חשובים: א. שגם הוא מזכיר שזה רק מנהג "המון העם", וא"כ אין זה "מנהג ותיקין". ב. שהוא לא מתכוין לחלוק על דברי הבית דוד הנ"ל, ולהכריע נגדו לעיקר הדין.

וז"ל שם: "איך שיהיה, אני איני כחולק עמ"ש הרב בית דוד ז"ל והמחב"ר ז"ל, אלא שכתבתי כ"ז שנלע"ד שהוא סמך למה שנהגו כבר העולם מכמה שנים המון העם וכמה מת"ח שאוכלים הרגאי"ף קודם פסח בתורת כיסנין בברכת במ"מ ומעין ג', ולאחר הפסח ג"כ כן הוא מנהג רוב העם בצנעא ובפהרסיא, בפרט כשיש איזה שבוע הכן סמוך לחג הפסח, מוציאין אותם במקום כיסנין, וכמו שהעיד המחב"ר ז"ל" עכ"ל. גם הרב נתיבי עם {סי' קס"ח} נסמך רק על עדות הפקודת אלעזר, וכאמור אין זה מנהג ותיקין.   

ומה שהוסיף וציין בהוספות {המובאות במהדורה החדשה של יחוה דעת}, שכן כתב "בפשיטות" בשו"ת שארית יוסף {להגר"י ידיד, ח"ב או"ח סי' ז'}, הרואה שם יראה שציין שיש רק מחלוקת בדבר ולא התכוין להכריע, וציין את הדברים רק כבדרך אגב. וז"ל: "כן הכריעו כמה מהפוסקים, לא עת האסף המחלוקת בזה".   

גם על דברי האור לציון {ח"ב פי"ב אות ג'} יש לתמוה, שאחר שכתב דברים של טעם, חזר בו מצד ה"מנהג" ומצד הוראת רבו הגר"ע עטייה.

וז"ל: "הנה מעיקר הדין היה צריך לברך על מצה המוציא לחם מן הארץ ומשום שאעפ"י שהמצה נכססת וי"א שכל דבר הנכסס ברכתו מזונות וכמו שהביא בשו"ע בסימן קס"ח סעיף ז', מ"מ כיון שכל הטעם שפת הבאה בכיסנין ברכתה בורא מיני מזונות הוא מטעם שאין רגילות לאוכלה לשובע ולקבוע סעודה עליה וכמו שכתב בב"י, א"כ מצות שדרך לאוכלם לשובע ולקבוע עליהם סעודה מן הראוי היה שיברכו עליהם המוציא לחם מן הארץ. אלא שמ"מ מנהג בני ספרד לברך על מצות בורא מיני מזונות, כיון שעל כל פנים המצה נכססת, וכיון שכן המנהג, אין לברך המוציא לחם מן הארץ ויש להם על מה שיסמוכו, וכן דעת מורנו הגאון רבי עזרא עטייא זצ"ל, וראה עוד מש"כ בענין זה במחזיק ברכה בסימן קנ"ח אות ה' ובכה"ח שם אות מ"ג ע"ש" עכ"ל. ולא הביא ראיה ל"מנהג" זה, ובפרט שגם לדבריו הוא סותר את עיקר ההלכה וטעמיה, ובפרט שהפוסקים שציין אינם מסכימים עם מסקנת ההלכה שהעלה. ובפרט הנוסח: "אין להם לברך המוציא וכו', ויש להם על מה שיסמוכו", הוא תמוה, דמלבד שלא הביא שום טעם מדוע ועל מה יש להם לסמוך, הרי סוף לשונו רק באה להליץ עליהם, ומדוע בתחילת לשונו קובע ש"אין להם" לברך המוציא. הרי לך שכל הלכה זו צריכה ועיון ובדיקה מחדש, גם אצל בני עדות המזרח.

דברי הזכרנו לחיים

והנה בספר זכרנו לחיים {לרבי רפאל חיים בנימין פרץ, מחכמי טורקיה, ח"א דף ב' ע"ב}, כתב בזה"ל: "מכת"י הרב ועצום כמהר"ר ס"ט הלוי, בן מגדו"ל למורי ורבי הרב הגדול רפאל יצחק הלוי, וז"ל: לענין ברכת החלוטין שאנו קורין איסקאלדאד"ה, הסכימו חכמי הישיבה הע"י, דהקטנים נעשו לעראי וברכתה מ"מ ומעין ג', אבל הגדולים שראוי לקבוע עליהם סעודה, צריך נט"י והמוציא ובה"מ, והיינו דוקא כשהחליטו אותם במים, אבל אם החליטום במי קטנית, אף הגדולים דינן כדין פת הבאה בכסנין, עכ"ל.

והנה השדי חמד, הבין מדברי עדות זו כי בכל מאכל עלינו להתבונן אם ראוי הוא לקבוע עליו סעודה או לא, ואין להתבונן מה היתה כוונת האופה במאכל זה. ומזה שלח להקשות על הרב זכרנו לחיים, כי מדברי הרב בית דוד לא נראה כן. אלא שהוא לא ראה את דברי הבית דוד במקורם, אלא ממה שהביאם רבי אברהם פריסקו {מחכמי טורקיה} בספרו בירך את אברהם {דף י"ח ע"א}.

ולכן חזר הרב פרץ בספרו זכרנו לחיים חלק שני {דף ג' ע"א אות ד'}, והעיר על דברי הרב שדי חמד, כי במחילה מדבריו נראה דלא ראה את דברי הבית דוד במקורם, כי הרב פריסקו לא העתיקם במדויק, ואם היה רואה המקור לא היה מעיר, כי בדברי הבית דוד מפורש דרך העולם באופן אכילת המאכל היא הקובעת, ולא כוונת האופה. וממילא העדות שהביא תואמת היא אף את דברי הבית דוד והפוסקים שהסכימו עימו.

וחזר השדי חמד והביא את הערתו זו בספרו שם, והודה לדבריו, וכתב על זה: : "ומ"מ אף לפי דבריו, נראה דבאלו הכעכין צריך לברך במ"מ, שהרי כתב דאם הוא במים לבד, כל שדרך בני אדם לקבוע עליהם מברך המוציא, משמע דאין הדבר תלוי שראוי לקבוע עליהם, אלא באם דרך בני אדם לקבוע, וא"כ אלו הכעכין שאין דרך בני אדם לקבוע עליהם, מברך במ"מ" עכ"ל.

ראיה נפלאה מהדברי מנחם

וראה גם ראה מה שהביא הרב מנחם מרדכי {מחכמי טורקיה שבאותו דור}, בספרו ההלכתי דברי מנחם {ח"א סי' קס"ח הגהת הב"י אות ג', פ"ז ע"ב}, בשם החכם מהר"י עזריה, שמביא שכבר בזמנו החלו לעשות את החלות המיועדות למאכל ולשובע מתוקות ועם תבלינים, ולכן הוא קובע כי ברכתם תהא על פי מנהג העולם שנוהגים לאוכלם לשובע.  

וזה לשונו: "נראה לי דאותן העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכסנין, כסברת ר' האיי ז"ל, ועושין ג"כ מאותה עיסה גלוסקאות גדולות כדי לאכול מהם בסעודה, כמו שעושים בבית שמחות ולשבתות ויו"ט, ואנו רואים דאפי' דנותנים בתוכה מיני תבלין ושמן וביצים, מברכין עליה המוציא, כיון דאדעתא דהכי עשויות, הו"ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך עראי, חייב לברך המוציא וג' ברכות, דאדעתא דהכי עשו אותו הלחם לקבוע סעודתיה עליה, ואותן שעושין דרך עראי דהיינו גלוסקאות קטנות, או חתיכת עיסה קטנות ולא גדולות, כיון שדרך העולם לקבוע סעודתו עלוהי, בטלה דעתיה אצל בני אדם, ויברך המוציא וברכת המזון, ואפשר להביא ראיה ממ"ש הטור בסוף סי' זה מלחם העשוי לכותח, עד כאן מצאתי כתוב מכתב יד למהר"י עזריה ז"ל" עכ"ל.

ודבריו הם קילורין לעיניים, שהרי הוא מוסיף שכן הוא הדין אף למי שיעשה מאותה עיסה לחמניות מתוקות, וירצה לאוכלם עראי, שמעשיו לא יועילו לו, כי דרך העולם ומנהגם לעולם יוכיח, כי כיון שהדרך לאוכלם לשובע, לכן נחשבים הם כפת גמור, ולא כפת הבאה בכיסנין שמיועדת לאכילת תענוג בלבד. וציין לדברי השדי חמד הנ"ל.

וראה עוד בשו"ת הרי בשמים {ח"ב, מהדו"ת סי' כ"ה} שכתב וז"ל: "וה"ה לענין פת כיסנין לא חשיב עוד שכר למים ומכ"ש מי שלקות דאשתנו בברכתם וכן לענין איסור תרומה וכי"ב הוי עלייהו דין השלקות כנ"ל, בודאי חשיב הנילוש בהן לפת כיסנין דבאמת העיקר תלוי בזה שאין דרך לקבוע עליו כ"ד הב"י הנ"ל, ובכל הני אין דרך לקבוע עליהן, וה"ה דחשיב מי פירות לענין כיסנין" עכ"ל. הרי שגם הוא מזכיר שדברי הב"י בדרך בני האדם, הם היסוד העיקרי לקביעת גדר פת הבא בכיסנין.

בחינת המציאות

לאחר שנתבאר באורך וברוחב, כי הגדר של פת הבאה בכיסנין על כל אופניו השונים, נאמר רק על פת שנעשית על מנת לאוכלה לתענוג בעלמא, וכך היא דרך בני העולם לאוכלה לתענוג, נתבונן בנידון שאלתינו, בענין חלות ולחמניות מתוקות והפיצה.

שכן אע"פ שכבר נשתכללה אפייתם, ואין על חולק כל כך שיש מתיקות ניכרת בפת שלהם, מכל מקום האם אי מי ראה בימינו, שכאשר מגישים לשלחן מנה אחרונה בסוף הסעודה, מגישים בין העוגות והמאפים השונים גם נתחי חלה מתוקה, או נתחי פיצה כדי לאוכלם לתענוג מחמת מתיקותם? הלא עינינו הרואות כיצד החלות המתוקות ניצבות בראש כל שלחן שמחות, במקום הקרוב ביותר לישיבת החתן ובעל השמחה, והם נאכלות לשובע כלחם מיוחד וטעים, ונמכרות גם כאחד הלחמים המשובחים במאפיות, ולא עלה על דעת אי מי להגישם בין הגלידות והמאפים כמנה אחרונה.

ומכאן שגם לחמניות המכונות "לחמניות מזונות", אין הדין נכון עם המדבקה שמדביקים להם, כי לעולם לא יוכלו לחמניות המוגשות בתחילת הסעודה, תהא מתיקותם אשר תהא, להיות כפת הבאה בכיסנין, הרי עצם הגשתם ונתינתם על השלחן בתחילת הסעודה, מוכיח יותר מכל כי כוונת המגיש לאוכלם דרך קבע בתחילת הסעודה, עם הסלטים המגישים עמהם, וכיצד נוכל להגדירם כאילו הם עוגות ועוגיות הנאכלות לתענוג בסוף הסעודה.

וגדולה עלינו עדותם של הרב גינת ורדים והרב דברי מנחם, שעוד בימיהם השתנה מנהג אפיית הלחם, להוסיף בו מתיקות ומיני תבלין, ולכן הכריעו הם כי כיון שדרך העולם לעולם קובעת את גדר הפת, שברכתו תהא המוציא על אף מתיקות הלחם.

וגם הפיצות הנמכרות בימינו, הרי עינינו הרואות שרק מי שרעב רוכש אותם לאכילה וקובע עליהם סעודה, ואין מי שיגיש אותם בין העוגות המתוקות המוגשות בסוף הסעודה, לפיכך דינם כלחם גמור לברך עליהם המוציא, בכל כמות שתהא.

מה גם שרוב מוכרי הפיצות כבר אינם ממתקים את הבצק, ונמצא שלכו"ע אין לברך עליהם מזונות. והגר"מ טולידנו בחוברת שהוציא, כתב כי לדעת חמיו הגר"ע יוסף ע"ה, רוב הפיצות בימינו צריכים להיות המוציא, והיה מצטער על מנהג העולם לברך עליהם מזונות בכללות.

ומה שהתרגלו בימינו לאכול פיצות ולחמניות "עראי" ולא לקבוע ע"ז סעודה, אין זה כמובן קובע לא את המנהג ולא את דרך העולם, כי העושה כן נסמך על רבותיו שהורו לו כן, ואין מעשה על סמך הוראה יכול לקבוע את דרך העולם. ודרך העולם תיקבע לעולם ע"י דרך הגשת המאכלים בסעודות, והיא לא השתנתה מאז ועד ימינו, לאכול דברים מתוקים בסוף, ודברים המשביעים בתחילת הסעודה.

ואסיים מעין הפתיחה, כי אין כוונתי בכל מאמר זה אלא לברר את הדין לפי דעת מרן השלחן ערוך ודבריו בבית יוסף, ולפי מסורת הפסיקה של גדולי חכמי ופוסקי הספרדים בכל מאות השנים האחרונות.

העולה מן האמור:

א. דעת הרמב"ם, כי פת הבאה בכיסנין היא לחם הנאפה עם דבש שמן ותבלין, וביאר הב"י דבריו כי באופן זה דרך העולם היה לאוכלו לתענוג ולא לשובע, משא"כ אם נאפה במים בלבד, שאז היה נאכל לשובע.

ב. הגדרת פת הבאה בכיסנין על אופניה השונים, שווה בכך שדרך העולם לאכול פת זו בסוף סעודתם לתענוג, ולא לאכילה לשם שובע.

ג. וכן מבואר בדברי גדולי הפוסקים, כי בכל מאכל ומאכל נדון האם הרגילות לאוכלו לשובע או לתענוג, ובירור זה יקבע את ברכתו.

וכ"כ בשו"ת הריב"ש, בשמים ראש, הגינת ורדים, הבית דוד משאלניקי, המחזיק  ברכה, שו"ת חסד לאברהם אלקלעי, שו"ת אהל יצחק חסיד, שו"ת קרבן אשה, שו"ת דברי מנחם, שו"ת הרי בשמים, שדי חמד, זכרנו לחיים, כף החיים, ישכיל עבדי, שו"ת אבני שוהם, ועוד.

ד. לפני מאות בשנים, בזמן הרמב"ם והבית יוסף, לא היו רגילים לתת מתיקות בלחם, וממילא לחם עם מתיקות נחשב לפת שנאכלת לתענוג, כמו עוגות בימינו. 

ה. עם השנים, החלו להוסיף תבלינים ומתיקות בלחם הנאפה, מה שגרם לפוסקים לפסוק, כי הדין משתנה וגם על לחם עם מתיקות ותבלינים יש לברך המוציא בכל כמות, כמבואר בדברי הגינת ורדים והדברי מנחם.

ו. לפיכך דין חלות מתוקות ולחמניות מתוקות שרגילים לקבוע עליהם סעודה הוא המוציא, ואפילו בהם תהא מתיקות רבה.

ז. וכן דין הפיצות בימינו, לברך עליהם המוציא בכל כמות, כיון שהדרך לאוכלם לשובע ולא לתענוג.

ח. רוב פוסקי הספרדים, סוברים כי ברכת המצות, אף שהם קשות ונכססות, היא המוציא בכל כמות, בין בפסח בין לאחר הפסח, ואין להתחשב במנהג ההמון בזה, כיון שהמצות עיקרם נעשה לשם שובע ולא לשם אכילת תענוג. 


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!