פרק מאלף וסיפורי מופת על ה'גנן' הצדיק, הגאון רבי סעדיה בן אור זצ"ל | ליומא דהילולא – ה' אדר

אור זרוע לצדיק

הגאון רבי סעדיה בן אור זצ"ל

ארץ נחלי מים

ערש הולדתו של הגאון הצדיק רבי סעדיה בן אור (דוראני) זצ"ל, ביישוב חרף אלהיגה שבמחוז חוגריה. יישוב זה שוכן על גבעה, בשפתו של צוק הרים תלול, ולמרגלותיו נחלי מים, מעיינות ותהומות בבקעה ובהר. מיקומו באזור בני יוסף, והוא מוכר גם בכינוי בני יוסף בסתם.

הואדי הסמוך ליישוב עמוק ורחב ביותר, ויש בו כל עץ עושה פרי עם פרי מגדים. כינויו של ואדי זה היה "ואדי אליהודיה". יש ששיערו שהוא היה רכושה של אישה יהודייה עשירה, אך זקן מופלג מגויי הארץ שח את המעשה הבא:

שטח הואדי היה שייך לשייך עבס אלפכרי, שלא היו לו ילדים. כאשר שמע השייך שישנה באזור יהודייה צדקת שכל דרכיה בחסידות, ביקש ממנה שתתפלל בעדו – שיהיה לו בן שיירש אותו. משום דרכי שלום התפללה עליו הצדקת, ואכן תפילתה עשתה פירות ונולד לו בן שנקרא חמדי. לאות הוקרה והערכה קרא השייך את הואדי "אליהודיה" לכבודה, שכן יהודית היה שמה.

גם בדורות האחרונים, הגויים שבעיר ידעו להעריך את בני הקהילה היהודית, ויחסם אליהם היה טוב, כך שמעולם לא פגעו בהם לרעה.

התושבים היהודים היו דבקים בכל עוז בלימוד התורה ובקיום המצוות. ביותר התברכו במידת הכנסת אורחים, והיו מהנים תלמידי חכמים מנכסיהם. אף הם עצמם עסקו רבות בתורה, וגם מחכמת הנסתר לא מנעו את ידם והלכו לאור האר"י ז"ל ותלמידיו. ביניהם היו מצויים יהודים שלימדו אף את בנותיהם קרוא וכתוב.

בעלי תורה ובעלי חכמה היו תושבי חרף אלהיגה. רבי סעדיה בן אור תלה זאת בהיותה עיר השוכנת על מעיינות מים ובארות מים חיים, נהרות ונחלים, עד שכינו אותה "צפת של תימן". יסוד המים מורה על הקדושה והטהרה, מי חכמה ודעת, ואף הם היו נוהגים לטבול בכל בוקר במקווה טהרה, בבריכות העולות על גדותיהן, וכך היו בעלי תורה וקדושה, כי טהרת הגוף מועילה לטהרת הנפש.

למשפחותם לבית אבותם

מחשובי הרבנים בקהילת חרף אלהיגה היה הגאון רבי שלום ב"ר עואץ' ב"ר יחיא זצ"ל, המכונה דוראני – על שם מוצא משפחתו בדוראן שבמרכז תימן. רבי שלום היה תלמידו של צדיק יסוד עולם, הגאון הקדוש רבי יעיש קוריני זצ"ל, אשר התבטא לא פעם על אודות תלמידו האהוב: "יש לי מרגלית בחרף אלהיגה" – וכוונתו לתלמידו החביב רבי שלום. לימים זכה התלמיד להיקשר בקשרי נישואין עם רבו הגדול, כאשר נכדו – רבי סעדיה בן בנו רבי עובדיה, נשא את נכדתו של רבי יעיש – הרבנית רחל ע"ה.

רבי שלום כיהן כדיין בבית דינו הקבוע של הראב"ד, הגאון רבי חיים יוסף דפתי זצ"ל, יחד עם הגאון רבי שוכר אברהם גוהמי זצ"ל. שלושה בנים היו לרבי שלום, וכמקובל הם נקראו על שם אביהם: רבי דוד (דאוד סאלם), רבי שלמה (סלימאן סאלם) ורבי עובדיה (עואץ' סאלם).

בדור הבא שימשו ברבנות חרף אלהיגה וסביבתה בניהם של הרבנים הללו, ובית הדין הקבוע התקיים בראשות הגאון רבי עואץ' ב"ר חיים דפתי – גדול בתורה ובעל שם טוב, כשחברי בית הדין היו הגאונים רבי שלמה ב"ר שוכר גוהמי ורבי דוד ב"ר שלום.

בן נוסף של רבי שלום, הוא רבי עובדיה, כיהן כנשיא הקהילה היהודית ביישוב, וכן כ"עאקל" שבמסגרת תפקידו היה אחראי על גביית המיסים לשלטונות, וזאת שלא על מנת לקבל פרס. בניגוד למקובל במקומות אחרים, רבי עובדיה לא קיבל כל שכר על עבודתו, לא מן השלטון ולא מהקהילה היהודית, אך לעיתים כוסו הוצאותיו על ידי בני הקהילה.

שני בתי כנסת מפוארים היו ביישוב. בראש האחד עמד הדיין רבי עואץ' דפתי כמארי, ובראש בית הכנסת השני עמד רבי עובדיה.

בנו של רבי עובדיה, הגאון הצדיק המקובל רבי סעדיה בן אור זצ"ל, סיפר על אביו כי מדי בוקר לא היה מתחיל לעסוק בשום מלאכה, עד שלאחר תפילת שחרית היה משלים את חוק לימודיו – חק לישראל ותפילות מתוך הסידור העתיק שערי ציון. וכך גם בלילה, לא היה פונה ללון עד שחתם את יומו בלימוד מאמר בספר הזוהר הקדוש. כך הייתה דרכו בקודש כל הימים.

נתיבי עלייה

ביום שני של ראש חודש, א' באדר תרע"ד, נולד רבי סעדיה כבן בכור לאביו, רבי עובדיה ב"ר שלום זצ"ל.

גם במעלליו יתנכר נער, ובגיל שלוש שנים כבר ידע קרוא וכתוב. מאז המשיך ללא הרף בשקדנותו שלא ידעה גבולות. משגדל קמעא קיבל תורה מפי גדולי חכמי האזור, ובראשם הגאון הקדוש שר בית הזוהר רבי חיים סנואני זצ"ל, אשר נפשו נקשרה בנפשו.

על תחילת הקשר ביניהם סיפר לימים הגר"ח סנואני בספרו "מקום מקדש" פרשת כי תצא, על הפסוק "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" (דברים כד, ז):

ויהי מדי צאתי מביתי אל מקומות ישראל, ויהי מדי בואי אל מקום אחד היושב על הגיא, והוא הנקרא חרף אלהיגה, ואתקבל שם למלמד תינוקות. והיה בין התינוקות תינוק עילג, ובהגיעו לפסוק זה הוציא הפסוק הזה מלשונו ללשון אחר כפי עליגותו, וזה נוסחו: "כי ימצא איש עולב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמל בו ומחלו, ומת העלב ההוא". ואתבונן בלשון זה, ואמצא בו רמז נאה ויפה דרך מוסר. ואומר: אין זה שנתעוררה דעתי להתבונן בפסוק זה, כי אם שה' רוצה לזכני לרמז גדול.

וכאן האריך רבי חיים סנואני בביאור רמז מוסרי נאה בפסוק זה, על פי טעותו של אותו תינוק – שלא היה אלא תלמידו החביב רבי סעדיה בן אור, וכמו שאמרו חז"ל "ודילוגו עלי אהבה". באותו מעמד בירך רבי חיים את התינוק, ומיד התקיימה ברכתו והוא נתרפא מעלגותו, ופיו הפך לפה מפיק מרגליות.

אביו, שחש בשקיקה העצומה של בנו ללימוד התורה, לא חס על כספו, והיה מזדרז ונהנה לרכוש עבורו עוד ועוד ספרי קודש – בכל פעם שסוחר הספרים היה מגיע ליישוב, פעמיים בשנה.

פעם תמה הסוחר: "האם אכן ראוי הילד בן השש לזכות בספר כה יקר, בן שני כרכים"?

כעבור חצי שנה, כשהגיע שוב ליישוב, בחן את הילד והופתע לגלות כי הלה ידע בעל פה את שני הכרכים!

משראה כך הסוחר המופתע, החזיר לאבי הילד את כל מחיר הספרים על אתר!

בעת הגיעו למצוות, בגיל שלוש עשרה שנים, נסמך רבי סעדיה להוראה על ידי רבו הגר"ח סנואני. כעבור זמן קצר הוסמך אף לשחיטה על ידי הגאונים רבי יעיש יוסף מנגם ורבי שלום חדיפי זצ"ל. אבל למרות זאת לא נהג רבי סעדיה לשחוט בפועל, לרוב עדינות נפשו וגודל האחריות שבכך.

בזקנותו, כאשר נשאל לטעם הדבר שלא עסק בשחיטה, השיב כי חס הוא על בעל החיים בשעה שמניח את להב הסכין על גרונו. תמה השואל, "האם צמחוני הוא הרב"? אך נענה: "לא, את התיקונים על פי הסוד מתקן אנכי על ידי אכילת בשר".

בסוד ישרים

כבר בצעירותו, לאחר שמילא את כריסו בש"ס ופוסקים והתקדש בקדושה יתרה, נכנס רבי סעדיה בדחילו ורחימו לחסות בין כנפיה של תורת הסוד. תשוקתו ללימוד הייתה כה עזה, עד שבלילות היה עולה לגג ביתו ולומד לאור הלבנה. את כל שמונה שערים לרבנו האר"י ז"ל למד בשעות הלילה, מחוסר נרות, ואף את הזוהר הקדוש שינן לאור הירח פעמים רבות עד אין מספר.

על שליטתו במכמני חכמה זו והבנתו בה כבר בגיל צעיר, יש ללמוד ממה שהעיד רבי סעדיה בספרו "נתיבות החכמה" (עמ' רנו) בעניין נוסח התפילה שבין התקיעות:

ואני הקל והצעיר, בימי חלדי בעודני בימי חורפי, הייתי מסדר הכוונות של התקיעות לפני כבוד אבא מארי זלה"ה אשר היה התוקע בבית הכנסת שלנו, והיינו נוהגים לומר סדר התפילות הכתובות בספר נהורא השלם בין הסדרים של התקיעות, והרגשתי מיד בטעות זו, והייתי מדלג שֵם זה.

הולך וגדל

כשגדל רבי סעדיה החל ללמד תורה לתינוקות של בית רבן. בהמשך, משהוכרה גדולתו, מונה למנהיג קהילת היהודים בחרף אלהיגה, והרביץ תורה ברבים. שמעו וגדולתו הגיעו אף לגויי הסביבה, שהיו עולים אליו לבקש ברכה והצלה בעת מצוקה.

עין בעין היו הפונים אליו רואים ישועות. יהודים וערבים כאחד היו מתדפקים על דלתו לבקשת עזרה. וכפי שסיפר אחיו, ר' אברהם שלום: "בכל פעם, כשהארבה היה עט על שדות התבואה – היו הערבים רצים בבהלה לרבנו. הצדיק היה רושם שמות על פתקה ומתפלל, והארבה היה בורח ונעלם כלא היה"!

לפרנסתו עסק רבי סעדיה בצורפות כסף, מקצוע אותו קיבל מאביו ודודו. עימו היה עוסק במלאכה אחיו, רבי חיים שלום. בקדושתם היו נשמרים שלא לדבר עם אישה, ולכן היו מסתגרים בחדר עבודה פנימי, והפקידו ביד אחיהם הקטן את הטיפול מול הנשים שבאות לתקן את תכשיטיהן. הוא היה גובה מהן את התשלום, ומכניס לאחיו את הנצרך לתקן.

בארץ ישראל

בשנת תש"י עלה לארץ הקודש יחד עם משפחתו ובני קהילתו. לאחר נדודים במחנות ובמעברות, קבע את מושבו בעיר רעננה. כרבו, הגה"ק רבי חיים סנואני, סירב רבי סעדיה ליטול על עצמו שררה – גם כשהוצע לו לכהן כרב המקומי, ונמנע מקבלת משרה תורנית. למחייתו עבד כ…גנן.

אבל עם הסתרתו העצומה, המשיך בכל עת בעבודת ה' בצדקות וביושר. לימודו היה מתוך שמחה ובמתק שפתיים, וכל הליכותיו היו בקדושה ובטהרה. הרבה בתעניות דיבור, בעיקר בימי שני וחמישי, וכן בתקופת השובבי"ם. רוב ימיו נהג ארבעים ימי תענית דיבור רצופים, במשך כל חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ובזמן זה היה מקדיש את כל זמנו להגות בתורה ובתחנונים להשי"ת. אשרי עין ראתה כל אלה!

שליח ציבור מובהק ומומחה היה רבי סעדיה, שניחן בקול צלול וערב אשר הרטיט את לב שומעיו. וכשהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים ודמעותיו זולגות כמים, היו תפילותיו הנרגשות מרעידות את הלבבות ומביאות לתחושת התעלות רוחנית כבירה.

ענוותנותו הייתה מופת לרבים, כשהוא כאמור מסתיר את גדולתו ומכבד כל אדם, קטן כגדול. עדינות נפשו ומאור פניו הקרינו שמחה ושלוות נפש על כל הסובבים אותו. התפרסם כאוהב ישראל מופלא, תמיד דיבר בשבחם של ישראל, והשתתף בשמחתם ובצערם של הכלל ושל הפרט. רבים פנו אליו ליהנות ממנו עצה ותושייה, ורבים מהפוקדים את ביתו זכו לישועות.

ברעננה הנהיג את קהילת "נצח ישראל" יחד עם עמיתו רבי עובדיה חיים יוסף זצ"ל. במשך שנים רבות חינך את צאן מרעיתו, הדריכם והנחם בדרך ישרה והרעיף עליהם טללי תחייה זכים. בדרשותיו השפיע דברי תורה מתוקים מדבש, ערבים לנפש, אמרות ה' טהורות.

תקופה מסוימת למד עם הצדיק מרעננה, רבי יצחק הוברמן זצ"ל, שלימים העיד כי רבי סעדיה זכה לגילוי אליהו! רבי סעדיה עצמו גילה זאת באחרית ימיו לתלמידו, רבי חיים עדני. היה זה לאחר שהפציר בו רבות, והִרבה לשאול, ואז כתב על דף שפעם אחת נגלה לו אליהו זכור לטוב.

יריעה נפרדת ראוי לייחד על קשריו ההדוקים עם אחיו, הגאון הצדיק רבי חיים שלום זצ"ל, פועל הישועות. רבי חיים יסד בביתו את בית המדרש "לאה ורחל" ללימוד תורת הנגלה והנסתר, והנהיגו יחד עם אחיו רבי סעדיה.

קדשנו במצוותיך

מורגל היה רבי סעדיה בכל הנהגות הקדושה הכתובות בספרים, ובפרט הנהגות החיד"א, הגאון רבי חיים פלאג'י והבן איש חי, וכפי שהנהיג מורו ורבו הגאון רבי חיים סנואני זצ"ל.

ידיעותיו על מסורות יהודי חוגריה היו מקיפות ומעמיקות, ורבים נעזרו באוצרו הבלום. עם זאת, כשהוצע לו להתמנות כמרצה במוסד מקצועי, סירב לכך ונימק: "אני רוצה להיות בעולם הבא בטרקלין, ולא בפרוזדור".

גם בחיבוריו היה מביא מכתבי גאוני שרעב שטרם זכו לראות אור עולם. בפרט היה מוקיר את הזכות שזכה לה, לשאת לאישה את נכדתו של הגאון הקדוש רבי יעיש קוריני, ורבות העלה בחיבוריו מחידושי רבי יעיש – שאותו היה מכנה "הסבא קדישא". כך גם קרא לחיבורו על תהלים בשם "טיפי שמן", להנציח את זכר חיבורו האבוד של רבי יעיש שנקרא בשם זה.

כל חייו ראה חשיבות גדולה לשמר מסורת אבות, ולהנחילה לבני הדור הצעיר. גם בהקדמת ספרו קודש הילולים הרחיב לתאר את קורות משפחתו ועיר מולדתו חרף אלהיגה, לתת לה זיכרון בספר, למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו. ומעידים תלמידיו כי היה מלמדם בדרך סיפור, וכך מאהיב עליהם את התורה.

לא ברעש ה'

כשהיה רואה אדם המדבר שיחת חולין בבית המדרש, כאב ליבו על כך, אבל מרוב עדינות נפשו לא היה מעיר אלא גונח לעצמו בניגון עצוב: "חטאתי לה', חטאתי לאלהי ישראל… לא ברעש ה', לא ברעש"…

"תשים ותברח"!

כפי שהעיד תלמידו, רבי חיים עדני, בכל חודש היה נותן בידו מעטפות כסף ורשימת כתובות בבני ברק, מבקש שיתחב מעטפה מתחת לכל דלת, ומזהיר: "תשים ותברח, שלא יראו אותך"!

כוח הברכה

רבים ראו ישועות בזכות ברכותיו של רבי סעדיה. עקרות זכו לפרי בטן, חולים נתרפאו, ומעוכבי זיווג מצאו את זיווגם.

תופעה נפוצה הייתה אצלו, שכאשר בא אדם להתברך היה הרב מברך אותו במתינות ובריכוז, ותמיד פירט בברכה את כל צרכיו של אותו אדם – מבלי לדעת עליו מאומה קודם לכן. הוא היה מפרט בדיוק את הישועות שלהן צריך המבקש, ותמיד קלע על השערה.

כך אירע עם אישה מירושלים, שהגיעה לבית הרב כדי לבקש פתרון לבעיה שהייתה לה. כשהגיעה לביתו, מסרה לה בת הרב כי לצערה אביה מאושפז בבית החולים. האישה לא היססה ומיד נסעה לבית הרפואה, לחדרו של הרב.

בעודה מתקרבת אליו, עוד בטרם פצתה את פיה, אמר לה הרב: "אליהו, אליהו". האישה נפעמה, שכן זה היה שם בנה שבעניינו הגיעה. יתרה מזו, בעודה משתהה נפעמת, הוסיף הצדיק ואמר: "שובי לביתך ויהיה בסדר". לא היה גבול להתפעלותה והתרגשותה, שכן מעולם לא דיברה קודם עם הרב, אף פעם לא סיפרה לו באשר לבעייתה, ובפעם הראשונה היא רואה את הצדיק ומיד הוא יודע באשר לבעייתה.

מעוצמת ההתרגשות צייתה לדבריו וחזרה לביתה ללא היסוס. מיד כשפתחה את דלת ביתה צלצל הטלפון, ובעודה מרימה את שפופרת הטלפון שמעה מעבר לקו את קולו של אליהו – בנה היקר, אשר זה כארבעה חודשים שוהה בארץ רחוקה ולא יוצר קשר כלל. ועתה, למרבה שמחתה, "החלטתי לחזור לארץ", בישר בנה.

תורת הסב"א קדישא

סופר פורה היה רבי סעדיה בן אור. חיבוריו הרבים מכילים בתוכם ביאורים ופירושים, דברי מוסר וחידושים, רמזים ודרושים, דברים נפלאים וקדושים המיוסדים על אדני דברי חז"ל המקודשים, בעלי התלמוד והמדרשים, חכמים ופרושים, מקובלים ומפרשים. והכל בלשון צחה וברורה, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

את תורתו החל להוציא לאור כעשר שנים קודם פטירתו, לאחר שהחלים ממחלה, והבין כי מן השמים רומזים לו שעליו להתחיל להפיץ את תורתו שבכתב ברבים. מאז גלי לדרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא.

חיבוריו הרבים הם: "ארזי אל" – על התנ"ך; "טיפי שמן" – על ספר התהלים "קודש הילולים"; "מחמדי אל" – חכמה ומוסר; "משנת חכמים" – על מסכת אבות; "נופת צופים" – על הנביאים; "נתיבות החכמה" – חכמה ומוסר; "עצי בשמים" – על חמש מגילות; "ערוגות הבושם" – על התורה; "פאר מלכות" – על הכתובים.

אוהב ישראל

בשנת חייו האחרונה פקדוהו ייסורים קשים ומרים. בתחילת חודש אדר תשנ"ו פרצה שריפה נוראה בבית מדרשו, והוא נשרף כליל. לאחר שבועיים נוספים, בכ"ז באדר, נסתלק לבית עולמו אחיו, ידידו ורעו בלב ונפש, הגאון רבי חיים שלום זצ"ל. באותו שבוע נפטרה גם נוות ביתו של רבי חיים, הרבנית ברכה ע"ה, לאחר שנכוותה קשות בשרפה שבבית המדרש.

גדול היה צערו של רבי סעדיה, עד שהתבטא ואמר כי אינו יכול לחיות כשאחיו אינו עימו. מספר חודשים לפני פטירתו גילה לתלמידו הקרוב, הגאון רבי חיים עדני, את צוואתו ומבוקשו האחרון – כיצד להתעסק בקבורתו וללמוד לעילוי נשמתו.

בשלהי חודש שבט תשנ"ז נפטרה על פניו בתו ע"ה. ובתאריך ה' באדר א' תשנ"ז, במלאת השבעה לפטירתה, נתבקש הגאון הצדיק רבי סעדיה בן אור זצ"ל לבית עולמו והוא בן שמונים ושלוש שנים. תוך שעות אחדות כבר נטמן בבית החיים ברעננה, כשעל פי צוואתו לא נישאו הספדים, ועל מצבתו נחקק התואר המגלם ומבטא את דרגתו הנשגבה – "אוהב ישראל".

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כמאמר חז"ל, ואף בציונו הקדוש נושעו רבים שעלו להתפלל בזכות הצדיק ולעורר ישועה ורחמים לכלל ופרט.

---