פרק עשירי: מחאות וסערות
פעילות ועד הישיבות
יש לציין, שגם ועד הישיבות לא נשאר אדיש למתרחש במחנות העולים. בראשית פברואר 1950, פרסם ועד הישיבות תזכיר על המצב במחנות העולים. בתזכיר כלולות התקפות חריפות נגד ההתנכלויות לחיי הדת ולחינוך הדתי. במיוחד התלוננו ראשי ועד הישיבות על המצב במחנה עין שמר, בו נאסר על המורים שנשלחו למחנה מטעם ועד הישיבות ללמד לימודי קודש. לטענת ועד הישיבות, נעשה המצב במחנות קשה במיוחד עם עלייתם של יהודי תימן. במחנה עין שמר, לא רק שנאמר למורים ללמד חשבון ועברית בלבד, ורק במסגרת הכיתות שנפתחו מטעם מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית, אלא אף הופסקו בכוח ובאיומים לימודי הקודש בבית הכנסת אשר במחנה. דרישותיו של ועד הישיבות לפתוח כיתות דתיות נתקלו בסירוב מוחלט, כאשר הנימוק היה, כי אין תקציב. גם ההצעה להביא מורים דתיים שילמדו בהתנדבות נדחתה, בטענה ש"במסגרת ממלכתית לא תיתכן כל התנדבות".
תלונות דומות נשמעו על ידי השר יצחק מאיר לווין נשיא אגודת ישראל, במכתב אל הנהלת ועד הישיבות. במכתבו כתב השר לווין, כי המדריכים והמנהלים במחנות השתדלו לשכנע את העולים, כי "הדת הוא דבר שבגלות, ואין בו צורך בארץ ישראל". גם הרב לווין שהיה שר בסעד בממשלת בן גוריון התמקד בנעשה במחנה עין שמר, ועמד בין השאר על מעצרם וגירושם של שני מורים דתיים, שבאו למחנה כדי ללמד את הילדים.
המשבר הלך והחריף. עיתון "הצופה" דווח על המשך "ציד נפשות וחטיפת נשמות" במחנות העולים. (עיתון "המודיע" של "אגודת ישראל" עוד לא היה קיים.)
לעומת זאת, לפי טענת שר החינוך, מר זלמן שזר, והמנהל הכללי של משרד החינוך, לא הייתה כל אמת בטענות אלה, ותושבי מחנות העולים מאד מרוצים מבתי הספר הקיימים. דבריהם נסתרו על ידי חברי מפלגתם עצמם, כשהתפרסם מכתב של נציגי "העובד הדתי" (סיעה דתית במפלגת השלטון מפא"י) אותו כתבו להנהלת הסוכנות, אשר בו התלוננו על החינוך החילוני הניתן לילדי העולים הדתיים, ועל ההתנהגות המחפירה של המדריכים.
עוד פורסם, על מהומות שפרצו באחת השבתות במחנה פרדסיה, כשמשגיח הכשרות ניסה למנוע חילול שבת של עובדי הסוכנות, ומאות עולים הצטרפו אליו. עיתוני השמאל האשימו את המשגיח במהומות, בטענה שהוא שידל את המתנגדים לחילול השבת לפרוץ בכוח למקום, על מנת למנוע חילול שבת. בעיתונות תיארו בהרחבה גם את המהומות במחנה עין שמר ואת התקריות במחנות האחרים, כתוצאה מהמתח בין העולים ומנהלי המחנות על רקע החינוך החילוני הניתן בניגוד לרצונם לילדיהם. דעת הקהל בארץ ובריכוזי היהודים בארצות הברית החלה לסעור, וכולם עמדו על הצורך לפתור את בעיית החינוך במחנות העולים.
יריות באוויר
מספר שבועות לאחר המהומות בעין שמר ארע באותו מחנה רצח מחריד. ריב פרץ בין נשים, שעמדו בתור לקבלת מזון. מנהל המחנה הזמין את השומרים, אשר עצרו את אחת הנשים. מעצר האישה נחשב בעיני העדה התימנית לפגיעה בגדרי הצניעות, וקבוצה גדולה של עולים הגיעו לתחנת השומרים, וביקשו לשחרר אותה. פרצה קטטה בין התושבים ושומרי המחנה. נורו מספר יריות באוויר.
"מדוע אתה יורה?" שאל אחד התושבים.
"אני רוצה להתנקם בכם על המהומות בחודש שעבר(!)" השיב השומר.
נשמע מטח יריות נוסף, ואחד העולים, סלים אבן סלים יעקב ג'ירפי, נפל שדוד מכדורי השומר.
סערה בממשלה
ב-17 בינואר 1950, ימים ספורים לאחר ביקורו של שר החינוך, זלמן שזר, במחנה פרדסיה וניסיונו הכושל להגיע לידי הסכם עם העולים, התקיימה ישיבת ממשלה סוערת. בישיבה הודיעו כל השרים של "החזית הדתית המאוחדת", שיפסיקו להשתתף בישיבות הממשלה, אם לא יובטח חינוך דתי במחנות העולים. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ערך תמרונים שונים, כדי להתחמק מהתחייבות להביא לידי שינוי, והשרים הדתיים הודיעו, שהם אינם יכולים להמשיך להיות שותפים להחלטות הממשלה, ולא ישתתפו עוד בישיבות. ראש הממשלה התרה בהם, שיראה את היעדרותם מישיבות הממשלה כהתפטרות, ויודיע על כך בכנסת. מימדי המשבר והתלונות הרבות שנשמעו, הן מצד המפלגות הדתיות והן מצד העולים, התגברו, והשרים הדתיים קיימו את איומם, והפסיקו להשתתף בישיבות הממשלה. בן גוריון הודיע בכנסת, שבלתי אפשרי שחבר ממשלה ינהל את משרדו בלבד, בלא ליטול חלק באחריות המשותפת, ויש לראות בכך התפטרות אוטומטית מן הממשלה. נערכה הצבעה, ובן גוריון לא זכה בתמיכת הכנסת.
נוכח המצב שנוצר, וכדי למנוע את התפרקות הממשלה, הסכים ראש הממשלה למינוי "ועדת חקירה ממלכתית", שתחקור את ההאשמות שהועלו על ידי העולים, העיתונות, השרים וחברי הכנסת הדתיים, על כפיית חינוך חילוני במחנות העולים. בן גוריון היה בטוח, שידו תהיה על העליונה, ובעזרת ועדת החקירה יצליח להפריך את כל ההאשמות, ולהוכיח שהעולים החדשים "מאד מרוצים מן המצב הקיים".
אולם לפני שהתחייב לקבל את מסקנות הועדה, רצה להיות בטוח, שהועדה לא תגיע ל"ממצאים בלתי רצויים" מבחינתו ומבחינת חבריו בתנועת העבודה. לכן החליט, לשגר קודם לכן "ועדת חקירה פרטית" מטעמו, אשר תבדוק את המצב במחנות העולים, ורק לאחר מכן, ועל פי הממצאים של ועדת החקירה הפרטית, יחליט, כיצד להתייחס לועדת החקירה הממלכתית, שאת מסקנותיה הוא יהיה חייב לקבל.
בו גוריון בחר בשני אנשי צבא נאמנים עליו, אלוף משנה חוטר ישי וסגן אלוף נחמיה ארגוב, על מנת שיבדקו את המצב בשני מחנות של עולי תימן, עין שמר ובית ליד (פרדסיה). הללו ביקרו במחנות, נפגשו בעיקר עם מנהלי המחנות, וכתבו בדו"ח שלהם בדיוק את אשר רצה בן גוריון לשמוע… הדו"ח שיבח את התנהגותם של המנהלים ושל סגל העובדים במחנות העולים. בין השאר כתבו הקצינים חוטר ישי וארגוב, שלדעת הועדה, "היו אלו גורמים מבחוץ, שניסו להסית את העולים נגד עובדי המחנה". הם ציינו, ששני בחורי ישיבה, הם אשר, בין שאר ה"מסיתים", "עוררו את אנשי מחנה עין שמר לקנאות דתית". באשר למצב החינוך מצאו חברי הועדה, אלוף משנה חוטר ישי וסגן אלוף ארגוב, כי "החינוך השביע את רצון תושבי המחנות, וענה על דרישות ההורים" הדו"ח דחה על הסף גם את הטענות של חילול השבת בפרהסיה וגזיזת פאות.
לאחר קבלת הדו"ח משני הקצינים הנאמנים עליו, בו גוריון היה בטוח שגם ועדת החקירה הממלכתית תגיע למסקנות דומות, וכל חששותיו נמוגו,
אין אנו צריכים להוכיח, שישנה השגחה פרטית בכל המתרחש בעולם, ידוע מאמר חז"ל "כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה." ועל השליטים נאמר: (משלי כ"א, א') "לב מלכים ושרים ביד ד'," והנה הובילה התפתחות העניינים לכך, שבן גוריון "נפל בפח".שטמן לעצמו , נוכח דו"ח ועדת החקירה הפרטית שמינה, היה בטוח שגם וועדת חקירה הממלכתית תגיע למסקנות דומות. גם הידיעות שהגיעו מארצות הברית, על הפגנות הזדהות גדולות נגד הכפייה האנטי דתית בארץ הדאיגו אותו, כי חשש, לירידת הכנסות המגביות והסכמתו למנוי וועדת חקירה תביא להרגעת הרוחות.
אספות רבות רושם
כדי לחזק את תודעת הציבור לחשיבות המאבק נגד הכפייה האנטי דתית במחנות העולים והבטחת חינוך דתי לילדיהם, קיימנו מטעם ארגוננו החדש, "חבר פעילי המחנה התורני", בט' בניסן תש"י, אספה רבת משתתפים באולם "סיני" בבניין בית הכנסת הגדול בתל אביב. היה זה כחודש וחצי לפני פרסום המסקנות של ועדת החקירה הממלכתית. באספה הצהרנו, שאנו ארגון בלתי מפלגתי, אין לנו שום שאיפות פוליטיות, ומטרתנו היחידה היא להבטיח, שכל ההורים שירצו בכך, יוכלו לשלוח את ילדיהם להתחנך בבתי ספר דתיים.
ימים ספורים לאחר אספה מוצלחת זו, התכנסנו בביתו של הרב יעקב לנדא, רבה של בני ברק, והחלטנו על קיום ועידת יְסוד של "חבר פעילי המחנה התורני". הועידה התקיימה בירושלים בחול המועד פסח תש"י, בהשתתפות בני ישיבה פעילים ואברכים מכל הישיבות. בראש השולחן ישבו הרב יעקב לנדאו, הרה"ג איסר זלמן מלצר, רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי יחזקאל סרנא, הרב יצחק מאיר לווין ועוד רבים מגדולי ישראל. הרה"ג רא"ז מלצר פנה לתלמידי הישיבות ואמר, שחובה היא, שכל אחד יקדיש לכל הפחות שבועיים בשנה לפעילות, לעבודת ההצלה של ילדי העולים, והבטיח, שכל מי שיקדיש את הזמן הזה, לא יינזק בלימוד. גם הרב לנדאו דיבר, וביקש לא לחשות, ולצאת ולפעול. את הנאום המרכזי נשא רבי שלום שבדרון, שהוסיף לפעול עד סוף ימיו במסירות נפש עבור "הפעילים" בחיזוק הציבור ובגיוס אמצעים לחינוך ילדי ישראל לתורה ולמצוות.
מסקנות ועדת החקירה
המחבר, ר' צבי גוביץ, מביא את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית הראשונה בנושא "החינוך במחנות העולים".
יו"ר הועדה היה שופט בית המשפט העליון לשעבר, ג. פרומקין, חברי הועדה היו ח"כ אלמליח, ח"כ יצחק בן צבי, ח"כ הרב קלמן כהנא והרב אברהם שאר. כמזכיר הועדה מונה ישראל ישעיהו.
הועדה הגישה את מסקנותיה בכ"ב באייר תש"י (9 באפריל 1950).
ועדת החקירה גבתה במשך מספר חדשים עדויות מלמעלה ממאה אנשים ב-33 ישיבות, הופיעו לפני הועדה עשרות עולים, מנהלי מחנות ופקידיהם, מנהלי משרד החינוך ומנהלי המחלקה לחינוך של הסוכנות, חברי כנסת ועסקני מפלגות, וכל מי שפנה אליהם.
תמצית דו"ח ועדת החקירה הממלכתית:
הועדה קבעה כי "שורש הרע נמצא בסידור המשונה, לכאורה, שלחינוכם של ילדי משפחות התימנים, אנשי דת ואמונים עלי דת, נתמנו דווקא צעירי 'הנוער העובד', הרחוקים מכל אותו עולם ואורחות חיים. ענייני החינוך במחנות העולים היו בסמכות הסוכנות היהודית. מנהל המחלקה, מר נחום לווין הודה, כי לא הרשה לחוגים הדתיים לפתוח כיתות דתיות במחנות, וכי "עשינו הכל, כדי למנוע את הקמתן של הכיתות הדתיות". ד"ר ברוך בן יהודה, מנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות, הודה, שהייתה טעות בפתיחת בתי ספר חילוניים לילדי עולי תימן. לדעתו, הפתרון העדיף יהיה, פתיחת בתי ספר דתיים עבורם תוך כדי הקפדה, שכל המורים יהיו שומרי מצוות ויראי שמים."
באשר להאשמות הספציפיות קבעה הועדה, כי: "גזיזת הפאות הייתה שיטה, ולא מקרה! ויש לציין בצער, שהטעו את שר החינוך והתרבות. חברי הועדה חקרו את הנושא, והגיעו למסקנה, כי לא דובר על מקרים בודדים, כפי ששר החינוך טען, אלא על שיטה של ממש. אחד העולים הצעירים העיד, כי נאמר לו, שאין צריך פאות בארץ, וגם עולה אחר סיפר, כי אמרו לו, שאין צורך ב'סימנים' בארץ.
לגבי חילול שבת, דווח על מקרים בהם המורים עודדו חילול שבת, תוך כדי שהם עצמם נתנו דוגמא לכך, בטענה "שבארץ ישראל אין צריכים לשמור על השבת, אלא רק בתימן".
כדי להקשות על פעילי החוגים הדתיים להיכנס למחנות וליישובי העולים, לא אופשרה כניסתם של אנשים בעלי חזות דתית. לפי עדותו של נציג "העובד הדתי"(סיעה דתית במפא"י מפלגת השלטון), ד"ר ישעיהו ליבוביץ, נעשה שימוש באמצעים פסולים, כולל כפיה ואלימות, כדי למנוע פתיחת בתי ספר דתיים, וקיום שיעורי תורה במקומות שונים. מנהל מחנה, ישראל בודניב, אישר בעדותו לפני הועדה, כי מנע לימוד תורה בבית הכנסת של המחנה, אך טען להגנתו, כי פעל לפי "ההוראות והנוהג", ובהתאם לכך נסגר בית הכנסת בשעות שאינן תפילה. כן נמסר לוועדה על מקרים רבים של הפרעות לתפילה וללימוד תורה. עיקר ההאשמות כוונו כלפי מחנות בית ליד (פרדסיה) ועין שמר. במחנה עין שמר התמקדו רוב התלונות ברכז החינוך של המחנה, אלדמע, תלונות דומות נשמעו גם בקשר למחנה ישראל.
לאחר סקירה של עדויות מובחרות סיכמה הועדה את מסקנותיה:
באופן כללי ניתן לומר, שהמסקנות הן חדות וחד-משמעיות, ומצדיקות את רוב התלונות, שהוגשו בקשר ל"כפיה אנטי דתית במחנות וביישובי העולים".
כדי להמתיק את הגלולה, הוסיפו: "לא הייתה מצד הממשלה כל כוונה לכפיה אנטי דתית תחילה, אך הייתה זו שגיאה פטאלית למסור את חינוך ילדי העולים בכלל ויוצאי ארצות המזרח בפרט, ובייחוד את יוצאי תימן, טריפוליטניה ומרוקו, לידי המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בקרב העולים".
כך מסכם המחבר את מסקנות ועדת החקירה:
למעשה, ועדת החקירה אישרה את רוב ההאשמות. לבן גוריון לא הייתה ברירה, אלא לקבל את מסקנות ועדת החקירה, אולם הוא הדגיש, שהממשלה אישרה את המסקנות, אך לא את הדו"ח כולו. בכל אופן, נוכח מסקנות הועדה, נאלץ בן גוריון להסכים לשינויים מרחיקי לכת בכל מערכת החינוך במחנות העולים. לאחר משא ומתן מייגע בין החזית הדתית ומפלגת השלטון, "מפא"י", אושר חוק חדש, לפיו ילדי עולי תימן, כל עוד הם במחנות ובמעברות, יקבלו רק חינוך דתי, ולשאר העולים במחנות, במעברות וביישובים החדשים, כמו לכל תושבי מדינת ישראל, תינתן אפשרות לבחור את החינוך הרצוי לילדיהם.
מבחינת החוק, אכן חל שינוי מהותי, וניתן לומר, שמאבקנו הסתיים בניצחון ליהדות הדתית.
אולם יש להצטער על רפיון הידיים של היהדות הדתית לפני אישור החוק ולאחריו, וכתוצאה מכך על אלפי בני הנוער, שהועברו לקיבוצים ולמוסדות החינוך החילוניים, והורחקו ממסורת אבותיהם. החוק החדש אמנם אפשר מעתה להורים לבחור, באופן רשמי, בחינוך דתי לילדיהם, אך היה מרחק רב בין סעיפי החוק הכתובים לבין יישומם בחיי היום יום.
היה ברור לי, שמפלגות השלטון החילוניות לא תוותרנה על שאיפתן למדינה סוציאליסטית חילונית, ותמשכנה להשתמש בכל האמצעים, כדי להגשים את מטרתן. ידעתי גם, כי היהדות הדתית הינה מפולגת, ואיננה ערוכה למאבק בהיקף הדרוש, אם כך, לא תהיה ברירה, ונאלץ אנו, "פעילי המחנה התורני", להיאבק באמצעים העומדים לרשותנו. בכל שיכון ויישוב שנוכל להגיע אליו, נדאג שיוקמו בתי ספר, אשר בהם יתחנך הדור הצעיר בדרך התורה.
לכל הפחות, יהיה מאחורינו "גיבוי חוקי", שיאפשר להורים להחליט על מגמת החינוך. לא ראיתי שום התגייסות של המפלגות החרדיות, וגם לא התגייסות מצד חוגים דתיים אחרים לקראת משימה כבירה זו. מהיכן כן קיבלתי עידוד רב? מהתגייסותם של מתנדבי "חבר הפעילים", אשר הוכיחו את עצמם במסירותם.
בהזדמנות זו ברצוני לציין את המייסדים הראשונים של ארגון הפעילים, שנרתמו במסירות להצלת ילדי העולים: הרה"ג יעקב לנדאו זצ"ל, רבה של בני ברק, שבלי עזרתו, הדרכתו ועידודו, ויכולתו למצוא שפה משותפת אתנו, הצעירים, לא היה הארגון קם. מבין בחורי ישיבת פוניבז', שהתנדבו ראשונים, היו שלמה נח קרול ז"ל (רב וראש ישיבת חמד לעתיד), שלום בר ליפשיץ (רב ויו"ר ארגון "יד לאחים" כבר קרוב לשישים שנה), יצחק יעקובוביץ' (רב חשוב בהרצליה), יהושע שקלר (רב ומפקח בחנוך העצמאי), נח ברמן (רב ותלמיד חכם מובהק שממשיך לשבת באהלה של תורה) ורבים אחרים.
