מאת: הגאון רבי איתמר הלוי מחפוד שליט"א אב"ד חוקת משפט באשדוד ומרבני 'המאורות'. ומח"ס ברית הלוי ושא"ס.
שאלה: האם מותר לאברכי כולל בזמן הזה, ליטול מתנות לאביונים או זכר למחצית השקל. והאם דינם כאביון או לא. ומהם חילוקי הדינים שבזה.
תשובה: הנה מבואר בגמ' (ב"מ קיא:) דמה שכתבה התורה שאסור להלין שכר שכיר ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא, זה דין להקדים עני לעשיר, והפסוק לא תעשוק שכיר עני ואביון, להקדים עני לאביון, וצריכים את שני הפסוקים. דאם היה כתוב אביון, משום שלא מתבייש לתבוע, אבל עשיר שמתבייש לתבוע יתכן ולא. ואי אשמועינן עשיר משום דלא צריך ליה, אבל אביון דצריך ליה יותר מעני הוה אמינא שיקדם לעני, קא משמע לן דעני קודם, משום דצריך לו וגם מתבייש לתבוע. מבואר דאביון גדרו שמצבו הכלכלי גרוע מעני, ועוד שאינו מתבייש לתבוע. וברש"י (דברים ט"ו, ד') כתב וז"ל: "אביון דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר".
ויש לחקור, אם גם בדין "מתנות לאביונים", צריך דוקא אביון שמצבו הכלכלי דחוק יותר מעני וכנ"ל, וכן אם צריך גם שיהיה בגדר שאינו מתבייש לתבוע.
אבל מסתבר, שגם אביון מתבייש לתבוע צדקה ורק בשכר שכיר שמגיע לו על פי דין אינו מתבייש לתבוע, וא"כ מספיק מה שמצבו גרוע מעני כדי שיהיה בגדר "אביון", אבל בנותן לעני אינו מקיים מצות מתנות לאביונים. ויעויין להגאון החוות יאיר במקור חיים (סימן תרצ"ד) שכתב וז"ל: ידקדק לשלוח לעניים מרודים ומופלגים הנקראים אביונים". הרי שכתב להדיא, לתת רק לאביון שהוא יותר מעני, ומכל מקום לא התנה שגם לא מתבייש לתבוע, ובלי שני תנאים אלו אינו מקיים מצוות מתנות לאביונים.
ברם, ראיתי בערוך השולחן (סימן תרצ"ד סעיף ג') שעמד בזה אי בעינן במתנות לאביונים דוקא אביון שהוא יותר מעונה מעני וגם שאין לו בושה לבקש. וכתב דאינו כן, דהא (דברים ט"ו, ז'-י"א) כתוב כי יהיה בך אביון וכו' כי לא יחדל אביון וכו' פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. הרי שפתח באביון וסיים בשניהם, והכל אחד. והא דכתיב ומתנות לאביונים, הוא לחדש שאפילו באביון שאין לו בושה לבקש מקיימים מצוה, וכל שכן עני שיש לו בושה שזה מצוה יותר גדולה עיי"ש. נמצא שלפי דבריו אין צורך שיהיה במצב כלכלי כמו "אביון" ומספיק שיהיה עני וזה דלא כמקור חיים הנ"ל.
ומעתה נבוא לדון מיהו עני. הנה כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים ט', י"ג) וז"ל: "היו לו מאתים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח". ומקורו מהמשנה (פאה ח', ח'). והנה, שיעור מאתיים זוז הוא כשיעור כתובה לבתולה, והוא כ- 120 גרם כסף. ונכון להיום (כ"ה שבט תש"פ) מחיר אונקיית כסף הוא 63.13 ₪, ואונקיית כסף היא 31.1035 גרם, אם כן נמצא שכל גרם כסף [31.1035 :63.13] = כ- 2.1 ₪ ואם נוסיף מע"מ 17% נמצא שגרם כסף הוא 2.4 ₪, ואם כן שיעור 200 זוז 288 ₪, לכל אחד מאנשי ביתו הסמוכים על שולחנו. [עיי' ר"ש פאה שם, דרישה ס"ק ג', ורשב"ש סימן שס"א]. וזה ודאי לא מסתבר דבשיעור זה כבר לא יכול ליטול מהצדקה. ויעויין ברע"ב (פאה ח', ח') שכתב דשיעור מאתים זוז: "קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות".
אכן, בטור (יו"ד סימן רנ"ג) כתב וז"ל: "ויש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהן שנה, ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה. אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח וכו' ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של נ' זוז אבל האידנא אי אפשר והכל לפי המקום והשעה". נמצא שיש שני טעמים מדוע נשתנה הדין מזמן המשנה, חדא שבשיעור מאתיים זוז לא מספיק כיון שהאידנא יוקר המחיה והאינפלציה וצריך להגדיל את השיעור כדי הספק שנה. וטענה שניה, דדוקא בזמנם כיון שיש לו לשנה, אינו צריך לדאוג על שנה שאחריה כיון שבין כה יהיה לו לקט שכחה ופאה ומעשר עני שיכול להתפרנס ממנו, משא"כ בזמן הזה שאין אנו מתפרנסין מלקט שכחה ופאה, א"כ יכול לקחת עבור שנים הבאות.
וזה מה שכתב בשו"ע (שם סעיף ב') וז"ל: "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם. אבל בזמן הזה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, ודברים של טעם הם". הרי דגדר עני כיום הוא כל שאין לו פרנסה מסודרת כדי מחייתו ומחיית בני ביתו ואז מותר לקחת גם עבור השנים הבאות, אפילו יש לו כדי שנה. וכמבואר נמי בסמ"ק (סימן רמ"ח). ואע"פ שרבינו הרמב"ם הנ"ל סתם ולא חילק חילוקים בין זמנינו לזמן התלמוד. ונראה שאין הכוונה שיכול ליטול עבור מחיית חיי בני אדם שבעים שנה ובגבורות שמונים שנה, דזה דבר שאין לו שחר ותמוה ביותר, וכן פשוט שלא נתיר ליטול מהצדקה עבור חתונת ילדיו כשהם קטנים או אפילו גדולים קצת. אלא הכוונה עבור שנים שדרך רוב ככל בני אדם לדאוג עבור כך.
ולגבי אברכי כולל, הנה אם קצבת הכולל היא דבר קבוע ומספיקה לו בזה למחיית אותו חודש, הרי שאע"פ שאין להם בשביל כל השנה, מכל מקום כיון שהיא קבועה מידי חודש אסור להם ליטול מהצדקה, עיין ערוך השולחן (סימן רמ"ח סעיף ב'), אלא אם כן מלגה זו בצירוף שאר תמיכות קבועות, כגון מלגת קהל"ת לאברכים או עבודת אשתו או הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה, אינם מספקים בשביל הוצאות מינימאליות הרגילות אצל רוב בני אדם, מבלי מותרות, או לצורך פרעון חובותיו שבאו לצורך הוצאות המינימאליות של בני אדם הממוצעים, עיין רמב"ם (הל' מתנות עניים ז', ג'), ומאירי (ב"ב י:), מהרשד"ם (יו"ד סימן קס"ו), וערוך השולחן (סימן ר"נ סעיף ב'), ועיין תוס' (כתובות סח. ד"ה בטלי), ורמ"א (סימן רנ"ג סעיף י"ב).
ונראה, שאם מקום עבודת אשתו אינה קבועה אלא משרה זמנית, או שמצב המוסד שם בהפסדים או במצב כלכלי הקרוב לסגירתו, הרי שאין זה נחשב כמשהו קבוע ויכול ליטול על סמך השנים הבאות, כפי מה שדרך בני אדם לדאוג להם וכנ"ל. וכן אם יש לו הוצאות חריגות לענייני רפואה ל"ע או צאצאיו שהגיעו לפרקם, הרי שיש לו דין עני, והכל לפי העניין בהכוונת מורה הוראה מובהק. ועיי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' עב אות ה) ושבט הלוי (ח"ב סי' קכ אות א, סי' קכה. ח"ד סי' קל. ח"ט סי' רב) ובתשובות והנהגות (ח"ד סי' רטו).
ודע, שאם הוא אברך שחשקה נפשו בלימוד התורה אין אומרים לך ותעבוד ואל תתפרנס מהצדקה, עיי' בתשב"ץ (ח"א סי' קמב, וכס"מ (הל' ת"ת ג,י). ואדם שאינו לומד תורה בקביעות ורק מתעצל לעבוד אינו יכול ליטול מהצדקה אלא אם כן יש סיבה מוצדקת לזה כגון חולשה גופנית בעיה נפשית וכו' והכל על פי אומד של מורה הוראה מובהק, עיי' שו"ת הרשב"א (ח"ב סי' שצא ארחות חיים (ח"ב סי' לד אות ד), ספר חסידים (סי' תתרלה), מהרשד"ם (יו"ד סי' קסו), כלי יקר (שמות כג,ה) ואין לאדם להחליט בזה לעצמו כיון שישנם דברים נסתרים מבני אדם, עיי' בסמ"ק (מצו' כ) ואכמ"ל.
בסיכום: נותנים מתנות לאביונים דהיינו עניים שאין להם הכנסה מסודרת קבועה שיכול להתפרנס בהוצאות מנימאליות שאינם מותרות לרוב בני אדם הבינוניים או אדם שיש לו הוצאות רפואיות חריגות שאין בפרנסתו להשיגם או לצורך נישואי ילדיו באולם של בני תורה והכל באופן הפשוט ביותר, או שלקח הלוואות לצורך הוצאות המנימאליות ואין לו בתכניות חיסכון לצורך כך. וודאי שאברכים בדרך כלל עונים להגדרות אלו ויש חשיבות רבה לתמכם, כי בכך מקיימים מצוה נוספת של גדלהו משל אחיו שהיא מצוה המוטלת על כלל ישראל, עיי' באור לציון (ח"ד פנ"ח הערה א ד"ה ויש ובהערה ב).
