בליל שלישי האחרון, באה הידיעה המעציבה על פטירתה בשיבה טובה של האשה הצדקנית מרת רחל אשואל ע"ה, ב"ר סאלם ומרת חיסן מרחום ואלמנת מארי צדוק ז"ל.
המנוחה ע"ה נולדה בסוּאַדִיֵיה (סוודיה), תימן, בתאריך ג' בטבת התרצ"ג. עלתה לארץ עם הוריה ב'מרבד הקסמים' (1949), והם שוכנו באוהלים במעברת ראש העין. בהגיעה לפירקה נישאה למארי צדוק ז"ל, ויחד הקימו בית של תורה ויראה בדרך ישראל סבא ומסורת אבותינו.
התנהגה עם ילדיה בנועם ובעדינות נפש. כשהוכיחה אותם, עשתה זאת בשירה ובחרוזים. בני משפחתה מציינים לשבח את כיבוד הוריה באופן מיוחד. אביה ז"ל אהב לאכול סוכריות ולעת זקנותו כשכבר לא היה באפשרותו לאכול אותן – היתה בתו המנוחה ע"ה טוחנת את הסוכריות ומניחה לו על לשונו כדי שירגיש בטעמן המתוק וייהנה. כמו כן סעדה את אמה וחמותה במסירות גדולה.
היתה צנועה בחיצוניותה ובמעשיה, עשתה צדקה וחסד בצינעה וברחה מן הכבוד והפירסום. היתה מביאה עמה אוכל ושתיה, מיני מתיקה ופיצוחים לבתי אבלים – על אף שלא הכירה את המשפחה, מניחה בצד ומסתלקת. מעולם לא נכנסה לוויכוחים והוציאה מפיה רק דיבורים טובים, דנה כל אדם לכף זכות וגם כשפגעו בה לא הקפידה כלל. האירה פנים לכולם, ושפעה ברכות ומחמאות על כל מי שפגשה בדרכה.
מרת רחל ע"ה התקשתה לקרוא בעברית, ולמרות זאת היתה מתפללת מדי יום במשך כמה שעות עם סידור פתוח, ולא על עצמה ביקשה – אלא התחננה על צרותיהם של כלל ישראל, ולא פסקה מלהודות על כל הטוב. פעם עברה תאונה ושברה את בית החזה – אין אפשרות לגבס את המקום וההחלמה היתה קשה וארוכה, אך למרות זאת שמעו אותה ממלמלת בכל עת ונכדתה שעמדה מאחור והאזינה, שמעה אותה מדברת אל ה' ואומרת "תודה על כל הייסורים", מנשקת את ידיה ומושיטה אותן כלפי מעלה.
בתה הבכורה נחטפה ממנה בהיותה בת שנה וחודשיים, בניצול ציני ואכזרי של התמימות שאפיינה את העולים. באותה עת בעלה שהה בצבא, ומשהתינוקת לא חשה בטוב הביאה אותה בעצמה לבית החולים, שם אמרו לה הרופאים כי היא "מתה" ולא הסכימו לה לראותה.
בעלה ואביו חשו במהירות לבית החולים והתעמתו עם הרופאים, חיפשו אותה בכל החדרים עד שמצאו אותה מבותרת ללא רוח חיים, וכל איבריה הפנימיים נעקרו ממנה. המומים ומזועזעים רצו להוציאה משם, אך נתקלו שוב באטימות לבם של הצוות הרפואי שאף הכה אותם נמרצות.
לבסוף הצליחו להבריחה משם, כשאין להם במה לכסות את הגופה המדממת. נהג האוטובוס לא הסכים בשום פנים ואופן להעלותם, והם נאלצו לעוטפה באריזות נייר של קמח. נחמתה היחידה היתה, שהתינוקת חסרת־הישע זכתה לקבורה ראויה, אך הפצע שבנפשה מעולם לא הגליד…
נכדה, הזמר הראל סעד ספד לה בשיחה עם 'המאורות': "היא היתה דמות של אמא וסבתא למופת, צדקת וחסודה, שגמלה טוב כל חייה. בכל עת חשבה על האחר וטובתו. זכורני מילדותי, שפעם הגיעו לביתה אורחים והיא ביקשה ממני להגיש לפניהם פיצוחים וכו', ומכל מין להניח בשבע או שמונה צלוחיות. אמי שתחי' שאלה אותה, מדוע צריך כל כך הרבה צלוחיות מכל סוג – והיא ענתה, 'אולי יש מישהו שרוצה לאכול אבל מתבייש להושיט את ידו, אז כדאי שיהיה לכל אחד את כל המינים בהישג יד'. מדהים, כמה רגישות לזולת.
"התשובה הזו מלווה אותי מאז, בכל רגע בחיים שלי. עד היום אני משתדל ללכת בדרכה – כגון כשעושים קידוש בבית הכנסת ויש אורחים או מתפללים חדשים, אני דואג להושיבם ולהגיש להם את הכיבוד קרוב אליהם. כל זה מהזיכרון ההוא שנחרת אצלי עמוק בנפש כילד קטן.
"כשהייתי בא לבקרה כבחור ישיבה, היתה מעודדת אותי ללמוד וממריצה אותי עם כסף ומתנות. גם לדודים שלי – הבנים שלה שלמדו בישיבות בירושלים, היתה מדי שבוע מיטלטלת באוטובוסים ומגיעה אליהם לישיבה, עם אוכל וממתקים שקנתה בכסף שבקושי היה לה, ומביאה להם ולחבריהם. ושוב, הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, הם חיו מהיד לפה בדחקות גדולה, אבל למען התורה ולומדיה היא לא עשתה חשבון.
"אני חושב שבזכות זה כל ילדיה יראי ה' וחרדים, מה שלא היה מובן מאליו בראש העין של אז. כי היא השקיעה בחינוך שלהם, חסכה מפת לחמה – כפשוטו – בשביל שיגדלו בתורה!
"במשך שנים, היתה קונה בננות בשוק של פתח תקוה ומשם היתה הולכת לבתי הרפואה 'בילינסון' ו'בית רבקה', מאתרת חולים וישישים שלא היה מי שיבקר אותם וידאג לצרכיהם, והיא היתה מועכת להם את הבננות ומאכילה אותם במו ידיה. גם בכל שבת בבוקר, היו מתקבצים בביתה תשושי נפש ותמהוניים מהאיזור, לסעודה משביעה כשהיא מקבלת אותם בסבר פנים יפות ומשרתת אותם – כך מדי שבת בשבתו!".
לפני כעשור (ט"ו אייר התשע"ה) התאלמנה מבעלה, מארי צדוק ז"ל. בשנים האחרונות הלכה ונחלשה, והשבוע החזירה את נשמתה ליוצרה לאחר הידרדרות פתאומית ומהירה במצבה הרפואי.
הותירה אחריה את צאצאיה הרבים כ"י, בני משפחתה ומוקירי זכרה הכואבים, אשר ליוו אותה בדרכה האחרונה מביתה לבית העלמין המקומי, שם נטמנה לצד בעלה.
