שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'. נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com. כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
מלכות שלמה
הגאון רבי שלמה טביב זצ"ל
חסידא ופרישא
אחד ומיוחד מגדולי דורו היה הגאון הקדוש רבי שלמה ב"ר יוסף טביב זצ"ל, אב"ד גבל צבר שבמחוז תעיז. בדמות ענקים זו רב הנסתר על הנגלה, אך מדברי תלמידיו וגאוני הדור שאחריו אנו למדים על גברא רבה אשר כל רז לא אניס ליה בנגלה ובנסתר, ויהי האיש גדול עד מאוד בחכמה וביראה. כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק היה רבנו. קדוש עליון המלומד בניסים, ואף ידיו רב לו בכתובים.
רבי שלמה התגורר במרכז גבל צבר, שם נהג להתבודד ולהתייחד עם קונו בתפילה ובלימוד רצוף. רוב ימיו הסתגר בהר והגה בתורה בקדושה ובטהרה. הייתה זו סכנה ליהודי להתגורר לבדו בין הגויים, אך לא לרבי שלמה וחבריו, מפני שהגויים פחדו מבעלי קבלה.
כאשר היו שבים לבתיהם היהודים העמלים לפרנסתם בין הגויים, נהגו להעניק מתנות לבני ביתם ולמלמדי ילדיהם. לגודל הערצתם לרבי שלמה טביב קיבל מהם תשורה והיא "זבון", גלימה ארוכה ושחורה הדומה לזו שלבשו יהודי אשכנז. ייתכן שגלימה זו הגיעה באמצעות שד"ר או סוחרים אשכנזיים, ומכל מקום היה רבי שלמה היהודי הראשון, ואולי היחיד, שהתהדר בגלימה זו.
תלמידו המובהק, הגאון הקדוש רבי חיים סנואני זצ"ל, זכה וקיבל מפיו הקדמות עמוקות וצפונות נעלמות בתורת הקבלה, הנהגה שלא זכו לה אלא יחידי סגולה.
דיין אמת
רבי שלמה טביב נהג להתוועד באופן תדיר עם חבריו ועמיתיו בתורה, רבו הגאון הקדוש רבי יעיש קוריני זצ"ל והגאון הקדוש רבי דוד יעיש חדאד זצ"ל. מקום המפגש לא היה קבוע, אך תוכנו כלל תמיד עיון ודקדוק בנגלה ובנסתר.
כמו כן הם ליבנו ביניהם סוגיות שונות בדיני תורה שהגיעו לבתי הדין שבתחומם, היות שמלבד היהודים ששיחרו לפתחם – גם הערבים נהגו להתדיין בבתי הדין של היהודים ופסקיהם היו מקובלים עליהם ללא עוררין, מתוך ידיעה ברורה שהרב היהודי דובר אמת, ובעיקר אינו נוטל שוחד לעוות הדין.
סמכותו של רבי שלמה הייתה כה מקובלת על יושבי הארץ המוסלמים, עד שכאשר ביקש מי מהם לאיים על חברו, היה אומר: "אתלונן עליך בפני החכם היהודי", כשכוונתו שהוא עלול להקפיד עליו, וייכווה בגחלתו.
צדיקי עליון אלו ידעו חכמת צירוף האותיות וסוד קפיצת הדרך, והכל בהסתרה עצומה – עד שאפילו בני ביתם לא ידעו מכך, ורק לאחר הסתלקותם ניתנה הרשות לאנשי סודם לגלות זאת.
קדוש שמו
נשגב וקדוש היה רבי שלמה טביב זצ"ל. בטהרתו ומרוב אהבתו ומסירותו לצאן מרעיתו ולשלומם, היה מסגף ומענה את עצמו בכל מיני סיגופים. נוות ביתו הצדקנית הייתה מצטערת וכואבת בראותה את מעשיו, אך רבי שלמה היה משיב לה, כי הוא מחויב לעשות למען כלל עם ישראל, ואין אדם אחר שיוכל לעשות זאת במקומו!
כך קיבל על עצמו ייסורים באהבה, והסכים לסבול ולדאוב – והכל כדי למנוע גזרות וייסורים קשים מהכלל, ועל מנת לקרב את הגאולה השלמה.
במלחמתה של תורה
זמן קצר קודם הסתלקותו לגנזי מרומים של הגאון רבי יוסף אלחדה זצ"ל, אב"ד שרעב, נפגש עימו רבנו שלמה טביב. יחד למדו תורה בצוותא, התווכחו והשתעשעו שניהם במילי דאורייתא.
בינתיים באו לפניהם תושבי המקום, והביאו לפניהם עז אחת לשחיטה. קם רבי יוסף ושחט את העז, אך כשהפשיטו את עורה ופתחו את כריסה, התעוררה שאלה הנוגעת לכשרותה. עיינו תלמידי החכמים הנוכחים במקום, והסתפקו כיצד להכריע בדינה.
ניצבו שני גדולי התורה, רבי יוסף אלחדה ורבי שלמה טביב, והביטו מקרוב בשאלה. אך דעותיהם לא השתוו – רבי יוסף צידד להטריף, ורבי שלמה סבר להתיר.
נשאו ונתנו בדברים, במלחמתה של תורה, עד שחרץ רבי שלמה: "כעת לילה. החזירו את כל הקרביים לגוף העז, תסגרו את העור עד הבוקר, ותניחו אצלנו. ובבוקר – ויודע ה' את אשר לו, נפתח ונראה לאור היום".
הנוכחים כמובן צייתו לבקשתו, וכדבריו הניחו את העז כשבטנה סגורה. בבוקר ניגשו שוב לפתוח את כריסה ולעיין במראה השאלה, וראה זה פלא – הכל היה כשר וחלק, מבלי מקום לאסור!
מדרגות לעלות השמימה!
הגאונים הגדולים רבי רצון מנגמי זצ"ל ובנו רבי יששכר מנגמי זצ"ל, אשר התגוררו בשרעב, הגיעו באחד הימים לעיירה גבל צבר. אליהם נלווה הגאון רבי חיים סנואני זצ"ל, שהיה אז עול ימים. שלושתם העפילו לראש ההר, אל מקום משכנו של רבי שלמה טביב זצ"ל, וביקשו לבקר בהיכלו.
בהגיעם אל פתח ביתו, בטרם היכנסם אליו, ראו את רבי שלמה ניצב ליד החלון, ומעיין בספרו בעמקות נפלאה לאור הלבנה, ופניו – פני להבה. הם נרתעו מפניו ונסוגו לאחור ביראה.
לאחר שעה קלה ששהו בחוץ, פנה הבן רבי יששכר לאביו רבי רצון מנגמי, ושאלו: "אבא, מפני מה אנו ממתינים כאן"?
אמר לו אביו הגאון: "בני, לא זו השעה הכשרה להיכנס לצדיק, היות שהוא עוסק עתה בעניין נשגב, ואם ניכנס פנימה נפריע לו בעיונו הזך". שלושתם נשארו על עמדם והמתינו לסיום לימודו המעמיק של הרב.
בעודם ממתינים, ראו גויה ממשפחת המלוכה שהילכה בחציפות וביהירות רבה. כשחלפה על פני חלון ביתו של רבי שלמה, וראתה אותו מעיין בלימודו לאור הירח וראשו נראה מבחוץ, מילאה פיה בשחוק ובגיחוך על הרב, ואחר לגלגה על ה' ועל משיחו, באמרה: "מה עושה יהודי זה, וכי בלימודו יבנה מדרגות לעלות בהן השמימה"? ובעודה ממשיכה בדרכה הוסיפה לקנטר ולבזות את לומדי התורה, עפר לפיה. {ללא כיתוב}
בינתיים השלים רבי שלמה את עיונו, וקיבל באהבה ובחיבה את אורחיו החשובים. והנה, תוך כדי שיחתם הלבבית נשאו האורחים את עיניהם, וראו כי הגויה החצופה שהמשיכה הלאה בדרכה, מעדה ונפלה על אם הדרך, כשהיא משותקת בכל גופה – מבלי יכולת לזוז או לדבר.
נרעשים ונחרדים לנוכח מידת הדין שפגעה בה, שאלו האורחים ביראה את רבי שלמה: "מדוע מיהר כבודו להענישה"?
השיב להם הרב בפשטות: "דעו לכם, כי אין זו הפעם הראשונה שגויה זו מקנטרת ומלגלגת, אלא מנהג קבוע בידה מימים ימימה, וכל אימת שעוברת היא על פני ביתי, פוערת פיה לבלי חוק על ה' ועל משיחו. והנה היום נתמלאה סאתה ומשמים תבעו את עלבונה של תורה, ולכן באה על ענשה הראוי לה".
כאשר עברו עוברי אורח וראו את הגויה מוטלת כאבן דומם ברשות הרבים, מיהרו להודיע זאת לבני משפחתה. הללו הגיעו למקום אחוזי בעתה, ניסו להקימה ולדובבה, אך לשווא. וכיון שמקום נפילתה היה סמוך לביתו של רבי שלמה, הסיקו בדעתם שמן הסתם היא נענשה על ידי החכם היהודי, בשל השמצותיה נגדו.
בני המשפחה המוסלמית, שהיו מהמכובדים שבעיירה, לא חסו על כבודם. בשפלות ובהכנעה נכנסו לביתו של רבי שלמה, ולעיני שלושת אורחיו ביקשו את סליחתו והתחננו לפניו שירפא את קרובתם. רבי שלמה, אשר מעודו שמר על קדושת עיניו לבל יראו מראה שאינו טהור, נענה ואמר להם: "אני לא הסתכלתי עליה ולא התייחסתי לדבריה, ואתם מה לכם כי תלינו עלי"?
תשובתו לא הניחה את דעתם, והם הרבו להפציר בו שוב ושוב שיעשה דבר מה לרפואת קרובתם. או אז נענה רבי שלמה לבקשתם, ופקד על תלמידו הנאמן ששהה כאמור בביתו, רבי חיים סנואני, ללכת אליה בשליחותו ולומר לה: "מותרים לך", ואז בסייעתא דשמיא היא תקום ותעמוד כבראשונה.
רבנו חיים, אשר שש למלא את השליחות, החליט מדעתו לפעול לשינוי יחסה של הגויה כלפי היהודים. בטרם נפנה לומר לה את דברי רבו, ניגש תחילה לבני המשפחה וחייבם לקבל על עצמם להוציא מהחולה הסוררת שבועה חמורה – לבל תהין לזלזל ביהודים ובחכמיהם, כי בנפשה הוא.
ביראת כבוד הבטיחו זאת בני המשפחה לרבי חיים, ורק אז התקרב לגויה ששכבה מבלי יכולת לזוז ולדבר, וחזר בדחילו ורחימו על דברי רבו, באמרו: "מותרים לך, מותרים לך, מותרים לך".
תיכף ומיד החלה הגויה להתנועע ולדבר, כאילו מאומה לא אירע לה, ונתקדש שם שמים ברבים. מאז אותו מעשה, נהפך לב הגויה לטובה על ה' ועל עמו, והייתה מיטיבה עם היהודים.
פעולת צדיק לחיים
שלושה ספרים חיבר רבנו שלמה טביב, ביניהם חיבור העוסק בכוונות התפילה על פי הסוד, בדרכם ובמשנתם של האר"י ז"ל והרש"ש שלאורם הולכים בק"ק שרעב. כפי שהעיד תלמידו הדגול, הגה"ק רבי חיים סנואני, ספרים אלו הובאו לארץ ישראל על ידי בתו אך נעלמו בדרך הבאתם לדפוס, וחבל על דאבדין.
בחסד ה' שרד ספרו "חכמת שלמה" על התורה, הכולל את ספר במדבר וחלק מספר דברים. ספר זה השתמר באמתחתו של הגה"צ רבי סעדיה בן אור זצ"ל, ובשנת תשע"ב נדפס בתוספת הקדמה ומבוא על תולדות חייו ונפלאותיו של רבנו.
כמו כן, באחד מכתבי היד של דיואן שירי רבנו שלום שבזי זיע"א, נמצאו פירושים לשיריו על פי הקבלה, ולפני מפתח השירים נוסף: "וכולה סודות עמוקים, ממהר"ר שלמה בן יוסף טביב זלה"ה". כך שנראה שהוא חיבר גם פירוש בדרך הסוד על שירי הדיואן.
פנינה יקרה מדברי רבו הגדול העלה התלמיד, רבי חיים סנואני, בספרו "גובא דאריותא", וכך כתב:
מצאתי בכת"י מ"ו שלמה טביב ז"ל, שלא יאמר "ולאקמא שכינתא מעפרא" אלא דוקא כשעוסק בתורה, או כשהולך בדרך לדבר מצוה או בקיום איזה מצוות, אבל בסעודות שבת ויום טוב ובקידושיה לא יאמר ולאקמא שכינתא מעפרא. והוא הדין בכל שאר הנאות הגופניות, כגון באכילה ושתייה והליכה ומשא ומתן וכיוצא, לא יאמר ולאקמא וכו'. והביא ראיות על זה, עיין בדבריו [אם כי רבי חיים סנואני עצמו חלק על כך, ומסקנתו היא שצריך לומר "ולאקמא שכינתא מעפרא" על כל מעשה ומעשה, אף שהוא הנאה גופנית].
ועל מעלת התורה כתב בספרו, "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה" – שבגלות דברי התורה מתקנים כקרבנות. שהתורה היא עיקר הברכות כולן, שיש לנו בה יתרון לטובה מכל האומות, וכן בעוונותינו הרבים בגלות לא נותר לנו מכל הטובות והברכות – זולתי התורה.
"בודאי שנחמדו חידושי בעיני הרב"
בדבקותו הרבה בבורא עולם וברעיוניו הזכים, זכה תלמידו רבי חיים סנואני זצ"ל לחלומות וחזיונות לילה אמיתיים. אחד מהם נקשר ברבו הגדול, וכה נמצא כתוב בכתב ידו:
ופעם אחת ראיתי והנה היינו מתפללים בבית הכנסת תפילת מנחה בעשרה, ובעוד שהיינו מתפללים באו והגידו לי כי מהר"ר שלמה טביב זלה"ה, הוא יושב בביתי וממתין לי.
והנה תיכף אחר שהשלמנו התפילה יצאתי ופגעתי ברב הנזכר, והנה יצא מביתי ובידו איזה קונטריסים ממה שהייתי מחדש. ואני שאלתיו: למה נטלת קונטריסים אלו בידך? השיבני: אשים עיונ"י עליהם ואחזירם. ואשאלהו: ולמה מיהרת לצאת מביתי? השיב: כי הייתי ממתין לך, וכיון שלא באת לכך יצאתי. ואני עניתיהו: עדיין היינו מתפללים תפילת מנחה בציבור. ואז השיבני: אם כן טוב, אך אני מזהירך שתזהיר כל ישראל, שינהגו לומר מזמור על אילת השחר אחר תפילת מנחה בכל יום.
מעודו היה חושש רבי חיים סנואני שמא חידושיו אינם לאמיתה של תורה, וברוב ענוותנותו היה ליבו נוקפו. אך לאחר שראה בחלומו את רבו הגדול אוחז בחידושיו ואף אומר לו שישים עין עיונו עליהם, כאשר השכים שמח מאוד על המראה, כאשר נוכח לראות שחידושיו מצאו חן טוב בעיני רבו.
ואכן, כך הוסיף ושרטט בכתב ידו לאחר תיאור החלום:
וכיון שהשכמתי שמחתי על המראה הזה, על כי בודאי שנחמדו חידושי בעיני הרב הנזכר.
בפי ישרים
זכרו של רבנו שלמה טביב בא לשבח בחיבוריו של הגאון הצדיק רבי סעדיה בן אור זצ"ל, מגדולי מקובלי הדור האחרון. וכך תיארו בספרו "נתיבות החכמה":
הרב המקובל האלהי מוהר"ר שלמה טביב זלה"ה, מגדולי חכמי תימן, כלל בשיריו סודות עמוקים נפלאים ונשגבים, בסגנון מלוטש פרי עט לשונו השנון, בתוקף בקיאותו העצומה והרבה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר. ידיו רב לו בתורת חכמת האלהים, המלהיבים את לב קוראיהם ומפליאים את אוזן שומעיהם, כיד ה' הטובה עליו. כי גדול היה האיש במלאכת השירה כנודע.
כל דברי שיריו ואמרי מהלליו, הגיגי זמריו ולקחי אמריו, המה סולת נקייה מנופה בשלוש עשרה נפה, שתולים בפרדס רימון שתיליו, ונטועים בגן נטע נעמניו. בנויים לתלפיות על הררי קודש יסודתם, שפר חמדת נופך ספיר אמרתם, שרושים על יבלי מים החיים הזוהר הקדוש ושמונה שערים, וספר עץ חיים והאילן הגדול לרבנו האריא"ל זלה"ה פאר הפארים, אשר אורות סודות חכמתו מאירה כשחרים, מלאת הוד והדר והדרים. ניצוצי אורותיה, שביבי נגוהותיה, מאורי אור מאורותיה, מאירים את הנשמה השוכנת בחדרי חדרים, זוהרת ונוצצת ושופעת אור וזוהר משפעת יפעת אור המאורים, מהדר יקר תפארת התורה המלאה נוגה וזהרים. אשר הלומד והוגה בה בפשטים ורמזים ודרושים וסתרי סתרים, יקנה חכמה בינה ודעת ורזים טמירים, כמאמר הכתוב (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה", ואומר (שם ז) "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה".
ועוד העיד רבי סעדיה בן אור זצ"ל, שרבנו היה אומר: "מי שאין לו אב – יקנה פלא יועץ, ומי שאין לו אם – יקנה ספר ראשית חכמה". והסביר רבי סעדיה: "נאה ויאה אמרתו זו, יען כי שני ספרים קדושים אלו הם רבי ערך מאוד, ואשרי הלומד בהם".
ובספרו "ערוגות הבושם" כתב:
כדברי המשורר האלהי הרב החסיד הגאון המקובל מוהר"ר שלמה טביב זלה"ה בשירו הנפלא "אשיר לקוני אשבח", אשר כולו מחמדים סודות עמוקים ונעלמים, ורק היודע ובקי בסתרי חכמת האמת הוא ידע ביאורן טעמן ונימוקן, ויבין את אמריהן וסודותיהן המדברים נכוחה בסדר השתלשלות הבריאה, על כל גווניה וצפונותיה, בקצר אמיץ ונמרץ מאוד.
ואגב אורחין אכתוב בקצרה ממה ששמעתי מפי מגידי אמת אודות הרב הנזכר ז"ל. הוא היה אחד מגדולי ישראל בדור, בקי בנגלה ובנסתר. נושא חן וחסד בעיני גדולי המלכות ונערץ מאוד בעיניהם, כולם כיבדוהו מאוד לגודל חכמתו ותבונתו. פייטן ומשורר גדול. אמרו עליו כי פעם אחת חיבר שיר נפלא מאוד, בדמיון אחד משיריו המפורסמים של האלהי מוהר"ש שבזי זיע"א, וכתבו בזמן קצר ביותר, לגודל חריפותו ובקיאותו בתורה ובחכמה, זכותו תעמוד לנו.
ומסופר כי הגאון הקדוש רבי יוסף אליתים זצ"ל, מאדירי דורו, היה נוהג לבקר במועדים את רבנו שלמה טביב, כשהוא מלווה בעדת זקנים.
הנחש הפלאי
הגאון הקדוש רבי שלמה טביב זצ"ל נסתלק לבית עולמו בכ' בחשון תרע"ט, כחודש לאחר פטירת ידידו הדגול, הגאון הקדוש רבי דוד יעיש חדד זצ"ל.
קודם פטירתו ציווה לבני ביתו, שלא יכינו עבורו קבר במקום שיבחרו, אלא יוליכו את מיטתו ואז יזדמן להם נחש וילך לפני החופרים. הוא הוסיף והבהיר כי אין להם לחשוש מהנחש, אלא ללכת אחריו, ובמקום שבו יעמוד הנחש וייעלם – שם יהיה מקום קבורתו!
ואכן, כך היה, ואחר פטירתו נספד רבי שלמה מספד גדול וכבד מאוד. וגם לאחר מכן, בכל עת צרה היו יהודי האזור עולים לקבריהם הקדושים של רבי שלמה טביב ורבי דוד יעיש חדאד זצ"ל, מדליקים נר לעילוי נשמתם ומעתירים בזכותם להינצל מכל פגע.
מקורות והרחבה:
הג"ר סעדיה בן אור, ערוגות הבושם (רעננה תשמ"ח) עמ' ז, כה; נתיבות החכמה חלק א (רעננה תש"ן) עמ' סא; הג"ר דוד יהודיוף, מתולדותיו ופעולותיו של רבנו חיים סנואני, בתחילת ספר מקום מקדש (ירושלים תש"ם) עמ' 12, 14, 37; הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 354, 374–378; הג"ר יוסף רצון, תימנה (ירושלים תשנ"ה) עמ' 33–35; הג"ר חיים עדני, מתולדותיו של רבנו, בתחילת ספרו חכמת שלמה (ירושלים תשע"ב).
