האם מותר לשואל לפרסם את תשובת הרב ללא רשותו? ומה הדין אם הפסק לדעת השואל אינו נכון?

תשובה מאת הגאון רבי אוריאל חוברה שליט"א, רב הישוב נחליאל ומרבני בית ההוראה המאורות.

שאלה:

לכבוד רבני בית ההוראה שליט"א.

אדם שקיבל תשובה מרב ורוצה לפרסם את התשובה האם צריך לבקש רשות מהכותב?

ומה הדין כשלדעתי הפסק שבתשובה אינו נכון?

ואם הכותב יכול לפרסם עם שם השואל או צריך לבקש רשות?

באהבה רבה
יצחק פרץ

*

תשובה:

לכבוד השה"ט ר' יצחק פרץ שיחי'

כנהר שלום וכנחל שוטף ברכה וכט"ס.

תשובה לשאלה א: נקדים ונאמר שאם התשובה שקיבל מהרב היא בע"פ פשוט שיכול וצריך לומר מה פסק הרב פלוני, וכמו שכתב הש"ך (סימן רמב ס"ק מג) בזה"ל, אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו, עיי"ש. ואדרבה איתא במגילה (דף טו עמוד א) אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ובברכות (דף כז עמוד ב) איתא, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכן הוא במסכת כלה (פרק א הלכה כד) דאיתא שם, וכל האומר דבר מפי חכם שלא גמרו (דהיינו שלא למדו, א.ח) ממנו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ובמדרש תנחומא (פרשת במדבר סימן כז) איתא, אמר ר' חזקיה א"ר ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר "אל תגזל דל כי דל הוא" (משלי כב, כב), וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב כב), על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו, ע"כ. כלומר אפילו שלא שמע הוא באופן ישיר מפי הרב אלא שמע מחברו ששמע מחברו. וכן פסק מרן בשו"ע (יור"ד סימן רמב סעיף כד).

ובשו"ת הרב"ז (חלק ב אבן העזר בהקדמה) הקשה על דברי המדרש וז"ל, ויותר ניחא להם להגאונים הנזכרים, להביא פסוק מן התורה "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד), עיי"ש. וכן פסק להלכה הרב מגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב) בזה"ל, אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דלקבלי מיניה וכו', וכל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, עיי"ש. וע"ע מור וקציעה (שם) מה שכתב על דברי הרב מג"א, עיי"ש. וע"ע באליה רבה (שם סעיף ב). וראיתי עתה בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן מו) שהאריך בזה, עיי"ש. אך חייב השומע לדייק מה הייתה השאלה ששאל לרב ומה השיב בדיוק, אם לכתחילה או בדיעבד, ואם יש הפסד מרובה או שעת הדחק וכדומה, כדי שח"ו לא יהיה מכשול ב"היתר" כביכול בהכשר של רב.

ואם תשובתו של הרב הייתה בכתב אם צריך לבקש רשות לפרסמו. הנה על זה כבר כתב באורך בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן פד) וז"ל, לשאלת כבהדר"ג שליט"א בנוגע לחידושי תורה בפלפול והלכה של רב גאון וצדיק זצ"ל שכנראה הקפיד שלא להדפיסם, ועל כן מונעים יורשיו את עצמם מלהדפיסם והדפיסו רק מכתביו במוסר בהדרכה ודברי חסידות, ודעת כבהדר"ג שליט"א שידפיסו גם כתביו בפלפול והלכה, ודן ממש"א (יומא ד' ב) אמר ר"מ וכו' מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור, ומביא משו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' ע"ה) ושו"ת מהרי"א אסאד (חיו"ד סי' שי"ט), ודעת מעכ"ת דלא מיבעיא חידושי תורה שהשיב בכתב לזולתו בודאי כבר יצא מתח"י ואין לו בעלות עליהם שלא לפרסמם, אלא גם שאר חידושי תורה שנשארו בכתב מותר לפרסמן בדפוס, עיי"ש באורך.  

אולם ראיתי בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן תקיז) שכתב וז"ל, הנה הובא לפני את חיבורו בכורי שלמה אשר הדפיס. ובו תשובה אשר השיבותיו בעת הייתי בקראשניוויץ וגם אשר שלח אלי תשובה על מכתבי, לא ישרה בעיני על אשר הדפיס דברי תשובתי בלי רשותי, טרם אשים עיני עליו, אם ראוי להפיצו על פני תבל. וידוע דברי רמב"ם בתשובה, במה שאמרו בגמרא שהאומר דבר בצבור צריך לעיין בה בינו לבין עצמו ארבעה פעמים אך כאשר יפיץ על פני תבל אף אלף פעמים מעט, בשגם כי בעת כתבתי אליו ידעתי כי לא להלכה למעשה נתכווין רק לפלפולא בעלמא, לא כן כשיודפס יורו ממנו הלכה למעשה, אך מה שעבר אין, ע"כ.   

והנה למעשה ולאחר הכרת המציאות בדורנו זה, פעמים שהרב כותב תשובה אך אינו מקיף את התשובה כדבעי מחמת הזמן הדוחק עליו, וכל שכן אם הרב היה יודע שיפרסמו את תשובתו ודאי היה מקפיד על ניסוח וכדומה, ולכן נראה לע"ד שצריך לבקש רשות מהרב כדי לפרסם את תשובתו, כדי  שלא יהיה ח"ו ביוש להרב מכל צד, ונמצא בכהאי גוונא שהמפרסם גדול עוונו. וראיתי בספר עמק המשפט (חלק ד סימן לו עמוד תרמב) שכתב וז"ל, ומהאי טעמא נלע"ד שמי שקיבל תשובות בכתב מרבנים צריך לשאול רשות מהם אם רוצה לפרסמם בספרו או בקובץ תורני וכדו', משום שפעמים כשכותבים תשובה אישית לא מדקדקים כ"כ בניסוח ובהרצאת הדברים, ויש גם דברים שמורים ליחיד ולא לרבים, וביותר זה מצוי ברבנים שמוסרים שיעורים בהלכות טהרה, ונשאלתי האם אפשר לכתוב הדברים עלי ספר בלי להראות להם זאת, ולענ"ד בכה"ג וודאי צריך להיזהר בזה וד"ל, רק שלא אכחד שלגבי מכתבים מרבנים המציאות כמדומה מוכחת וטופחת על פניי שהנוהג שבעולם להדפיס מכתבים שמקבלים, ואולי בזמננו יש לדון שהגדולים כבר כותבים תשובותיהם על דעת כן וביודעם שזהו הנוהג וצע"ג, אולם בוודאי שראוי להיזהר בזה, עיי"ש. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

תשובה לשאלה ב: מה הדין כשלדעתי הפסק שבתשובה אינו נכון? במענה לשאלתו ולאחר המחילה, הנה פעמים רבות תלמידים קופצים בראש לחלוק על חכם מסברות כרס כיון שלא נראה להם מהגיונם, וברוב הפעמים אין הדבר נובע מתוך ענוה, ובזה ודאי שיש להתרחק ולהיזהר מאוד. אך אם אתה צורבא מרבנן ויש לך הוכחות ברורות ולא רק מסברא בעלמא, ראוי שתדון בזה עם הרב כי יתכן ויחזור בו או שיבהיר את פסקו, ועכ"פ להלכה מותר לחלוק עליו, וכמו שכתב להדיא בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רלח) וז"ל, אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב, נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק, כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג, באמוראים רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו כדאיתא במרדכי (פרק כיצד הרגל), בגאונים אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק, ע"כ. וכן פסק הרמ"א בשמו (ביור"ד סימן רמב סעיף ג), מותר לחלוק על רבו באיזה פסק אם יש לו ראיות, עיי"ש. אמנם הש"ך (שם ס"ק ג) רוח אחרת עימו וס"ל שרק אם נטל רשות מרבו או שרבו מת, עיי"ש. וע"ע בט"ז (שם ס"ק י) דס"ל כדעת הרמ"א, עיי"ש. וע"ע למרן החיד"א בספרו ברכי יוסף (שם דין ג). וכן בספרו שיורי ברכה (שם).

ואע"פ שכל המבואר לעיל הוא דוקא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו וכמבואר להדיא בשו"ע (שם סעיף ל). וכתב בזה הרב  ערוך השולחן (שם סעיף יט) וז"ל, יכול להיות לו כמה רבנים מובהקים שזה העמידו בבקיאות, וזה בחריפות, וזה באסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, כמו שמצינו בש"ס שר"מ למד אצל ר"י ור"ע, ורב יהודה למד אצל רב ושמואל, ואביי ורבא למדו אצל רבה ורב יוסף, וכולם דינם כרבו מובהק, ע"כ. מכל מקום גם על חכם שאינו רבו מובהק, אינו יכול לחלוק בלי ראיות מוצקות, וכמו שכתב במפורש בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן ה) וז"ל, אפילו על רבו שאינו מובהק ואפילו על חברו ממש אסור לחלוק בלי טעם, שזו מחלוקת שלא לשם שמים היא, עיי"ש. ועוד נראה לע"ד שיש בזה ביזוי חכם שבא אדם לחלוק עליו ללא שום ראיות, וכידוע שאפילו אינו רבו מובהק הרי אסור לבזות שום אדם וכ"ש תלמיד חכם וכמבואר להדיא בשו"ע (יור"ד סימן רמג סעיף ו) שעוון גדול לבזות ת"ח, וכל המבזה אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה, ע"כ. ואם מדובר באביו, ורוצה לחלוק עליו בהלכה, עיין מה שכתבתי בזה בשו"ת ברכת אוריאל (חלק א סימן סב).

תשובה לשאלה ג: אם הכותב יכול לפרסם את שם השואל או צריך לבקש רשות?. הנה אמת שהיה לי ספק גדול אם לציין בספרים שחברתי את שמות האנשים, ואם בכלל ראוי לפרסם את שם השואל, שהרי אולי אינם חפצים בכך מכל מיני סיבות, ומטעם זה השמטתי פעמים רבות את שם השואלים. ואע"פ שאנו מוצאים בכל ספרי השו"ת מגאוני עולם בכל הדורות שמביאים רבות את שמות השואלים, ולא חששו לפרסם את שמותיהם, נראה שטעמם ונימוקם עמם. מכל מקום לקו"ד נהגתי בעצמי בספריי שו"ת ברכת אוריאל והידור עטיפת הציצית, ששמות שאינם ידועים שמשייכים אותם לאדם פלוני בדוקא כגון שהשואל אברהם כהן וכדומה, כתבתי את שם השואל כיון שהוא בבחינת כמה יוסף איכא בשוקא, או בשמות של רבנים שדנתי עימם בהלכה, ציינתי את השמות. אבל אם השאלות הם בעניינים פרטיים או שיש בהם סכסוכים, או שהיו רבנים שביקשוני לא לפרסם את שמם, ודאי ופשוט שאין לציין את שמות השואלים.

אך אם כותב אתה תשובה ומביא בתוך התשובה שם רב שכתב ופסק בספרו איזה פסק, ואתה רוצה לחלוק על פסקתו בראיות והוכחות מהתלמוד והפוסקים הרשות בידך להזכיר את שמו בספרך, וכמו שאומר הפסוק ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, ותורת אמת היא ואין מחניפים לשום אדם, ואפילו ברבו מובהק. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן תצה) וז"ל, אבל לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו דבר זה מותר, וכן עשו כל הראשונים ואין בזה בזיון כלל, כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב, ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים, עיי"ש. רק חייב אתה שיהיה באופן מכובד ולא חלילה בזלזול. וע"ע מה שכתבתי בהקדמה לשו"ת ברכת אוריאל (חלק ב). ואע"פ שמצינו ביטויים קשים בספרי הראשונים, כגון הראב"ד עם הרמב"ם או הרא"ה עם הרשב"א. פשוט שלא הרי דורנו זה כדורות הראשונים, שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם וכו', וד"ב.

העולה להלכה ולמעשה:

א. אדם שקיבל תשובה מרב, בעל פה, יכול וצריך לומר לאחרים שהתשובה ניתנה על ידי רב פלוני מדין כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ואם אינו מזכיר שם הרב, הרי הוא גזלן. אך אם קיבל מרב תשובה בכתב, ורוצה לפרסמו, צריך לבקש רשות כדי לפרסמו.

ב. אם אדם חושב שהתשובה שקיבל מרב באופן פרטי אינה נכונה, והוא לא כתלמיד הקופץ בראש, אלא יש לו ראיות והוכחות מהתלמוד והפוסקים שהדין עימו, מעיקר הדין מותר וצריך לחלוק עליו, אך ראוי שידון עם הרב כי יתכן ויחזור בו או יבהיר את פסקו. ואם רוצה להעלות על הכתב, צריך לבקש מהרב רשות כדי לפרסם את תשובתו.

ג. אם השאלות הם בעניינים פרטיים או שיש בהם סכסוכים, ודאי ופשוט שאין לציין את שמות השואלים, כיון שיש בזה ביוש לשואל. אך אם השאלות אינם עניינים פרטיים וכדומה, מעיקר הדין מותר, וכן המנהג פשוט בכל ספרי השו"ת של גאוני עולם בכל הדורות שמביאים רבות את שמות השואלים. אבל חכם שכתב בספרו איזה הלכה והוא חולק עליו בראיות מוצקות, מותר וצריך לציין את שמו או שם ספרו, אך חובה עליו שיעשה בכבוד ובענוה ולשם שמים.

הנראה לע"ד כתבתי

אוריאל חוברה