האם מותר לצאת עם מסיכה בשבת במקום שאין עירוב על מנת להגן מנגיף הקורונה רח"ל? והאם צריך לייחד מסיכה מיוחדת לשבת? מפי הגאון רבי איתמר הלוי מחפוד שליט"א

תשובה הלכתית מנומקת מאת הגאון רבי איתמר הלוי מחפוד שליט"א

אב"ד חוקת משפט ור"כ תפילה למשה ביבנה

מסקנת הדין:

א. מותר לצאת עם מסיכה ברשות הרבים, ואין בזה חשש הוצאה וטלטול ברשות הרבים.

ב. אין צורך לייחד מסיכה לשבת.

לכבוד ידידי היקר והנעלה כהן שדעתו יפה, חסיד שבכהונה, בעל מידות אצילות ונכבדות הרב הגאון רבי גמליאל ב"ר אלחנן הכהן רבינוביץ שליט"א.

אחר עתירת מבוא השלום כיאות וכמשפט לאוהבי שמו, ובמה ששאל ובדיק לן האם מותר לצאת לרה"ר במקום שאין עירוב או שאינו סומך עליו במסיכה שנועדה להגן על גופו מנגיף הקורונה רח"ל וכן שואל מדעת האם יש חיוב לייחד מסיכה מיוחדת לשבת.

הנה המסיכה חשיבא מלבוש ולהכי מותר לצאת בה לרה"ר בשבת ולולי זה דחשיב דרך מלבוש היה בזה איסור הוצאה מהתורה ולא דמי להא דתנן (שבת צב.) המוציא בפיו ובמרפקו דפטור, דשאני התם שהוא שינוי בצורת ההוצאה, משא"כ מסיכה אורחא בהכי וחשיב דרך הוצאתו וכמו שהארכתי כיו"ב בשו"ת ברית הלוי (ח"ב סי' נט).

ולא דמי למוך שהתקינה לנדתה שאם הוא להציל את בגדיה דאסור כדאיפסק בשו"ע (סי' שא סי"ג) ולא חשיב מלבוש אע"ג דבסינר קושרתו מאחוריה או מלפניה לא חשיב דרך מלבוש אלא א"כ הוא מקיפה מפניה ומאחריה ולכן וכדכתב האור זרוע (ח"ב סי' פד), ועיי' בשו"ע הגר"ז (סי' שא ס"י), וא"כ המסיכה שהיא רק לפנים וקשורה ברצועות לאחורי הראש בעורף או תלויה ברצועת עניבה לאזניים ואינה מקיפה את כל הראש מסביב, לכאורה לא חשיב מלבוש.

דזה אינו, דשאני התם דלא חשיב מלבוש כיון שנעשה כדי להגן על בגדיה, אבל כשנעשה להגן על גופה מצער הדם, הא זה מישרא שרי וכדכתבו התוס' (שבת סד: ד"ה ובמוך) וכ"פ השו"ע (שם סי"ג), וע"כ דלענין להגן על הגוף סגי במה שהמסיכה לפניה ורק קשירה של רצועות לאוזניים או לעורף דלזה הכי חשיב דרך מלבוש כדכתב שם הר"ן על הרי"ף.

ופשוט הוא שהמסיכה יש לה שני תפקידים א. להגן על האדם עצמו מהדבקה מאחרים ב. להגן על אחרים מהתדבקות, וכל דהוי להגן על האדם והוא דרך מלבוש שפיר דמי. ובעצם  כל דבר שהוא בשביל רפואה או להגן על הגוף מנזק אע"פ שאינו ממש מלבוש כעיטוף הגוף, ג"כ חשיב מלבוש גמור כדחזינא בגמ' (שבת סג:) שעשו שלשלאות לרגלי הבנות שלא יפסעו פסיעות גסות וישרו בתוליהן, וכן חזינא בהא דשו"ע (סט"ו) דשרי לצאת בפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שנותנת לתוך פיה, והיינו דכל מידי דבא לרפואה או לצורך גוף האדם חשיב כמלבושו.

ועיי' בתוס' (שבת נז. ד"ה במה) שכתבו: "אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה". והכא נמי המסיכה באה להגן על האדם מהדבקות חשיבא כבאה לרפואה, וכן בהא דפסק השו"ע (סכ"ב) דיוצאים במוך וספוג וקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעל המכה דהוי כתכשיט, ואפילו אם עצם הדבר אינו מרפא וכהא דמסיכה שאינה מרפאה אלא נעשית להגן על האדם שלא ינגף ח"ו, מכל מקום איתא בשו"ע (סכ"ח) דמי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו וגם הוא מרפא מותר לצאת בו. וכתב המשנ"ב (סקק"ח) דמשמע דבדבר שאינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף ברגלו אסור ואזיל לטעמיה בסכ"ב, אבל בא"ר הביא בשם כמה פוסקים דאפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער ג"כ מותר לצאת בו ולהגר"א כן הוא דעת הרמב"ם עיי"ש, וגם בפמ"ג (א"א סקמ"א) מבואר דבסמרטוט שרי אף להגן ורק מטבע דחשוב הוא אמטו להכי אסור היכא שאינו מרפא בעצם, וכ"מ בשו"ע הגר"ז (סל"ד).

וא"כ במסיכה שפיר דמי, ומסתברא דכוונתם דהחשיבות של מטבע הוא מצד שאין שימושו הרגיל הוא בשביל המכה אלא בשביל לסחור בו ולכן יש לו חשיבות, משא"כ דבר חשוב שזהו שימושו וכמסיכה שפיר דמי אף אם היא רק הגנה מנגיף ח"ו. וגם בקמיע שהוא נועד להגין עליו כתב רש"י (שבת ס. ד"ה שאינו): "דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו", וזה נמי כוונת רש"י (שם סב. ד"ה שלא יאחזנו) בידו דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש".

ונראה אפילו אם חבישת המסיכה אצלו רק לצורך הגנה מהדבקת אחרים, מ"מ כיון דהויא כדרך מלבוש שפיר דמי, וראיה מהא דכתב השו"ע (סי' שא סי"ט) וז"ל: "מי שהוא אסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם", ומקור הדברים הוא במרדכי (שבת סי' שנג) וכתב הטעם: "והכבלים הוי כמו מלבוש", וכ"כ המג"א שם (סקכ"ט) ובמשנ"ב (סקס"ט), הרי דאע"ג דהכבלים עשויים בשביל האדון ולא בשביל העבד, אעפ"כ מותר לאסור לצאת בהם מטעם דהוי מלבוש, וכן מוכח ממ"ש הרמ"א (סי' ד"ש ס"א) וז"ל: "וכל עבד שמצווה על שביתתו, אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו, ואם הוא של טיט מותר לצאת בו שתלוי בצוארו, אבל לא בכסותו", הרי דהיכא דחשיב כמלבוש שרי לצאת אף אם החותם הוא לצורך אחרים דהיינו האדון.

ועיי' במאירי (שבת סה:) שכתב: "וכן התירו בבני אדם הנחבשים לצאת בזיקים וכבלי ברזל, שכל שנעשה לשמירה אינו משאוי", והיינו לפי שרק בצורה כזו יכול לצאת לכן בטל כלפי הגוף וכגופו חשיב מלבוש דידיה וכן מתבאר באור זרוע (ח"ב סי' פד) וכן מתבאר במשנ"ב (סקס"ט) וזה מה שמדמה במרדכי שם לשלשלאות דבתולות, ואינו מובן מה שהקשה בזה בשעה"צ (סק"ה). וגם בפלפל ובגרגר של מלח שעושה משום ריח הפה משמע שהוא יותר בשביל אחרים ואפ"ה שרי. וא"כ הכא נמי במסיכה נועדה לשמירת הגוף מהדבקות וכך תמיד בימי השבוע דרכו לצאת חשיב מלבוש גמור, עיי' ברמ"א (סכ"ג) ובמשנ"ב (סקפ"ג).

ועוד חזינא, דאף בשביל להגן על אחרים שפיר דמי מהא דפסק השו"ע (סי' שה ס"ו) דאילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות, והתם הוא בשביל להגן על הנקבות ואפ"ה שרי. וכן מה דאיפסק התם דהרחלות יוצאות שחוזות שקושרין את האליה שלהן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, הוא לצורך הבעלים שרוצה שיהיה לו ולדות ולא להנאת הבהמה וכן מה שיוצאות כבונות שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי, וזה ודאי אינו לצורך הבהמה כלל אלא לצורך הבעלים שרוצה צמר נקי ואפ"ה חשיבי מלבוש של הבהמה ובטל כלפי גופה ושרי, עיי' רש"י (חולין עא: ד"ה ומשנינן) ובתוס' (ד"ה למאי), וכן מפרש בנימוקי יוסף (שבת נד.) דיוצאות כבונות היינו דחשבינן להו מלבוש אע"ג שעשוי לצורך הצמר, ועיי' בתוס' הרא"ש (שבת נג:) שהקשה על מה דת"ק פליג אר"י וס"ל דעזים יוצאות צרורות אפילו לחלב, דלפרש"י היינו כדי שיקבל הכיס לחלב, היאך שרי דבר שאינו בשביל צער הבהמה אלא כדי שלא יאבד החלב, ותירץ: "יש לומר דהוי כמו רחלים כבונות דחשבינן ליה מלבוש אף על פי שעשוי לצורך הצמר כדאמרינן לקמן שמכבנים אותן למילת". וכיו"ב כתבו התוס' (שם ד"ה כאן) דחשיב מלבוש עיי"ש. והכא נמי המסיכה שמיועדת להגן על אחרים מהני היכא שהוא דרך מלבוש, וכ"ז הוא רק לרווחא דמילתא, אבל הנכון הוא דאין בר דעת שיאמר שהמסיכה נועדה רק להגן על אחרים ופשוט הוא שנועדה בעיקרה להגן על האדם עצמו החובשה ולכן פשוט דלא שייך בה איסור הוצאה בשבת.

ומצד הגזירה דילמא שליף ליה ויטלטלנו ד' אמות, הנה כי כן לא מצינו בדבר שהוא מלבוש רק בדבר שהוא תכשיט או שהדבר משונה כהא דיוצא במנעל אחד דילמא מחייכו עליה כדפסק בשו"ע (סי' שא ס"ז). ויעויין בתוס' (שבת נז. ד"ה במה) שכתבו: "דבדברים שהם עיקר מלבוש, ליכא למיגזר, דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם, אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו", ונראה שמסיכה בזמן המגיפה חשיבא עיקר מלבוש. ועוד, שבספר התרומה (סי' רלט) כתב בפשיטות גבי חוטי שיער וכו' שכל הדברים האלה הוו כמו מלבוש ולא הוו תכשיט להכי לא אסר להו תנא משום שלפא ומחויא כמו שאר תכשיטין אלא משום טבילה וגם לפיכך לא קא עריב להו בבבא לבתר הכי דאיירי בתכשיטין עיי"ש, וזה נמי כונת התוס' (שם נט: ד"ה אאבנט).

וגם אנשים זהירים שלא להורידה שלא להדבק חלילה אם כי ישנם לפעמים מורידים אותה מהפה ונשארת תלויה בצוואר, אבל האידנא שמקפידין טובא ויש על זה קנסות מהשלטונות, לא גרע ממה שכתב המאירי (שם סא.) גבי קמיע שאינו מומחה דהא דאסור מדרבנן לצאת בו אפילו קשור, לאו משום דחשיב משאוי וכדמשמע מרש"י (שם ס. ד"ה שאינו) וכן פירש בפירוש הריבב"ן (שבת נט:), אלא היינו טעמא לפי שיש חשש דילמא שליף ליה, משא"כ בקמיע מומחה "אין חוששין שמא יביאנו ארבע אמות ברה"ר, שמתוך שהוא אדוק בה לא יזוז עד שיחזור ויקשור", וכן מוכרח בדעת הרמב"ם (הל' שבת יט, יד) שכתב, דגם אם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש עיי"ש. וגם למ"ש בחידושי הרשב"א הריטב"א והר"ן (שם נז.) אפילו בתכשיטין שגזרו, הוא דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן, ועיי' במשנ"ב (סק"ג) ודון מינה ואוקי באתרה.

ולכאורה יש להעיר ממה שכתב בשו"ע (ס"כ) וז"ל: "אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים וכו' ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות". וכתב המשנ"ב (סק"ע) דהטעם מפני שאין זה דרך מלבוש, ובשעה"צ (סקע"ז וסקע"ח) הראה את מקורו מדברי הרמב"ם (הל' שבת יט,טו), והנה המעיין בדברי הרמב"ם לא משמע כלום שגם דין פרמי הוא מצד שאינו מלבוש, אבל בסברא נראה שהטעם הוא כן דלא חשיב מלבוש, וא"כ הכא נמי המסיכה, ודוחק לומר שאין המסיכה קשורה לאחוריו ולהכי לא חשיבא מלבוש, משא"כ בקשורה לו לאחור שפיר דמי. ונראה פשוט, דכיון דהפרמי אינו תשמיש לגוף האדם אלא להפחיד התינוקות אמטו להכי לא חשיב מלבוש, משא"כ מסיכה דנן שהיא נועדה בשביל להגן על גופו מהנגיף שפיר חשיבא מלבוש. ואגב מה שהמשנ"ב כתב שם שאם הוציא פטור מפני שלא הוציא כדרך המוציאין, תמוה מאד אמאי חשיב שלא כדרך המוציאין הא הוי הוצאה כדרך, וצ"ע.

ואגב, מה שפרש"י (שבת סו: ד"ה פרמי) טלמוס"א הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים". וכ"כ לעיל (סו. ד"ה לוקטמין) וכן פירש השו"ע, צ"ב אמאי שרי בזה, הרי הוי בכלל אונאת דברים שיש גם בקטן וכדכתב החינוך (מצו' שלח) [והדברים ידועים להקשות מהגמ' (סוכה מו:) לא לימא איניש, ויתכן שאף החינוך לא אמר דאיכא הלאו אלא מצד שראוי להזהר וכדכתב שם ואכמ"ל]. וגם חזינא בגמ' (יומא פד:) ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אע"ג דמיכוין למיתבר בשיפי, ופרש"י לפי שהתינוק נבעת, א"כ איך מותר להבעית, ואם מיירי בדרך משחק, הרי התינוק לא נבעת כי הוא יודע שהוא משחק, ולומר דמיירי בתינוקות עכו"ם לא נהירא, וצ"ל דאף שהתינוק יודע שזה משחק מ"מ נבעת קצת בתחילה.

והנה הגמ' (שבת קיג.), וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כדרבי יוחנן דקרי למאניה מכבדותיה. וא"כ גם המסיכה חשיבא "מלבוש" שצריך לייחד מיוחד לשבת. אבל הא נראה, דנהי דהמסיכה חשיבא "דרך" מלבוש, מ"מ לא חשיבא "מלבוש", ולכן לא הוי בכלל  שלא יהא "מלבושך" של שבת כמלבושך של חול. ועוד נראה, דמה שדרשו שלא יהיה מלבושך של שבת, הוא דווקא במלבוש שהוא נועד לכבוד דהא דרשו מהמילה "וכיבדתו" וכדר"י דקרי למאניה מכבדותיה, א"כ פשוט דכל מלבוש שלא נועד לכבוד ליכא עניין להחליפו לכבוד שבת, וא"כ מסיכה שאינה בגדר מלבוש של "כבוד" אלא באה ע"מ להגן על האדם שלא ידבק ח"ו בנגיף אין צורך לייחדה לשבת, ומהאי טעמא לא מצינו שצריך לייחד הבגדים הפנימיים וכן הגרביים לשבת, וזה לא רק מהטעם שלא רואים אותם וגם אין ניכר כ"כ בשינוי בהם, אלא מטעם שאין בבגדים אלו דרך כבוד, ולא נהירא לי כלל מה שהגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא א סק"ד) מדייק מלשון השאילתות שכתב: "ויקוריה בלבושא ובכיסויא מעליא", דלבושא היינו הבגד שמסיר ממנו הבושה דהיינו בגדים הפנימיים ולפי דבריו יצא שצריך גם לייחד לשבת, ועכ"פ בנידון שלפנינו לית דין צריך בשש דאין צורך לייחד מסיכה לשבת. ואני אמרתי בחופזי ועוד חזון למועד בעזה"י.

ידידו אוהבו

איתמר הלוי מחפוד


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!