בימים אלו צריך כל אחד לחוש ולהרגיש את צער השכינה, להרבות בבכיה יגון ואנחה על החורבן, כי כל הצרות היגונות והתלאות הן ברמה הפרטית והן ברמה הכללית נובעים הם מחורבן המקדש, וחסרה אצלנו ההכרה מה הפסדנו. צריכים אנו להתאונן ולקונן על כך שאין אנו ראויים עדיין לבניינו, ואיתא בירושלמי (יומא א,א); "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו", בכך הורונו חכמים שחלה עלינו חובה לתקן את החטאים שחוללו את החורבן.
וכתב הרמב"ם (הל' תענית ה,א) ז"ל; "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו,מ); "והתודו את עונם ואת עון אבותם".
הגמ' (גיטין נח,א) הביאה מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר; "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר; "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו, רבי ישמעאל בן אלישע.
כלום מה הביא את רבי יהושע בן חנניה להגיב בהתפעלות גדולה כל כך, ממי שלא חידש מאומה – ממי שבסך הכל ידע להשלים פסוק.
ועיין בתוס' (גיטין מה,א ד"ה מידי) שהיה מופלג בחכמה – כלום גדלות היא מופלגות בחכמה היא זו המצדיקה הכרזה ברורה שכזו – מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, עד כדי שבועה, איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו? ממה בדיוק התפעל והתפעם רבי יהושע בן חנניה שבודאי ידע פסוק זה? מקסימום יש כאן ידענות בפסוקים, שמסתבר שכמוהו כאותו תינוק היו עוד רבים.
ברם, חידוש גדול השמיע אותו תינוק. חידוש המצביע על גדלות נפשו והראיה העמוקה שניחון בה. אותו תינוק ראה את מה שכולם לא ראו, הוא לא התפעל מהפרשנים הדגולים, ממה שכולם שחים.
ירושלים במצור אין אוכל, רעב גדול שורר, מחסני האוכל נשרפו על ידי הבריונים, שהציתו אותם על מנת לעודד את המוטיבציה ולאלץ לצאת ולהלחם עד טיפת הדם האחרונה.
גם מתוך המצב האומלל שאותו תינוק נתון בו – אסור הוא בבית האסורים בכבלי ברזל, מ"מ נשמתו ומחשבתו חופשים הם ואינם כבולים ושבויים בקונספציה הרווחת והמדוברת. הוא בהכרה מליאה, ולשאלתו של רבי יהושע בן חנניה "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? משיב הוא; "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו", סיבת החורבן היא המרידה בה'!
התבוננות מעמיקה כזו, היא היא הנתון להיות מורה הוראה בישראל.
מתוך כך, עלינו להתבונן היטב במהות החורבן וסיבותיו, ולערוך חשבון נפש נוקב ומעמיק בשורשי הדברים שהביאו עלינו את הפורענות, שהמיטו עלינו את הטרגדיה הנוראה – חורבן בית מקדשינו ותפארתינו.
אל לנו לתת לאדישות לתפוס אותנו ולכלות בנו כל חלקה טובה. חוסר האחדות שבינינו הוא השורש פורה ראש ולענה – הוא הוא בעוכרינו. שנאת החינם המפעפעת עדיין בקרבנו, חוסר הפירגון אחד לשני.
עלינו לשמוח באמת בשמחת והצלחת הזולת. לחייך ולהאיר פנים לכל אדם באשר הוא, מאשתך עד למטאטא הרחובות. לדבר בנחת לכל אדם, ולוותר בין שכנים, גם אם הבניה של השכן היא קצת על חשבונך, ובכך אנו מוסיפים עוד נדבך ועוד לבנה בשורת הלבנים של בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
