לכבוד השואלים ממכון המאורות הע"י
כנהר שלום וכנחל שוטף ברכה עב"ד
לשאלתכם בזו הלשון, מה הדין אדם שהיה חייב בבידוד מחמת תסמינים ולא נכנס במזיד – וגרם לאחרים להיכנס לבידוד מחמתו ונגרם להם נזק ממוני – האם חייב לשלם להם על הנזק הנגרם או לא, שהרי הוא הגורם הישיר לנזק הממוני ע"י חובת הבידוד שנפלה עליהם.
תשובה: הן אמת שכבר שמעתי שיש אנשים מאומתים בחולי הקורונה עם תסמינים, ונכנסים להתפלל בבית הכנסת וגם עורכים קניות בסופר. בלי ספק תפילתם של אותם אנשים בבית הכנסת כאשר רבים נמצאים שם ועלולים להדבק בנגיף, היא מצוה הבאה בעבירה, ופושע הוא המסכן את הרבים בהילוכו, ועובר בשאט נפש ובזלזול על ההלכה המפורשת ברמב"ם בהלכות רוצח (פרק א הלכה יד) וכן בטור ושו"ע חו"מ (סימן תכו) שחייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו, עיי"ש. וע"ע בסמ"ע שם. ואותו אדם החולה בקורונה, שהולך בין הרבים ולא מבודד, מזיק את הרבים בגופם וגם בממונם, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. וכבר כתבתי בספרי שו"ת ברכת אוריאל (חלק א סימן עב) דבכהאי גוונא שאדם יכול לסכן את הרבים, מותר למוסרו לשלטונות לאחר התראה, ואין בזה איסור לאו דלא תלך רכיל בעמך, ודינו כדין רודף, עיי"ש.
והנה ידוע של פי הרופאים כדי למנוע התפשטות הנגיף רח"ל, יש לנקוט באמצעי זהירות ובכללם בידוד למי שנדבק ח"ו, זאת כדי שלא ידביק אחרים ח"ו. וכתב בספר חסידים (סימן תרעג) וז"ל, לפני עוור לא תתן מכשול, שלא ירחץ אדם, שהוא מוכה שחין, עם יהודי אחר וכו', שנאמר ואהבת לרעך כמוך, וכתיב לא תעמוד על דם רעך. וע"ע במקור חסד על ספר חסידים שם שהאריך בזה, עיי"ש. וא"כ ה"ה בכל דבר שיש לחוש שמא ידביק את חברו ולא נזהר, עובר על איסורים אלו. וכ"כ רבנו עקיבא איגר (דברי סופרים סימן ל) העובר על דברי הרופאים בסדר הנהגה, חוטא לה' במאוד, כי גדול סכנתא מאיסורא, ובפרט במקום שגורם התפשטות החולי בעיר וגדול מעוונו מנשוא, ע"כ. והנזהר להיות מבודד כמאמר הפסוק בישעיה (פרק כו פסוק כ) "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", תבוא עליו ברכת טוב.
ולגוף השאלה אם אדם לא נכנס לבידוד במזיד, וגרם לחברו נזק ממוני שגם הוא יאלץ להיכנס לבידוד, האם חייב לשלם את הנזק. הנה ע"פ מה שפסק בשו"ע חו"מ (סימן שעח סעיף א) אסור לאדם להזיק ממון חבירו, ואם הזיקו בין שוגג בין אנוס, חייב לשלם נזק שלם. וא"כ גם מי שלא שמר על בידוד וכ"ש שהיה במזיד שידע שהוא חולה בנגיף, ועי"ז גרם לאחרים שיכנסו לבידוד והפסד ממון, לכאורה היה מקום לחייבו בכל ההפסדים שגורם לאחרים.
אולם למעשה יש לחכוך בזה, שאע"פ שהחולה בנגיף הקורונה מדבק בשיעולו ע"י שליחת חיידקים לעבר האדם הבריא, מכל מקום הם נכנסים לגוף הבריא על ידי נשימתו שהבריא נושם. נמצא שהבריא הביא לעצמו את המחלה לגופו, והחולה רק גרם לו שיגיע למצב הזה, וא"כ חשיב שהזיק בגרמא, וקיימ"ל בכהאי גוונא, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וע"ע בשו"ע שם (סעיף ג). אמנם אם ידוע בבירור שהווירוס (כלומר הנגיף) נכנס לגוף הבריא גם בלי סיוע נשימתו של הבריא, אז חשיב כחץ של החולה, ודינו כאדם המזיק שחייב בדיני אדם. ולכן כדי להכריע בזה בדיני אדם, צריכים לדעת את המציאות הקיימת, ויש לשקול כל מקרה לגופו, כיון שפעמים גם הניזק תורם חלקו שלא היה הוא עם מסכה. ועכ"פ לכו"ע חייב בדיני שמים. ועתה ראיתי בקונטרס "עולמות" שהאריך בדין מזיק במחלה מדבקת, עיי"ש.
וקצרתי במקום שיש עוד להאריך. והזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.
אוריאל חוברה
