האם אומרים תחנון בתפילת מנחה או לא? והאם נהגו לעמוד במסירת שיעור ומתי זמן תפילת מנחה – מאת הגאון רבי ארז רמתי שליט"א

שלום עליכם הרב שליט"א.
לאחר דרישת שלומכם וטובתכם כל הימים.

נפשי לשאול הגיעה שתי שאלות: 
א. האם ידוע לכם כיצד בתימן היו הרבנים דורשים את דרשותיהם, אם בעמידה או בישיבה. והאם יש חילוק בזה בין דרשות בסעודות מצוה שונות, לבין שיעורי תורה קבועים בבתי הכנסיות וכדומה.

ב. כידוע בתימן רבים נהגו להתפלל מנחה וערבית סמוכות, כלומר להקפיד על מנחה קטנה ולא כפי הנהוג כיום. אך מאידך שמעתי בעבר בשם זקנים ת"ח שאמרו שבמקומם היו מתפללים תפילת מנחה מיד עם זמנה ואף מנחה גדולה, בבחינת מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. מה ידוע בזה? 

ג. ואגב כך, אולי ידוע לכת"ר, מה דעת מו"ר חמיו זצוק"ל בעניין אמירת תחנון בתפילת מנחה, האם כשמתפללים סמוכות (או אולי אפי' מנחה גדולה), לא אומרים תחנון או שבכל עניין יש לומר תחנון.
יישר כח גדול על התשובות מראש.

תשובות:

א. בגמרא מגילה (דף כא.) תנו רבנן, מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן, משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. וכ"כ רבינו הרמב"ם (פ"ד מהלכות תלמוד תורה ה"ב): כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 

וכן מנהג אבותינו כשלומדים בבית המדרש שהרב והתלמידים יושבים. אבל בעת שהיה הרב דורש היינו דרשה ולא שיעור, היה עומד וכולם יושבים. זולת בסעודות מצוה שכשהיה הרב אומר קישור – טעם קודם ברכת המזון היה אומר בישיבה. ולפי המבואר, הרי בודאי מה שנהגו לעמוד אינו מפני כבוד תורה שא"כ מדוע בשעת לימודם בבית המדרש לא עמדו, אלא הטעם מפני כבוד הציבור. ובזה יובן מה שנהגו לעמוד בהסדרת התפילה [והקידוש-במקום שנהגו] בליל יום טוב, וגם בשאר עניינים אפילו קטנים לא היה אומר האומר בציבור אלא בעמידה, כגון ביום טוב שחל בערב שבת שאחר ההפטרה המארי עומד במקומו ואומר מי שלא הניח עירוב וכו'. וכן ראינו למו"ר הגאון מארי יוסף צובירי שהיה דורש בעמידה ואפילו בזקנותו. וכן נראים (בתמונה) מו"ר הגאון מארי עמרם קורח ומו"ר הגאון הרשי"ה שמדברים בפני הציבור בעמידה. 

ב. המנהג הכללי – מה שנקרא המנהג הפשוט היה להתפלל מנחה קטנה ממש סמוך לשקיעת החמה ולפעמים אף אחריה. ראה בדברי מהרי"ץ שדן באמירת תתקבל אחר צאת הכוכבים. וכ"כ הגאון מארי סאלם עזירי בספר עקבי שלום (עמ' נ): דעו נא רבותי ואחי, שהמנהג הפשוט עתה בכל קהילות ערי תימן יע"א, להתפלל תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה בנחיצות גדולה עד מאד, מרוב תלאות הזמן וכו'. ואין כל עיר ועיר נוהגת להתפלל תפילת מנחה גדולה כלל, בין בזמנה בין שלא בזמנה. וכן מנחה קטנה אין מתפללין אותה בעונתה כלל, כל אלו בערי תימן ע"כ. וכבר הארכנו בזה בספרנו בית תפילתי ח"ב עיי"ש. ושם הבאנו דברי מו"ח הגאון הרב עזריה זצ"ל שכאן עי"ת ראש העין היו זקנים שהתפללו מנחה גדולה בביתם ביחיד כדי שיוכלו לסעוד – שכן אסור לאכול אפילו סעודה קטנה ואפילו קודם מנחה גדולה. ואח"כ סמוך ללילה היו מתאספים בבית הכנסת ואומרים שלש ראשונות וקדושה וקדיש. אמנם כמעט ולא נשמע שיתפללו בציבור מנחה גדולה זולת זעיר כאן זעיר שם וממילא אין בזה תורת מנהג. ועיי"ע בספרנו שם עמ' רמח ותרווה צמאונך.

ג. לעניין אמירת תחנון בתפילת מנחה. מו"ח זצ"ל לא נהג לומר תחנון במנחה אפילו כשהתפללו מוקדם, אא"כ התפלל עם עדות אחרות שנוהגים לאמרו. וכן המנהג הפשוט בין בלדי ובין שאמי שא"א תחנון במנחה הסמוכה. אבל פה ראש העין נהגו כשמתפללים בצהרים מוקדם בכוללים או במקומות המכונים בלע"ז שטיבלאך רגילים לומר תחנון. רק שאין ללמוד מזה למנהג תימן כי בודאי שנתחדש אצלם דבר זה כאן. ואמנם לעניין דינא נראה כי הצדק עמם וכן ראוי לנהוג וכמו שהארכנו לבאר בספרנו שם.

בברכה

ארז בר"י רמתי